Le texte Le vocabulaire Les révisions
Baba Batra
Daf 34a
הֵיכִי נִידַיְּינוּהּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא לִישַׁלֵּם לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי לִיפְטְרֵיהּ אִיכָּא חַד סָהֲדָא לִישְׁתְּבַע הָא אָמַר מִיחְטָף חַטְפַהּ וְכֵיוָן דְּאָמַר דְּחַטְפַהּ הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן
Traduction
How should judges judge for this judgment? There are reasons not to implement all potential rulings. If they were to order the one who snatched the metal to pay for it, that would not be the correct ruling, because there are not two witnesses who saw him snatch it, and the court does not force payment based on the testimony of one witness. If they were to accept his claim and exempt him entirely, that would not be the correct ruling, because there is one witness who testified against him. If they were to order him to take an oath, which is the usual response to counter the testimony of one witness, didn’t he say that he did in fact snatch it, and since he said that he snatched it and there is no proof that it is his, he is like a robber, and the court does not allow a robber to take an oath.
אֲמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא הָוֵי מְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע וְכָל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע מְשַׁלֵּם
Traduction
Rabbi Abba said to them: He is one who is liable to take an oath who is unable to take an oath, and anyone who is liable to take an oath who is unable to take an oath is liable to pay. The Rabbis who were studying before Abaye thought that the case of the witness to the years of profiting and Rabbi Abba’s case are similar, in that since the possessor is unable to take an oath to refute the witness, as he concedes that he profited from the land for those years, he should have to pay for his consumption of the produce.
Tossefoth non traduit
הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. שהרי מודה וא''ת וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא לא היא דהא אמר בהמוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף ע. ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה אע''ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא ומיהו לפי' ר''ת דפירש שבועה דנאנסו דהתם היא מדרבנן דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דבעל דבר מהימן למימר [לדידי אוזפן ברביתא] דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו על כרחך במיגו דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי דהא כי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואומר ר''י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע''י מיגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) ארבי אבא ופטרי בנסכא דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והשתא אמאי פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישי' לעיל לכך נראה כמו שפי' ריב''ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע''ג דאית ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר וא''ת ור' אבא היכי מפיק לה בפ' כל הנשבעין (שם) מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים ש''מ באביו כה''ג מיחייב אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו אבל הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם ונראה לר''י דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש והא דקאמר התם כוותיה דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב והא דקאמר התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגו' מאי דרשי ביה ה''ק כיון דבאב בכה''ג פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין וצ''ל דהא דאמרי' בהכותב (כתובות דף פה. ושם) גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' מתוך דיכלי למימר להד''ם יכלי למימר סיטראי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מג:) וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלהד''ם דהוה ליה מחויב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמרינן הכא:
וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) תנן חשודים שניהם על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר''מ ורבי יוסי אומר יחלוקו ומפרש התם רבותינו שבא''י רבי אבא למקומה למחויב לה ומייתי התם מהך דשמעתין דרבותינו היינו רבי אבא והשתא רב נחמן דפסק התם כרבי יוסי ועובדא עבד כרבי יוסי יחלוקו לית ליה לר' אבא וקשה לר''י דאמרינן בפרק השואל (ב''מ דף צז:
ושם) בגמ' דהשואל את הפרה לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני מתני' בשיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו כר' אבא ומיהו איכא למימר דר''נ דמוקי מתני' כר''מ וכמו שמפרש ר' אבא הוא סבר כר' יוסי אבל עוד קשה דבשמעתין משמע דהלכתא כר' אבא מדקאמרינן סבור רבנן קמיה דאביי למימר דהיינו נסכא דר' אבא וקאמר נמי אלא אי דמיא לרבי אבא כו' ובכ''מ קי''ל כרב נחמן בדיני ועוד תימה דהתם גבי יתומים מן היתומים קאמרי רב ושמואל דאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומתוך שאין התובעין יכולין לישבע פטור הנתבע ור''א פליג עליה (שם מח.) וקאמר יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין והיינו כרבי אבא דמתוך שאינו יכול לישבע או תובע או הנתבע משלם הנתבע ומסיק התם דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד ומפרש ר''ת דרב נחמן שפיר סבר כר' אבא בנסכא ובמנה יש לי בידך וא''ל אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע ודוקא בשניהם חשודין פסיק רב נחמן כר' יוסי דאמר יחלוקו ורבי אבא בשניהם חשודין מודה לר''נ דהלכה כרבי יוסי וטעמא משום דקנסינן שכנגדו לפי שהוא חשוד הלכך מפסיד החצי אבל בעלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והא דקאמר התם דרבותינו שבא''י ר' אבא לאו למימר דר' אבא סבר לה כר''מ אלא דדייק כיון דר' אבא בעלמא סבר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אית לן למימר דאיהו מפרש מילתיה דר''מ דחזרה שבועה למחויב לה והלכה כר''נ בשניהם חשודים וכר' אבא בנסכא ודוקא ביתומים מסקינן דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר''א עבד כדאמר הבו דלא להוסיף עלה אבל אין לפרש טעמא דרב נחמן דאמר יחלוקו משום דר' אבא דכיון דשניהם חשודים ה''ל כאילו תרוייהו מחויבים שבועה ואין יכולין והלכך כל אחד מפסיד חצי ורבי אבא סבר כיון דעיקר שבועה על הנתבע ואין יכול לישבע משלם הכל דא''כ ר' אבא ורב נחמן מצו סברי שפיר כרב ושמואל ביתומים מן היתומים כי מת לוה בחיי מלוה ומפסידין בני מלוה כיון דאין יכולין לישבע ואין נוטלין כמו שמפסיד שכנגדו חשוד על השבועה החצי שאינו נוטל כשגם הוא חשוד ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז.) משמע כל הסוגיא דרב ושמואל פליגי אדרב נחמן ואדרבי אבא וע''כ צ''ל ע''כ דלרבי אבא וכן לרב נחמן מתוך שאינו יכול לישבע אפילו התובע משלם הנתבע כדפרי':
אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי מִי דָּמֵי הָתָם סָהֲדָא לְאוֹרוֹעֵי קָאָתֵי כִּי אָתֵי אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ מַפְּקִינַן לַהּ מִינֵּיהּ הָכָא לְסַיּוֹעֵי קָא אָתֵי כִּי אֲתָא אַחֲרִינָא מוֹקְמִינַן לַהּ בִּידֵיהּ
Traduction
Abaye said to these Rabbis: Are these two cases comparable? There, in Rabbi Abba’s case, the witness is coming to undermine the position of the one who snatched the metal. This can be seen from the fact that when it would be the case that another witness comes to court and testifies with the first witness, we would take away the piece of metal from the one who snatched it. By contrast, here, in the case of the individual who brought one witness to attest to his profiting from the land, the witness is coming to support the possessor. This can be seen from the fact that when another witness would come to court and testify with the first witness, we would establish the land in his possession. Therefore, the testimony of the one witness does not render the one who profited from the land liable to take an oath.
אֶלָּא אִי דָּמְיָא הָא דְּרַבִּי אַבָּא לְחַד סָהֲדָא וּלְתַרְתֵּי שְׁנֵי וּלְפֵירֵי:
Traduction
Rather, if this case of Rabbi Abba is comparable to a case such as this, it is comparable to a case where there is one witness and he testifies to someone’s profiting from land for two years, and the comparison is in terms of payment for the produce that he consumed. In terms of the consumption of the produce, two witnesses would have rendered the possessor liable to pay, as consumption of the produce for only two years does not establish the presumption of ownership. Therefore, one witness renders him liable to take an oath. Since he himself claimed that he profited from the land as the witness testified, he cannot take an oath to contest the testimony. Therefore, he would have to pay for the produce.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source