Beitsah
Daf 9a
משנה: מְשַׁלְּחִין כֵּלִים בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל לֹא סַנְדָּל מְסוּמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא מִנְעָל לָבָן מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אוּמָּן. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ׃
Traduction
On peut envoyer des vêtements, cousus ou non, même si ce n’est pas pour les besoins de la fête, mais non une sandale couverte de clous, ni un soulier non cousu (ne pouvant pas servir). R. Juda interdit aussi un soulier en cuir clair, parce qu’il exige encore l’intervention d’un ouvrier pour le noircir. En thèse générale, on peut envoyer le jour de fête tout objet dont on peut se servir de suite.
Pnei Moshe non traduit
מתני' משלחין כלים בין תפורין. דחזו למלבוש ובין שאינן תפורין דחזו לאכסויי:
אע''פ שהן כלאים והן לצורך המועד. כך היא בנוסחת המשנה בבבלי. וכגון שהן קשין ואינם מחממין שמותר לשכב עליהן:
אבל לא סנדל המסומר. הוא סנדל של עץ מחופה במסמרים וגזרו חכמים עליו שלא לנועלו בשבת וי''ט משום מעשה שהיה כדאיתא בשבת פרק במה אשה:
ולא מנעל שאינו תפור. ואפי' הוא מחובר ביתידות של עץ וכיוצא בהן:
אף לא מנעל לבן. באתריה דר' יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירים אותו:
מפני שצריך אומן. להשחירו:
זה הכלל וכו'. האי בי''ט אדבתריה קאי וה''ק זה הכלל כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת ואע''פ שאין ניאותין בו בי''ט כגון תפילין שבחול לובשין אותן כמות שהן ובי''ט אין לובשין אותן אעפ''כ משלחין אותן בי''ט:
הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ בֵּיצַת אוּמָּן. מַתְנִיתָה דְּרִבִּי לִיעֶזֶר. דִּתַנִּינָן תַּמָּן. מִנְעָל עַל הָאִמּוּם. רִבִּי לִיעֶזֶר מְטָהֵר וַחֲכָמִים מְטַמִּין. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. שַׁנְיָא הִיא הָכָא. שֶׁהוּא כְמַכְשִׁיר כֶּלִי בְיוֹם טוֹב. תַּנִּי. אֵין מְפָֽרִקִין אֶת הַמִּנְעָל מֵעַל הָאִימּוּם בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְפָֽרִקִין אֶת הַמִּנְעָל מֵעַל הָאִמּוּם בְּחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד.
Traduction
Il faut compléter ce que la Mishna dit à l’égard des souliers clairs, en ajoutant que pour employer un tel soulier il est à parfaire par une main-d’œuvre (sans exiger précisément celle d’un ouvrier). La Mishna (qui interdit un soulier non cousu) est conforme à l’avis de R. Eliézer, puisqu’il est dit ailleurs (44)(Kelim 27, 4).: le soulier encore placé sur la forme n’est pas susceptible d’impureté (n’étant pas encore achevé); les autres sages lui accordent cette faculté. Non, fut-il répliqué, la présente Mishna est conforme aussi à l’avis des autres sages: ils déclarent un tel soulier capable de devenir impur, parce qu’il suffirait de l’enlever de la forme pour l’utiliser, tandis qu’en opérant ainsi un jour de fête, ce serait approprier un ustensile à son usage (travail interdit); voilà pourquoi ils défendraient aussi de l’envoyer ce jour. On a enseigné en effet (45)Cf. B., Shabat 141b.: au jour de fête, on ne doit pas enlever un soulier de la forme, mais c’est permis aux jours de demi-fête (intermédiaires).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כיני מתני' מפני שצריך ביצת אומן. כלומר האי שצריך אומן לאו דוקא היא שאף ההדיוט יכול להשחירו אלא ה''ק שצריך ביצת אומן והוא השיחור שהאומן משחיר בו:
מתני'. דקתני ולא מנעל שאינו תפור ומשמע אפי' נגמר הוא אלא שמונח על הדפוס. דר''א דכלים היא דתנינן תמן בפכ''ז דכלים מנעל שעל האימוס הוא דפוס של עץ או של עור ובתוכו שער ותופרין עליו את המנעל ר''א מטהר דלאו כלי הוא ומשמע אפי' המנעל שעליו תפור דכל זמן שהוא על האמוס לאו כלי מיקרי וקאמר הש''ס דלא היא אלא מתני' ד''ה היא דאף חכמים דמטמאין התם מודו הכא דלענין טומאה הוא דפליגי שהרי יכול הוא לפרקו מעל האמום ושנייא היא הכא שאינו יכול לפרקו שהוא כמכשיר כלי בי''ט וכדתני בברייתא דלקמיה:
הלכה: וְקַשְׁיָא עַל דְּבֵית שַׁמַּי. יֶרֶךְ גְּדוֹלָה מוּתָּר לְשַׁלְּחָהּ. גְּדִי קָטָן אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ. אָמַר רִבִּי יוּדָן. 9a לֹא מִסְתַּבְּרָה בְטוֹעֲנוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ מַה בֵין מוֹשְׁכוֹ לְהוֹלִיכוֹ מַה בֵין מוֹשְׁכוֹ לְהַשְׁקוֹתוֹ. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר לְרִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא. שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ. תַּרְנְגוֹלֶת מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ. מַה אִם הָֽיְתָה מוּכֶנֶת לַשְּׁחִיטָה מוּתֶּרֶת. וְאִם לָאו אֲסוּרָה. וְאֵין כָּל תַּרְנְגוֹלִין מוּכָנִין לַשְּׁחִיטָה. לָכֵן צְרִיכָה אֲפִילוּ אֵינָהּ מוּכֶנֶת. אָֽמְרָהּ לוֹ בִלְחִישָׁה. אָמַר לוֹ. לָמָּה אַתְּ אָֽמְרָהּ לִי בִלְחִישָׁה. אָמַר לוֹ. כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַעְתִּיהָ בִלְחִישָׁה. כָּךְ אֲנִי אוֹמְרָהּ לָךְ בִּלְחִישָׁה.
Traduction
Contre l’avis des Shammaïtes, on fit cette objection: se peut-il que l’on permette de donner une grande cuisse (un quartier entier de gros bétail) et que l’on défende le don d’un petit agneau? Il faut croire, dit R. Judan, que l’interdit s’applique à ce que l’on chargerait sur l’épaule (acte semblable à celui des jours non fériés), mais il est permis de tirer un animal qui marche; et cette distinction est justifiée en ce que dans ce dernier cas on semble mener l’animal à l’abreuvoir. R. Oshia le grand demanda à R. Judan Nassi s’il avait entendu dire par son père qu’il soit permis de transporter une poule. Ce n’est pas douteux, répondit R. Judan, si elle est destinée à être égorgée en ce jour, on peut la déplacer; au cas contraire, c’est interdit. Mais, fut-il objecté, est-ce que toute volaille n’a pas cette destination? C’est pourquoi, en effet, même sans destination, il est permis de la transporter. R. Judan lui énonça cette permission à voix basse. — Pourquoi dissimules-tu ta réponse? —Je te la transmets, répondit-il (41)Rabba à (Gn ch. 3., comme on me l’a apprise (pour ne pas la divulguer).
Pnei Moshe non traduit
גמ' וקשיא על דב''ש. דלדבריהם ירך גדולה מותר לשלחה ואף על פי שאין יכול לאכול כולה היום וגדי קטן אסור לשלחו בתמיה:
לא מסתברא. לפרש דבריהם אלא בטוענו על כתיפו דמיחזי שמוליכו למכרו אבל אם היה מושכו והולך מותר דמה בין מושכו להוליכו אחריו למי אשר משתלח ומה בין מושכו להשקותו ואין כאן משום מראית עין שהרואה אומר להשקותו הוא מוליכו:
שמעת מאביך. אם תרנגולת מותר לטלטלה בי''ט והשיב לו מה יש כאן להסתפק אם היתה מוכנת וכו'. ופריך וכי אין כל התרנגולין מוכנין לשחיטה:
לכן צריכה אפי' אינה מוכנת. כלומר לא נצרכה אלא אינה מוכנת בפי' מאתמול לשחיטה כל זמן שאינה עומדת לגדל ביצים מותרת בטלטול:
אמרה לו בלחישה. שלא לפרסם הדבר:
תַּנֵּי. מְשַׁלְּחִין חִטִּים שֶׁהֵן מַאֲכָל עֲסִיסִיוֹת. פּוּל שֶׁהוּא מַאֲכָל נָדִיּוֹת. שְׂעוֹרִים שֶׁהֵן מַאֲכָל בְּהֵמָה. לֹא כֵן תַּנֵּי מִשֵּׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן. לְכָל נֶ֔פֶשׁ. אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בִכְלָל. אַתְיָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן כִּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְמַה דִרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. לְכָל נֶ֔פֶשׁ. אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בִכְלָל. כֵּן רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. לְכָל נֶ֔פֶשׁ. אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בִכְלָל.
Traduction
On a enseigné (42)Tossefta à ce, ch. 1, fin.: R. Simon permet d’envoyer des céréales en grains, parce que le froment peut servir tel quel à être mangé grillé; les fèves sont un mets lydien, et l’orge est mangée en nature par les animaux. C’est aussi ce que l’on a appris au nom de R. Simon: il déduit de l’expression ce qui pourra être consommé par toute âme (Ex 12, 17) qu’il faut aussi y englober la nourriture des animaux (43)''''''V. ci-après, 4, 1; Mekhilta, sect. Bô, ch. 9.''''''. Cet avis de R. Simon est conforme à celui de R. aqiba son maître, qui tire la même déduction du verset précité.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא סוף פ''ק ר''ש אומר משלחין חטין וכו':
נדיות. והתם גריס לודיות והן מיני מאכלים שנעשין מחטין ומפולין:
לא כן וכו'. כלומר היינו טעמא דר''ש מתיר דדריש אך אשר יעשה לכל נפש לכל לרבות אף נפשות בהמה בכלל וכדדריש ג''כ ר''ע רבו:
מָהוּ לְהַעֲמִיד חָלָב בְּיוֹם טוֹב. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן. אַף הוּא חוֹלֵב וּמַעֲמִיד מִיּוֹם טוֹב לַחוֹל.
Traduction
Est-il permis de coaguler du lait le jour de fête? Non, car s’il est vrai que les travaux pour la consommation sont permis, il pourrait arriver, pour la fabrication du fromage, que l’on en ferait une grande quantité devant servir en semaine ordinaire (ce qui est interdit). – (46)Suit un passage traduit au (Shabat 6, 1), t. 4, p. 66..
Pnei Moshe non traduit
אם אומר את כן. להתיר מה שהוא לצורך י''ט אף הוא חולב הרבה ומעמיד מי''ט לחול הלכך אסור:
Beitsah
Daf 9b
משנה: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַׁבָּת. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת. וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְשִׁיל אֶחָד. וּמוֹדִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִילָּה. שִׁייֵר הֶימֶּינּוּ כָל שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:
Traduction
Si un jour de fête se trouve être un vendredi, on ne devra pas ce jour commencer à cuire pour le samedi seul; mais en cuisant pour le jour de fête, on peut en laisser pour le lendemain. En outre, la veille de la fête on aura eu soin d’avoir préparé un mets spécial à réserver pour le samedi. Les Shammaïtes prescrivent de préparer en ce cas deux mets; les Hillélites se contentent d’un seul. Toutefois, les premiers reconnaissent qu’un poisson cuit et un œuf constituent deux mets. Si par mégarde on a mangé ce mets anticipé, ou s’il a été perdu avant que la cuisson pour le samedi soit faite, on ne pourra plus cuire spécialement pour ce jour; mais si peu qu’il en reste, il suffit de se baser sur ce reste pour cuire en vue du samedi.
Pnei Moshe non traduit
מתני' יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מי''ט לשבת. כלומר שלא יהא תחלת בישולו ועיקרו לשם שבת אלא תחלת בישולו יהא לשם י''ט ומה שמותיר יהא לשבת:
ועושה תבשיל מעי''ט וכו'. שעושה לשם עירובי תבשילין וטעמא משום כבוד שבת הוא שמתוך שמערב י''ט הוא זוכר להשבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת י''ט. ולאית דאמרי משום כבוד י''ט היא כדי שיראו שאין אופין ומבשלין מי''ט לשבת אא''כ התחיל מערב י''ט ומה שהוא עושה בי''ט כגומר הוא ק''ו מי''ט לחול שאין אופין ומבשלין כל עיקר ומברכין על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצירות ומזכה ע''י אחר לכל מי שהוא רוצה לסמוך עליו בעירוב זה ואפי' שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו:
וב''ה אומרים תבשיל אחד. ומיהו מוכח לפי המסקנא דהתם דאף ב''ה מודו דבעי פת ובשר או דג וכן הלכה:
אכלו או שאבד. אותו תבשיל שעשה וקודם שבישל כל צרכי שבת:
שייר הימנו כל שהוא סומך עליו. לבשל בישולו בי''ט לצורך השבת. ובין בתחלה ובין בסופו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. ואם התחיל עיסתו ונאבד עירובו גומר הוא מה שהתחיל:
הלכה: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת כול'. כָּתוּב אֵ֣ת אֲשֶׁר תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמַר. אוֹמִין עַל הֶאָפוּי וּמְבַשְּׁלִין עַל הַמְבוּשָּׁל. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין עַל הַמְבוּשָּׁל. מַה טַעַמָא דְרִבִּי לִיעֶזֶר. אֵ֣ת אֲשֶׁר תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר תְּבַשְּׁלוּ֙֙ בַּשֵּׁ֔לוּ. מַה טַעַם דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אֵ֣ת אֲשֶׁר תֹּאפ֞וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ. אָמַר רִבִּי לִיעֶזֶר. אַתְיָה כְמָאן דְּאָמַר. בְּמָרָה נִיתְנָה הַשַּׁבָּת. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. בְּאָלוּשׁ נִיתְנָה הַשַּׁבָּת. עוֹמְדִין בְּאָלוּשׁ וּמַזְהִירִין בְּאָלוּשׁ. אִיתָא חֲמִי. דְּבַר תּוֹרָה הוּא אָסוּר. וְעֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מַתִּירִין. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְּדִין הָיָה שֶׁיְּהוּ אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן. אַף הוּא אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לַחוֹל. אִיתָא חֲמִי. מַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. וְאֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי אִילָא. וְלָמָּה מַצִּיעִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. שֶׁכֵּן מַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת. וְיֹאפוּ אוֹ יְבַשְּׁלוּ מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין מִלֵּיְלֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת.
Traduction
Il est écrit (Ex 16, 23): faites cuire ce que vous avez à cuire, et faites bouillir ce qui est à bouillir. R. Eliézer en conclut que l’on pourra cuire le jour de fête pour le lendemain, en se fondant sur ce qui a été cuit d’avance, et bouillir de même d’après ce qui est déjà bouilli (il faut chacune des 2 opérations); R. Josué permet les 2 actions, n’y eut-il qu’un mets bouilli. R. Eliézer fonde son avis sur chaque partie du verset précité; R. Josué au contraire réduit les 2 parties du verset à un même sens (47)'''''' Texte complété par Brüll, Jahrbücher, 1, 227, d'après Ha-Makhria', n° 2. V. Mekhilta à ce V.; B., Sanhedrin 56b.''''''. R. Eliézer dit à propos de ce verset: ce texte est justifié s’il est admis que le repos shabatique a été prescrit à Mara (on conçoit alors que ce précepte soit rappelé plus tard, à la chute de la manne céleste); mais s’il a été prescrit à Alous, on ne comprend pas qu’au moment d’être campé à cet endroit il y ait lieu de rappeler le précepte proclamé au même lieu. – Si c’est une défense légale de cuire au jour de fête des mets pour le samedi, comment se peut-il qu’une préparation anticipée de cuisson (une mesure rabbinique) y remédie? En effet, dit R. Abahou, la règle stricte permet de cuire et de bouillir le jour de fête pour le samedi (48)B., Pessahim 46b.; seulement les rabbins y ont mis des restrictions, pour que l’on ne soit pas entraîné à préparer des mets en ce jour pour les jours non fériés. Mais, fut-il objecté, puisqu’il est permis de dresser les lits le jour de fête pour le samedi (49)(Shabat 15, 3)., pourquoi ne serait-il pas permis en ce jour de cuire et de bouillir pour le samedi? La différence est grande, dit R. Ila; il est permis de dresser les lits pour ce jour, parce qu’il est aussi permis de les dresser la nuit du Shabat (le vendredi soir) pour le samedi, tandis qu’à ce même moment il ne serait plus permis de cuire ou de bouillir.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב את אשר תאפו וגו' ר''א אומר אופין על האפוי וכו'. מכילתא פ' בשלח בפסוק ויהי ביום הששי לקטו וגו':
את אשר תאפו אפו וכו'. משמע שאין אופין אלא על האפוי וכו' ועל י''ט שחל להיות ע''ש קאי והכי קאמר בהדיא במכילתא ומכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה:
מ''ט דר' יהושע. הא מדכתיב את אשר תאפו אפו משמע שעל אפוי הוא שאופין ואין אופין על המבושל:
את אשר תאפו. חסר כאן וה''ג במכילתא שם ר' יהושע אומר מי שהיה רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו. וכלומר שאין ללמוד מכאן מריבוי הלשון בהכתוב שלא נאמר אלא לרמז על דרך הנס שנעשה להם:
אמר ר' לעזר. הוא ר''א אמורא:
אתיא כמ''ד במרה ניתנה השבת. על סדר המקראות קאי ואגב דנקט בהאי קרא את אשר תאפו קאמר נמי להא. דבכתוב בפרשת המן משמע שנאמר זה ביום הששי אחר שירד להם המן באחד בשבת באותו שבוע וזה היה באלוש וכדכתיב בסדר המסעות ויסעו ממרה ויבאו אילימה ויסעו מאילים וגו' ויחנו במדבר סין ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים וגו' והמן ניתן להם במדבר סין כדכתיב בפרשת בשלח ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין בט''ו יום לחדש השני וגו' ושם ניתן להם המן ובשבת שאחריו היו באלוש והשתא קאמר דלהאי מ''ד שבמרה ניתן להם השבת וזה היה קודם לאילים ולמדבר סין שפיר נאמר האי קרא כדכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד וגו' ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו וגו' משום שכבר הוזהרו על השבת כשהיו במרה והיינו דקאמר להם משה הוא אשר דבר ה' וגו' אבל למ''ד באלוש ניתנה השבת א''כ לא מיתוקמא שפיר הכתוב הזה שהרי עכשיו עומדין היו באלוש ומזהירן באלוש בתמיה דהיכי שייך לומר להם הוא אשר דבר ה' וגו' הרי עדיין לא נצטוו על השבת מקודם:
איתא חמי. ומתמה הש''ס בא וראה אם דבר תורה הוא אסור לתקן מי''ט לשבת כדדרשי לה מקראי ועירובי תבשילין מתירין בתמיה וכי אתי תקנתא דרבנן לעקר איסור דאורייתא:
א''ר אבהו וכו'. כלומר באמת אין כאן אלא תיקוני מילתא בעלמא. ובדין היה שיהו אופין ומבשלין מי''ט לשבת אלא שאם אתה אומר כן אף הוא אופה ומבשל מי''ט לחול והואיל ואינו אלא משום גזירה בעלמא מהני תקנתא דעירובי תבשילין דהויא ליה כמתחיל לבשל מערב י''ט ובי''ט גומר הוא:
איתא חמי. בא וראה הלא מותר להיות מציעין את המטות מי''ט לשבת כדתנן בסוף פט''ו דשבת וא''צ שום תקנה לכך ואין אופין וכו' מבלתי תקנתא דעירובי תבשילין בתמיה:
ולמה מציעין וכו'. כלומר שאני הצעת המטות שהרי אפי' מלילי שבת לשבת מציעין שאין כאן משום מלאכה:
תַּנָּה רִבִּי חֲלַפְתַּא בֶּן שָׁאוּל. תַּכְשִׁיטִין אָסוּר לְשַׁלְּחָן. אָמַר רִבִּי מָנָא. לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא לְשַׁלְּחָן. הָא לְלוֹבְשָׁן מוּתָּר. תַּנֵּי. מְטַלְטְלִין אֶת הַשּׂוֹפָר לְהַשְׁקוֹת בּוֹ אֶת הַתִּינוֹק. אֶת הַפִּינַקְס אֶת הַקַּרְקָּשׁ אֶת הַמִּרְאֶה לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים. אָמַר רִבִּי אָבוּן. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה שֶׁאָסוּר לְלוֹבְשָׁן. דְּתַנִּינָן. כָּל שֶׁנֵּיאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ׃ אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁמּוּתָּר לְלוֹבְשָׁן. יְהֵא מוֹתָּר לְשַׁלְּחָן. מָהוּ הָדָא דְתַנֵּי. מְטַלְטְלִין אֶת הַשּׂוֹפָר לְהַשְׁקוֹת בּוֹ אֶת הַתִּינוֹק. אֶת הַפִּינַקְס אֶת הַקַּרְקָּשׁ אֶת הַמִּרְאֶה לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים. בְּשֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תּוֹאַר כֶּלִי. 9b עַד כְּדוֹן בִּתַכְשִׁיטִין שֶׁלְּזָהָב. וַאֲפִילוּ תַּכְשִׁיטִין שֶׁלְּכֶסֶף. וְאָֽמְרִין בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. אָסוּר. וְאָֽמְרִין בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. מוּתָּר. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה. אֲנָא יְדַע רֹאשָׁהּ וְסוֹפָא. טַלְייָן דַּקִּיקִין הֲווֹן מִתְרַבְּייָן בְּדָֽרְתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. אֲתָא וְשָׁאַל לָרִבִּי זְעורָה. אֲמַר לֵיהּ. לָא תֶאֱסוֹר וְלֹא תִישְׁרֵי.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
תנה ר' חלפתא בן שאול תכשיטין אסור לשלחן וכו'. כל זה עד סוף הפרק כתוב היא לעיל בשבת פ' במה אשה בהלכה א' ופרשתי שם:
הדרן עלך ביצה שנולדה
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source