Le texte Le vocabulaire Les révisions
'Haguigah
Daf 4b
תַּנֵּי. יֵשׁ בָּֽרְאִייָה מַה שֶׁאֵין בַּחֲגִיגָה. וּבַחֲגִיגָה מַה שֶׁאֵין בָּֽרְאִייָה. שֶׁהָֽרְאִייָה כוּלָּהּ לַּגְּבוֹהַּ. מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּחֲגִיגָה. חֲגִיגָה נוֹהֶגֶת לִפְנִי הַדִּיבֵּר וּלְאַחַר הַדִּיבֶּר. מַה שֶׁאֵין כֵּן בָּֽרְאִייָה. חֲגִיגָה נוֹהֶגֶת לִפְנִי הַדִּיבֵּר. לְשׁוֹן חֲגִיגָה נוֹהֶגֶת 4b לִפְנִי הַדִּיבֵּר. שַׁלַּח֙ אֶת עַמִּ֔י וְיָחוֹגּוּ לִי֭ בַּמִּדְבָּֽר׃ וּבַשִּׂמְחָה מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּשְׁנֵיהֶן. שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹהֶגֶת בֵּין בַּדָּבָר שֶׁהוּא מִשֶּׁלּוֹ בֵּין בַּדָּבָר שֶׁהוּא מִשֶּׁלַּאֲחֵרִים. בֵּין בַּדָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָכֵן בֵּין בַּדָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לָכֵן. וְאֵילּוֹ אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא מִשֶּׁלּוֹ. וּבִלְבַד מִדָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָכֵן. רִבִּי יוֹסֵי בָעֵי. וְלָמָּה לֵי נָן אָֽמְרִין. כָּל שֶׁהוּא חַייָב בָּרְאִייָה חַייָב בַּשִּׂמְחָה. וְיֵשׁ שֶׁהוּא חַייָב בַּשִּׂמְחָה וְאֵינוֹ חַייָב בָּרְאִייָה. נָשִׁים חַייָבוֹת בַּשִּׂמְחָה וְאֵינָן חַייָבוֹת בָּרְאִייָה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. וְשָֽׂמַחְתָּ֞. אֲפִילוֹ מִמַּקִילוֹן. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. נֶאֱמַר כָּאן שִׂמְחָה וְהֶאֱמַר לְהַלָּן שִׂמְחָה. מַה שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן שְׁלָמִים אַף כָּאן שְׁלָמִים. רַב חוּנָה אָכַל (פשוש) [פשוט] כָּל שִׁבְעָה.
Traduction
On a enseigné (15)Sifri, section Réeh, (nos 64, 69), 138.: le sacrifice de la visite comporte certaines particularités que n’a pas celui de la fête, et ce dernier en a que l’autre n’a pas: le 1er est tout entier à Dieu, non le second; celui-ci au contraire a déjà eu lieu avant la promulgation de la Loi, et se continue depuis lors, particularité non afférente à l’offre de la visite. On sait que le sacrifice de fête est antérieur à la promulgation de la Loi, en ce que l’expression fête a été employée à son égard auparavant, dans ces mots (Ex 5, 1): renvoie mon peuple, qu’il me fête au désert. En outre, il y a une distinction au sujet de la joie, non applicable à ces deux sacrifices: elle se dit d’ordinaire aussi bien de ce qui vous appartient que de ce qui est à autrui, soit qu’on ait l’habitude de se réjouir avec cette chair (d’en manger), soit que l’on n’en ait pas l’habitude; tandis que les sacrifices de visite et de fête seront offerts exclusivement de son propre bien et de ce qui réjouit d’ordinaire (un animal à consommer). Mais, demanda R. Yossé, pourquoi ne pas établir une autre distinction, savoir que tout individu soumis au devoir de visiter le Temple est tenu de se réjouir, tandis que ceux qui sont tenus de se réjouir ne sont pas tous astreints à offrir le sacrifice de visite, p.ex. les femmes? C’est que, dit R. Josué b. Levi, l’expression tu te réjouiras (Dt 16, 14) a lieu même pour la viande achetée à la boucherie, macellum (ce n’est donc pas absolu). R. Eléazar dit: comme il y a le terme joie employé à ce sujet et plus haut (Dt 12, 12), on en déduit que, dans l’un et l’autre verset, ce mot désigne les sacrifices pacifiques. Aussi, R. Houna mangeait pour une petite valeur de viande à chacun des 7 jours de la fête – (16)Suit un long passage jusqu'à la fin du, traduit (Pea 1, 1) (t. 2, pp. 3-5)..
Pnei Moshe non traduit
חגיגה נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור. כדמפרש ואזיל דמצינו לשון חגיגה לפני הדבור ויחוגו לי במדבר ומצינו שקודם מתן תורה הקריבו שלמים כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויזבחו זבחים וגו' וזה היה קודם מ''ת:
בין בדבר שהוא משל אחרים. כדמצינו באשה בעלה משמחה משלו וכן באלמנה זה ששרויה אצלו משמחה משלו:
בין בדבר שאין דרכו לכן. שאין דרכו לכך לשמוח בדבר זה כגון אחד שאין לו שמחה בבשר ואוכל דברים אחרים ואין שמחה אלא בבשר ומביא שלמים ואע''פ שאין דרכו בכך:
ואלו. ראייה וחגיגה אין נוהגין אלא משלו ובלבד וכו' הראייה היא עולה וחגיגה שלמי בהמה:
ולמה לית אנן אמרין דלענין חיוב המביאין נמי יש בזה מה שאין בזה דכל שהוא חייב בראייה. אנשים חייב בשמחה וכו':
ושמחת כתיב. אפי' לוקח בשר ממקולין יצא משום שמחה:
ר' אלעזר. פליג דנאמר כאן שמחה ונאמר להלן בהר עיבל מה להלן מפורש וזבחת שלמים וגו':
אכל פשוט. בשוה פשוט אחד היה אוכל בכל יום ויום משבעת ימי החג דלשמחה לא נתנו חכמים שיעור ובכל דהו סגי:
'Haguigah
Daf 5a
משנה: יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּבִנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׁר בְּהֵמָה. וְהַכֹּהֲנִים בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם וּבֶחָזֶה וּבַשּׁוֹק וּבִבְכוֹר. אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת וְלֹא בַמְּנָחוֹת׃
Traduction
Le devoir de manger du sacrifice pacifique pour la joie sera rempli, par tous les israélites, à l’aide des vœux, des engagements, ou de la dîme d’animaux; par les prêtres, en mangeant des sacrifices d’expiation, ou de péché, ou des dons sacerdotaux de la poitrine et de l’épaule, ou des premiers-nés qu’ils reçoivent, non avec de la volaille, ou des offres de farine – (19)La Guemara sur ce est traduite (Suka 4, 5), ci-dessus, p. 35..
Pnei Moshe non traduit
מתני' ישראל יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה:
בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה. דכתיב ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואין שמחה אלא בבשר בהמה ובכל אלו יוצאין בהן:
אבל לא בעופות ולא במנחות. דושמחת כתיב ועוד בחגך משמע במה שחגיגה באה מהן יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן:
משנה: עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחוּלִין וּשְׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׁר. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִן הַחוּלִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר׃
Traduction
Les holocaustes dus pour dons devront être offerts aux jours de demi-fête et provenir d’animaux profanes; les sacrifices pacifiques pourront être pris des dîmes apportées à Jérusalem; enfin l’holocauste de visite au Temple devra être présenté au 1er jour de la fête. Selon Shammaï, sa provenance devra être profane; selon Hillel, on pourra le prendre de la dîme.
Pnei Moshe non traduit
מתני' עולות במועד באות מן החולין. בבבלי מתרץ להמתני' דחסורי מחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות במועד באות בי''ט אינן באות ועולת ראיה באה אפי' בי''ט דאע''ג דיש לה תשלומין כל שבעה עיקר מצותה בי''ט ראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני מפני שהיא חובה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה שאינן חובה באות הן ממעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים אבל שלמי חגיגה הואיל וחובה הן גם כו אינן באות אלא מן החולין:
י''ט הראשון של חג. ובנוסחת המשניות וכן בנוסחת המשנה בבבלי כתוב של פסח ולאו דוקא היא אלא ה''ה בשאר י''ט הראשון ודנקט שם של פסח משום שבערב פסח יש עוד חגיגה אחרת הבאה עם הפסח כשהחבורה מרובה והיו מביאין חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע וקמ''ל דחגיגת י''ט שהיא חובה אינה באה מן המעשר אבל חגיגת י''ד רשות היא ובאה מן המעשר:
וב''ה אומרים מן המעשר. בגמרא פריך ואמאי דבר שבחובה היא ואינה באה אלא מן החולין ומשני בטופל שמחבר מעות מעשר עם מעות חולין כגון שיש לו אוכלין הרבה מערב מעות חולין עם מעות מעשר ולוקח מן התערובות בהמה גדולה ומקריבה שלמי חגיגה ובלבד שיהא שיעור אכילה ראשונה מן החולין מפני ששלמי חגיגה חובה היא וכשיש בשיעור אכילה ראשונה מן החולין כבר יצא ידי חובתו בזה ומותר השאר אף ממעות מעשר:
הלכה: רִבִּי תַנְחוּם בַּר עִילַּאי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. כָּךְ מֵשִׁיבִין בֵּית שַׁמַּי לְבֵית הִלֵּל. דָּבָר שֶׁהוּא בָא חוֹבָה בָּא מִן הַמַּעֲשֵׂר. אָֽמְרוּ לָהֶן. אִילּוּ בַחוֹל שֶׁמָּא אֵינוֹ מֵבִיא אַחַת מִן הַחוּלִין וְטוֹפֵל לְמַעֲשֵׂר. וָכָא מֵבִיא אַחַת מִן הַחוּלִין וְטוֹפֵל לְמַעֲשֵׂר. וּמְנַיִין שֶׁהוּא טוֹפֵל [לְמַעֲשֵׂר]. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. נֶאֱמַר כָּאן מִסַּ֛ת וְנֶאֱמַר לְהַלָּן כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒. מַה שְׂאֵת הָאָמוּר לְהַלָּן מַעֲשֵׂר אַף כָּאן מַעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. נֶאֱמַר כָּאן שִׂמְחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שִׂמְחָה. מַה שִׂמְחָה הָאָמוּרָה לְהַלָּן מַעֲשֵׂר אַף כָּאן מַעֲשֵׂר. וְיָבִיא כוּלָּם מִן הַמַּעֲשֵׂר. עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל אָמַר. נֶאֱמַר כָּאן מִסַּ֛ת וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן. מַה מַשְׂאַ֧ת שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן אַחַת עִיקָּר וְהַשְּׁאָר טְפֵילָה. אַף מִסַּ֛ת שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אַחַת עִיקָּר וְהַשְּׁאָר טְפֵילָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. וַהֲלֹא שַׁלְמֵי נְדָבָה כְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה הֵן. וְלָמָּה הוּא טָפַל לוֹן לְאִילֵּין קְרָייָא. לְלַמְּדָךְ שֶׁדּוֹחִין עֲלֵיהֶן יוֹם טוֹב.
Traduction
R. Tanhoun b. Ilaï dit au nom de R. Yossé b. R. Hanina: les Shammaïtes font observer à Hillel qu’on ne saurait remplir un devoir obligatoire en prenant la victime sur le montant de la dîme apportée. Puisqu’aux jours ordinaires de semaine, répliquent les Hillélites, il arrive parfois de prendre une part profane et de l’adjoindre aux dîmes à consommer à Jérusalem; de même lors de la fête, on opère cette jonction (afin d’employer l’ensemble à diverses offrandes). — D’où sait-on que cette jonction est permise? On le déduit, dit R. Yossé b. Hanina, de l’analogie des termes employés dans le verset traitant de la mesure (17)Jeu de mots sur l'homonymie des expressions [262] et [262]. du don (Dt 16, 10) et dans cet autre (Dt 14, 24): car tu ne pourras pas le porter; or, comme dans ce dernier verset il est question de dîme, il en sera de même au premier. R. Eliézer aboutit à la même conclusion par une autre déduction d’analogies: de ce qu’au sujet de la fête on emploie le terme joie (Dt 16, 14), ainsi que précédemment (Dt 14, 26), on conclut à une analogie de sens, et comme dans ce dernier il est question de dîme, il en sera de même au premier verset. Mais alors pourquoi parler seulement d’adjonction du profane aux dîmes et ne pas tirer de celles-ci toutes les offrandes dues? —C’est que, dit Oula b. Ismaël, comme il est écrit d’une part (16, 10) mesure de don, et d’autre part (Gn 43, 34): la part (18)Autre homonyme analogue. de Benjamin fût augmentée, on établit de cette analogie des termes une comparaison de sens, et l’on dit que dans l’un comme dans l’autre cas, il s’agit d’une part essentielle, à laquelle on adjoint un accessoire. Mais, objecta R. Yossé b. R. Aboun, puisque le sacrifice pacifique offert pour la fête est semblable à ceux des offrandes volontaires, pourquoi en parler d’une façon accessoire dans les versets précités? (Ne comportent-ils pas le même caractère?) —C’est afin d’indiquer que, pour le premier seul, on enfreint le repos de la fête (les autres seront offerts aux jours de demi-fête).
Pnei Moshe non traduit
גמ' דבר שהוא בא חובה בא מן המעשר. בתמיה:
אילו בחול. כשהוא בירושלים ואין לו סיפוק לאכול ממעות חולין שיש לו ושמא אינו מותר להביא אחת מן החולין וטופל למעשר שלי ואוכל והכא נמי בחג כן:
ומנין. ובחול נמי מנין שהוא טופל למעשר:
נאמר כאן. כפי מסת ידו ונאמר להלן במעשר שני כי לא תוכל שאתו ולשון אחד הוא עם מסת מה שאתו וכו':
ויביא. א''כ ויביא כולם מן המעשר ולמה לי טופל:
נאמר כאן מסת וכו' מה להלן אחת עיקר. מה שהיה בשוה עם שאר האחים והשאר שהוסיפו לו טפילה להאחת אף מסת וכו' דוקא בטופל מותר:
והלא שלמי נדבה כשלמי חגיגה הן. לענין דין הנוהג בשלמים סמיכה וכו' ולמה הוא טופל וסומך לון לשלמי חגיגה לאילין קרייא דדורש מהמקראות האלה להא דלעיל וכלומר מאי מייתי לאלו הכתובים ללמד על שלמי חגיגה בדוקא והלא אף לשלמי נדבה שם שלמים עליהן:
ללמדך שדוחין עליהן יום טוב. כלומר דבא ללמדינו אגב עוד דין אחד דשלמי חגיגה שהן חובה ודוחין עליהן י''ט אבל שלמי נדבה אין קרבין בי''ט והלכך מייתי לכל הני קראי ללמדינו דבאלו הוא דאמרו חובה הן לכל דיני חובה וקרבין בי''ט ולאפוקי שלמי נדבה דלא תימא דלא ממעטינן לשלמי נדבה אלא לענין שבאות גם מן המעשר אבל לענין הקרבה בי''ט לא קמ''ל:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף דְּבַר תּוֹרָה. תַּנָּא רִבִּי יָסָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. רְאִייָה כָל שֶׁהִיא. חֲכָמִים הֶם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. אָמַר לֵיהּ. וְיֵשׁ כָּן זוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה וְכָל הַשִּׁיעוּרִין לֹא חֲכָמִים הֵם שֶׁנָּֽתְנוּ. כְּזַיִת מִן הַמֵּת. כְּזַיִת מִן הַנְּבֵילָה. וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. לָא אֲתָא מִישְׁאוֹל אֶלָּא כַיי דְּתַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. דְּתַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. וְלֹא יֵֽרָא֥וּ פָנַי֭ רֵיקָֽם׃ אֲפִילוּ כָל שֶׁהוּא. חֲכָמִים הֵם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. וְקַשְׁיָא. מִן דּוּ סְמַךְ לָהּ לִדְבַר תּוֹרָה הוּא אָמַר. חֲכָמִים הֵם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעִתֵּיהּ וְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה כְּדַעִתֵּיהּ. רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעִתֵּיהּ. דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. כָּל הַשִּׁיעוּרִין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. חֲוֵי דוּ אָמַר. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה כְּדַעִתֵּיהּ. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה דּוּ אָמַר. הָאוֹכֵל אִיסּוּר בַּזְּמַן הַזֶּה צָרִיךְ לָשַׁנּוֹת לְפָנָיו אֶת הַשִּׁיעוּרִין. שֶׁמָּא יַעֲמוֹד בֵּית דִּין אַחר וִישַׁנֶּה עָלָיו אֶת הַשִּׁיעוּרִין. וְיהֵא יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה שִׁיעוּר אָכַל. הֲוֵי דוּ אָמַר רְאִייָה כָל שֶׁהִיא. חֲכָמִים הֵם שֶׁאָֽמְרוּ. מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. אָֽמְרִין. חָזַר בֵּיהּ רִבִּי יוֹחָנָן מִן הָדָא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹנָתָן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. לֹא חָזַר בֵּיהּ. וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי אִימִּי. אִיתפַּלְּגוֹן חִזְקִיָּה וְרִבִּי יוֹחָנָן. הִזְקִיָּה אָמַר. אָדָם חוֹלֵק חוֹבָתוֹ לִשְׁתֵּי בְהֵמוֹת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין אָדָם חוֹלֵק חוֹבָתוֹ לִשְׁתֵּי בְהֵמוֹת. אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא בְיָדוֹ שְׁתֵּי כֶסֶף לְכָל אַחַת וָאַחַת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם חִזְקִיָּה. אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמוֹת לִבְהֵמָה וְאֵין אָדָם טוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אָדָם טוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה וְאֵין אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמֹת לִבְהֵמָה. הֵיךְ עֲבִידָה. 5a הָיוּ לְפָנָיו עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת. הִקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. וְהַמּוֹתָר מָהוּ שֶׁיִּדְּחוּ אֶת יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. רִבִּי קְרִיסְפִּי אָמַר. אִיתפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חַד אָמַר. דּוֹחֶה. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֵינוֹ דּוֹחֶה. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. נְפָרֵשׁ מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מִן מִילֵּיהוֹן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. אָדָם סוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה. אֵין אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמוֹת לִבְהֵמָה. הוּא דּוּ אָמַר דּוֹחֶה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דּוּ אָמַר. אָדָם טוֹפֵל בְּהֵמוֹת לִבְהֵמָה. אֵין אָדָם טוֹפֵל מָעוֹת לְמָעָה. הוּא דּוּ אָמַר. אֵינוֹ דּוֹחֶה. שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לְעוֹלָם הוּא מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ וְדוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב עַד שֶׁיֹּאמַר. עוֹד אֵין בְּדַעְתִּי לְהוֹסִיף.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' יוחנן מעה כסף וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ק דפאה בהלכה א' עד סוף הלכה ושם פירשתי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source