Vayedaber

Simple Havroutah

Shabbath

Daf 41b

וַהֲלֹא מְצָרֵף? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר. מַתְקִיף לַהּ אַבָּיֵי: מִידֵּי מֵיחַם שֶׁפִּינָּה מִמֶּנּוּ מַיִם קָתָנֵי?! מֵיחַם שֶׁפִּינָּהוּ קָתָנֵי!

Traduction

The Gemara questions this leniency: By putting cold water into the urn, doesn’t it harden the vessel? Cold water poured into a heated metal vessel reinforces the vessel. It is one of the stages in the labor of a blacksmith. How is it permitted to do something similar on Shabbat? The Gemara answers: This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who stated a principle with regard to the laws of Shabbat: An unintentional act, i.e., a permitted action from which a prohibited labor inadvertently ensues, is permitted. Here too, his intention was to warm the water, not to reinforce the vessel. Abaye strongly objects to this explanation: Does it say in the mishna: An urn from which water was emptied? That would indicate that he sought to fill the vessel with other water and warm up that water. Rather, an urn that was removed was taught in the mishna, meaning that the urn was removed from the fire, not that the water was emptied from it.

Rachi non traduit

והלא מצרף. כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזו היא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו שולדי''ר בלע''ז:

שפינהו. משמע שפניו לעצמו מעל האור:

Tossefoth non traduit

והלא מצרף. וליכא לשנויי בשלא הגיע לצירוף כדמשני בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד:
ושם) דסתם מיחם הגיע לצירוף הוא:

מידי מיחם שפינה הימנו מים קתני המיחם שפינהו קתני. תימה והכתיב ופנו את הבית (ויקרא י''ד:
ל''ו) ואנכי פניתי הבית (בראשיח כד) סולו פנו דרך (ישעיהו כז) וכן בש''ס פנו מקום לבר ליואי שאינו מפנה אלא מה שבתוכם וי''ל כיון דבכמה מקומות הוזכר פינוי על הדבר המפנין כגון המפנה חפציו מזוית לזוית מפנין ד' וה' קופות פנו כלים (מבית) הטומאה (תבן) ועתיד לפנותו לא הוה ליה למנקט פינהו אלא פנה ממנו מים כיון דאיכא למיטעי:

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: הַמֵּיחַם שֶׁפִּינָּהוּ וְיֵשׁ בּוֹ מַיִם חַמִּין — לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מוּעָטִין בִּשְׁבִיל שֶׁיָּחוֹמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם מְרוּבִּים כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. וּמֵיחַם שֶׁפִּינָּה מִמֶּנּוּ מַיִם — לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל עִיקָּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצָרֵף. וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר.

Traduction

Rather, Abaye said this is what the mishna is saying: An urn that was removed from the fire and contains hot water, one may not place a small quantity of water in it so that the water will become hot; rather, one may place a large quantity of water in it so that the water will become warm. And with regard to an urn from which water was removed; one may not place any water into it because he hardens the vessel by placing cold water into a hot vessel. And, according to this explanation, our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an unintentional act from which a prohibited labor inadvertently ensues is prohibited on Shabbat.

Tossefoth non traduit

מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ורבי יהודה היא. אבל לר''ש שרי אע''פ שמצרף כיון דאינו מבשל כגון שיש בו מים הרבה שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים שבתוכו כדאשכחן בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד:
וסם) שאין מבשל ומצרף דקאמר רבי יהודה מביאין עששיות של ברזל ומטילין לתוך המים שתפיג צינתן ואם היה מבשל היה אסור ואפ''ה פריך והלא מצרף ואע''ג דאביי סבר כר''ש דהא אמר לעיל כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה כר''ש בגרירה ומסתמא אביי כרבה רביה סבירא ליה מ''מ מוקי מתניתין כרבי יהודה משום דקשיא ליה מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ורב אדא לא חייש לקושיית אביי ומוקי לה כהלכתא כר''ש ול''ג לעיל אמר רב אדא בר מתנא אמר רב דרב סבר כר' יהודה בגרירה ועוד דבהדיא מוקי בסמוך מתני' כר' יהודה וצ''ל דלא הוי פסיק רישיה שיכול להיות שלא יצרף דבפסיק רישיה מודה ר''ש והא דפריך והלא מצרף ה''ק והלא שמא מצרף קשה דהכא משמע דבצירוף אסר ר' יהודה נמי דבר שאין מתכוין ובפרק אמר להם הממונה גריס רש''י ה''מ דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן ול''ג אין שבות במקדש ומפרש דדוקא בדבר שהוא מן התורה אית ליה לר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור אבל בצירוף שהוא דרבנן לא ומיהו בלאו הכי קשה לפי' דהא ר' יהודה אסר בגרירה במתניתין דביצה דפרק י''ט (דף כג:) דתנן ואינה נגררת אלא ע''ג כלים דמשמע אבל ע''ג קרקע לא ומוקמינא כר' יהודה דאסר באין מתכוין אע''ג דבגרירה ליכא איסורא דאורייתא אפי' במתכוין כדמשמע בסוף פירקין דהוי חורש כלאחר יד ועוד דשמעתא דהתם קשה דמשני אביי אפי' תימא כשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר ופריך ומי אמר אביי הכי והתניא ימול בשר ערלתו אפי' במקום בהרת יקוץ דברי רבי אושעיא והוינן בה קרא ל''ל ואמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והשתא אמאי לא מייתי ההיא דביצה דהיא משנה שלמה דאסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין ומייתי מילתיה דאביי ועוד מוחק הספר דגרס ואין שבות במקדש לכך נראה לפרש התם אביי אמר אפילו כו' דבר שאין מתכוין מותר פי' מותר לר' יהודה ולא אסר ליה ר' יהודה דבר שאין מתכוין אלא מדרבנן ופריך מימול בשר ערלתו דמוקי אביי דאיצטריך לר' יהודה קרא א''כ ש''מ דאסר ר' יהודה אין מתכוין מן התורה ומשני וה''ג ה''מ בכל התורה כולה פי' בכל התורה כולה חוץ משבת אסור מן התורה אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן. דכיון דאין מתכוין לא הויא מלאכת מחשבת ושרי דאין שבות במקדש והשתא א''ש הכא וסוגיא דהתם וקשה דבפרק ספק אכל (כריתות דף כ:
ושם) א''ר אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ת''ק סבר לה כר''י דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך קאמר דחייב חטאת ומאן דפטר כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אלמא משמע דדבר שאין מתכוין אסור לר''י אפי' בשבת מן התורה וי''ל דהתם הוי פסיק רישיה שאי אפשר כלל לכבות העליונות אם לא יובערו התחתונות וחשיב מלאכת מחשבת ואע''ג דהוי פסיק רישיה פטר ר''ש משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך להבערת התחתונות והא דנקט לישנא מתכוין ושאין מתכוין ולא נקט ת''ק כר''י דאמר מלאכה שאינה צריכה כו' משום רבותא דר''י נקט דלא תימא דלא מחייב ר''י מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במקום שמתכוין לעשות המלאכה כגון מכבה גחלת של עץ שלא יזוקו רבים שמתכוין לכיבוי אבל התם שאינו מתכוין להבעיר התחתונות לא קמ''ל כיון דהוי פסיק רישיה חייב ובההיא דהחותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן נקט הא ר''י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הא ר''ש כו' אע''ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר ר''ש דאי כוונתו להבעיר הויא צריכה לגופה מ''מ כיון דניחא ליה בהך הבערה לא קרינן ביה שאינו מתכוין ולהכי לא נקט לישנא דאין מתכוין אבל בנתכוין לכבות העליונות לא ניחא ליה בהבערת התחתונות כלל שהרי בא לכבות שייך לישנא דאין מתכוין אע''ג דהוי פסיק רישיה ור''ש שרי בחותה גחלים להתחמם אע''ג דבפרק הבונה (לקמן שבת קנ. ושם) משמע דהתולש לאכילה או לבהמה בארעא דידיה חייב חטאת בכל שהוא אע''ג דאין מתכוין ליפות הקרקע לא דמי לכל מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון חותה להתחמם דהתם אע''פ שאין מתכוין ליפות אנן סהדי דניחא ליה אבל בחותה אינו נהנה בהבערה זו דבלא הבערה זו יתחמם וכיון שאינו נהנה בברור לא נתכוון להבעיר והויא מלאכה שאינה צריכה לו:

אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַפְשִׁיר, אֲבָל לְצָרֵף — אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ לְצָרֵף נָמֵי מוּתָּר. לְצָרֵף לְכַתְּחִילָּה מִי שְׁרֵי?! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שִׁיעוּר לְהַפְשִׁיר, אֲבָל שִׁיעוּר לְצָרֵף — אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁיעוּר לְצָרֵף —

Traduction

With regard to the matter itself, Rav said: They taught that one is permitted to place cold water into an urn with hot water after it was removed from the fire, when his intention is only to warm the cold water. However, if he did this in order to harden the vessel, it is prohibited. And Shmuel said: Even if he does so in order to harden the vessel, it is also permitted. The Gemara wonders: Is hardening permitted ab initio? Isn’t it a full-fledged prohibited labor on Shabbat? Rather, if the dispute between Rav and Shmuel was stated, it was stated as follows. Rav said: They taught that it is permitted to add water only in a measure that is sufficient to warm the water, i.e., to only partially fill the vessel. However, filling it completely with a measure sufficient to harden the vessel is prohibited. And Shmuel said: Even a measure sufficient to harden the vessel

Rachi non traduit

אבל לצרף. שפינהו ממנו החמין:

הכי איתמר לא שנו. דפינהו שרי לתת לתוכו צונן:

אלא שיעור להפשיר. ולא לצרף כגון שלא מלאהו כולו ורב משמע ליה פינהו כרב אדא שפינה ממנו חמין:

אפילו שיעור לצרף. שמלאהו כולו מותר:

Tossefoth non traduit

לא שנו אלא להפשיר. מתוך פי' הקונט' משמע דמפרש הסוגיא כן לא שנו אלא בדבר שאין שייך צירוף אלא פישור כגון מיחם שפינהו אבל לצרף פי' בדבר ששייך צירוף כגון מיחם שפינו ממנו מים אסור ושמואל אמר אף לצרף כלומר אף בדבר ששייך צירוף מותר ומשמע אפי' במתכוין ולהכי פריך ולצרף לכתחילה מי שרי אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו דפינה ממנו מים שרי לתת לתוכו צונן אלא שיעור להפשיר ולא לצרף כגון שלא. מלאהו כולו דליכא צירוף עד שימלאנו על כל גדותיו ורב מפרש פינהו כרב אדא והא דפריך לעיל והא מצרף משום דמשמע ליה הא דקאמר אבל נותן לתוכו מים מרובין שיש שיעור לצרף מדקאמר מרובים אבל כשפינהו והמים בתוכו א''א להיות צירוף ודוחק ור''י מפרש בענין אחר דבפינהו נמי איכא צירוף כשמילאהו ובפינה ממנו מים כל שהוא יש בו שיעור לצרף מדפריך לעיל והלא מצרף ולא משני שאין בו שיעור לצרף ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים אסור מפני שמצרף משמע דהתם פשיטא ליה שמצרף ולא שייך לפלוגי ביה דבכל שהוא הוא מצרף וה''פ לא שנו אלא להפשיר פי' שמתכוין להפשיר השתא סבירא ליה דמיירי רב אפי' בשיעור לצרף אבל לצרף שמתכוין לצרף אסור כר''ש ומפרש פינהו שפינה ממנו מים כרב אדא אי נמי פינהו עם המים כאביי ומיירי כשיש בו שיעור לצרף כגון שממלאו כולו מים צוננין דאע''ג דהמים חמין שבתוכו לא נסתלקו יש שיעור לצרף ומחלק בין אין מתכוין למתכוין כר''ש ולא כאביי דמוקי לה באין בו שיעור לצרף וכר' יהודה וכי פריך אליבא דשמואל ולצרף לכתחילה מי שרי ה''ה דהוה מצי למיפרך אליבא דרב כיון דסבר דהלכה כרבי יהודה בגרירה דהיינו בדבר שאינו מתכוין מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כשיש בו שיעור לצרף וכר''ש לוקמה כשאין בו שיעור לצרף כאביי וכרבי יהודה דסבירא ליה כוותיה אלא אדשמואל קפריך דעדיפא ליה אלא אי איתמר הכי איתמר השתא מפרש מתניתין כאביי לגמרי שפינהו עם. המים וה''פ לא שנו אלא שיעור להפשיר שאינו ממלא המיחם על כל גדותיו אבל. שיעור לצרף אע''פ שאינו מתכוין אלא להפשיר אסור כרבי יהודה דסבר כוותיה אבל פינה ממנו מים לעולם אסור דבכל ענין יש שיעור לצרף כדפי' וכי קאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים כו' ה''ה דמצי למימר בד''א בשיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור אלא ניחא ליה למינקט האי לישנא משום דמלשון פינהו דייק דאתיא כר' יהודה שמואל אומר אף שיעור לצרף מותר כר''ש וא''ת מדקאמר שמואל אף שיעור לצרף אם כן מוקי מתני' כאביי דדייק שפינהו דלרב אדא דמפרש שפינה ממנו מים לעולם יש שיעור לצרף ומאי אף שיעור לצרף דקאמר שמואל וכיון דמפרש כאביי אם כן נידוק דווקא פינהו הא פינהו ממנו אסור כר''י וי''ל דשמואל קאי אמילתיה דרב וקאמר אף שיעור לצרף שרי דאנא סבירא לי כר''ש מוקמי' מתני' כוותיה דרב אדא כשפינה ממנו מים ויש לעולם שיעור לצרף:

לא שנו אלא להפשיר. פ''ה דרב משמע ליה מתני' פינהו כרב אדא שפינה ממנו המים ושיעור להפשיר כשלא מלאהו ושיעור לצרף כשמילאהו וקשה כי פריך לעיל והלא מצרף לימא כשלא מילאהו ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שהוא מצרף משמע בכל ענין הוא מצרף אפי. לא מילאהו וי''ל דמשמע ליה פינהו כאביי וקאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר שלא נתן בו מים כ''כ שיצטננו החמין אבל נתן בו מים כ''כ שיצטננו החמין אסור ואע''פ שאינו מתכוין לצרף מיתסר (תו''י בשם מהר''ש ממירזבורג):

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source