'Haguigah
Daf 2a
קָטָן. רִבִּי יִרְמְיָה וְרִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי הֲווֹן יִתִיבִין. אָֽמְרִין. תַּנִּינָן. אֵיזֶהוּ קָטָן כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁלְאָבִיו. וְקָטָן שׁוֹמֵעַ וְקָטָן 2a מְדַבֵּר. חָֽזֵרוּן וְאָֽמְרוּן. כָּל זְכ֣וּרְךָ֔. לְרַבּוֹת אֶת הַקָּטָן. וְיֵימַר. כָּל זְכ֣וּרְךָ֔. לְרַבּוֹת אֶת הָחֵרֵשׁ. לְמַ֨עַן יִשְׁמְעוּן וּלְמַ֣עַן יִלְמְדוּן. פְּרָט (לְקָטן) [לְחֵרֵשׁ]. [וְיֵימַר לְמַ֨עַן יִשְׁמְעוּן וּלְמַ֣עַן יִלְמְדוּן. פְּרָט לְקָטָן]. אָמַר רִבִּי יּוֹסֵה. מֵאַחַר שֶׁכָּתוּב אֶחָד מַרְבֶּה וְכָתוּב אֶחָד מְמָעֵט. מַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַקָּטָן שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא לְאַחַר זְמַן. וּמוֹצִיא אֶת הַחֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא לְאַחַר זְמַן. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. קָטָן חֵרֵשׁ מָהוּ שֶׁיְּהֵא חַייָב. אָמַר לֵיהּ. אִיתָא חֲמִי. יְצִיבָא (בַשְּׁמַייָא) [בָאַרְעָא] וְגִיּוּרָא בִשְׁמֵי שְׁמַייָא. אִילּוּ גָדוֹל חֵרֵשׁ פָּטוּר. קָטָן חֵרֵשׁ לֹא כָל שֶׁכֵּן. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. בְּדִין הָיָה קָטָן וְלֹא חֵרֵשׁ יְהֵא פָטוּר. גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא. כָּל זְכ֣וּרְךָ֔. לְרַבּוֹת אֶת הַקָּטָן. הָיִיתִי אוֹמֵר. אִילּוּ (קָטָן) [גָדוֹל] חֵרֵשׁ יְהֵא חַייָב. שֶׁלֹּא לַחֲלוֹק בְּהִילְכוֹת זְכוּרְךָ. הֲוִי צוֹרְכָב לַהַהִיא דְאָמַר רִבִּי יּוֹסֵה. מֵאַחַר שֶׁכָּתוּב אֶחָד מַרְבֶּה וְכָתוּב אֶחָד מְמָעֵט. מַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַקָּטָן שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא לְאַחַר זְמַן. וּמוֹצִיא אֶת הַחֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא לְאַחַר זְמַן.
Traduction
⁠—''Ni l’enfant. '' R. Jérémie et R. Aïbo b. Nagri étaient assis ensemble, et ils enseignaient: on nomme enfant celui qui n’est pas encore capable de monter seul sur les épaules de son père. — Mais est-ce que l’enfant comprend, ou parle? (Ne faut-il pas l’exclure à ces titres?) Aussi, ils se reprirent et dirent: l’expression tous tes mâles (ib. 16, 16) a pour but d’englober les enfants; et l’on ne tire pas de ce collectif la déduction d’étendre ce terme aux sourds, puisqu’il est dit aussitôt après: afin qu’ils entendent et qu’ils apprennent, ce qui exclut évidemment le sourd. —Pourquoi ne pas déduire de la dernière expression, qu’ils apprennent, que les enfants sont exclus? R. Yossa répond: comme un verset vise son extension et l’autre une restriction, on appliquera l’extension à l’enfant qui sera apte à entrer au Temple plus tard, et la restriction au sourd, qui n’aura jamais l’aptitude voulue. Samuel b. Abba demanda en présence de R. Zeira si un enfant sourd est soumis au devoir de cette visite? Que demandes-tu là, répliqua R. Zeira; c’est comme si l’on voulait supposer que l’Israélite originaire serait placé sur la terre et le prosélyte serait élevé en haut des cieux (6)''''''Certes, la suprématie revient au premier; V. B., Eruvin 9a; Baba Qama 42.''''''; or, si une grande personne sourde est dispensée du devoir de la visite, à plus forte raison un enfant l’est-il. Ce raisonnement n’est pas absolu, dit R. Jérémie, car il serait juste qu’un enfant, même non sourd, en soit dispensé, et c’est par déduction du texte biblique, tous tes mâles, que les enfants sont compris dans l’obligation; dès lors, on pouvait supposer que cette extension s’applique aussi à l’enfant sourd, afin de ne pas établir de distinction dans les déductions tirées de la dite expression biblique. Voilà pourquoi il faut recourir à l’avis exprimé, par R. Yossé, à savoir qu’un verset vise l’extension, et l’autre la restriction; par suite, l’extension devra s’appliquer à l’enfant susceptible plus tard d’aptitude, tandis que la restriction s’applique au sourd, à jamais incapable.
Pnei Moshe non traduit
קטן. מנלן הוון יתיבין אמרין והוה קשיא להון מעיקרא הא דתנינן איזהו קטן וכו' וכי קטן כהאי שיכול לרכוב על כתיפיו של אביו לב''ש וא''נ לאחוז בידו של אביו וכו' לב''ה שומע או מדבר הוא דמשמע דלא אימעוט קטן דכה''ג ואמאי הא מיהת אינו שומע להבין וכן לדבר כלום:
חזרון ואמרון. דמדכתיב כל זכורך דרשינן כל לרבות את הקטן דכה''ג:
ויימר וכו'. ומנלן דלרבות את הקטן ואימא לרבות את החרש שאינו שומע אע''פ שהוא מדבר או איפכא:
למען ישמעו וכו'. כתיב וכדדרשינן לעיל פרט לחרש:
ויימר וכו'. ומאי חזית דדרשת רבויא לקטן ומיעוטא לחרש איפוך אנא דלמען ישמעו וגו' קאי למעוטי קטן וכלל רבויי חרש דהאי גוונא דאמרן:
אמר רבי יוסי מאחר. שמצינן שכתוב אחד מרבה וכו' לפיכך מרבה אני את הקטן שהוא עתיד ראוי לבא לאחר זמן שיגדיל ומוציא אני את החרש דאינו ראוי בודאי לבא לאחר זמן:
קטן חרש מהו שיהא חייב. וא''ל כמתמיה איתא חמי. בוא וראה מאי קא מיבעיא ליה יציבא בארעא וכו' הרי אפי' גדול חרש פטור קטן חרש לכ''ש:
אמר ר' ירמיה. אי משום הא לא קשיא דהכי קא מיבעיא ליה שהרי בדין היה שאפי' הוא קטן ולא חרש שיהא פטור כפי משמעות הכתוב למען ישמעו וגו' אלא דאמרת גזירת הכתוב הוא מדכתיב כל זכורך לרבות את הקטן והשתא שפיר הוא דמספקא ליה דאימא מדכתיב כל לרבוייא לקטן אפשר דאפי' קטן חרש נמי בכלל ריבויא הוא דגזירת הכתוב הוא:
הייתי אומר אלו גדול וכו'. כלומר דהדר מהדר ליה דאי הכי כדקאמרת דמיבעיא ליה דאימא גזירת הכתוב הוא לרבויי אפי' קטן חרש ואם כן לימא נמי דאפשר הייתי אומר דאפילו גדול חרש יהא חייב מהאי ריבויא דכל וכדי שלא לחלוק בהילכות זכורך דאי מרבינן מהאי קרא נימא נמי לרבות כל חרש:
הוי צורכה וכו'. אלא על כרחך דצריכין אנן לבוא לההיא דאמר ר' יוסי מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כלומר והשתא דאתית להכי א''כ כל שהוא חרש לא מצינן לרבויי מהאי כל זכורך ובין קטן חרש ובין גדול חרש פטור שהרי אינו ראוי לבא לאחר זמן ולא מרבינן אלא לקטן פיקח מפני שראוי לבא לאחר זמן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source