Vayedaber

Simple Havroutah

Zva'him

Daf 31b

הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דּוּמְיָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר וְהֵיכִי דָּמֵי בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מִצְטָרֵף שְׁמַע מִינַּהּ

Traduction

It can be inferred that if one had intent to eat and to eat in a manner similar to a case of intent to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk; Abaye interjects: And what are the circumstances of such a case? It is a case with two people, i.e., where each one will consume half an olive-bulk. Abaye continues with the conclusion of his statement: Then the two halves join together. The Gemara concludes: Learn from it that this is so.

Rachi non traduit

הא לאכול ולאכול. לשנים דומיא דלאכול ולהקטיר שאין זית שלם לאוכל אחד מצטרף:

Tossefoth non traduit

הא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר מצטרף. וא''ת דלמא לעולם לא יצטרף ואתא למידק דלאכול ולאכול בחד גברא מצטרף ואפי' ביתר מכדי אכילת פרס וכן בתר הכי דדייק אביי דלאכול ולאכול ביתר מכדי אכילת פרס מצטרף מדקתני לאכול ולהקטיר דלמא אתא למידק דלאכול ולאכול בשני בנ''א מצטרף ויש לומר דדייק מדתלי טעמא שאין הקטרה ואכילה מצטרפין משום דהאי אכילה והאי הקטרה הא אי חשיבא הקטרה כאכילה הוה מצטרף (אי חשיבא הקטרה) אע''ג דהוי כעין שני בני אדם וביתר מכדי אכילת פרס:

בָּעֵי רָבָא חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בְּיָתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס מַהוּ לַאֲכִילַת גָּבוֹהַּ מְדַמֵּינַן לֵיהּ אוֹ לַאֲכִילַת הֶדְיוֹט מְדַמֵּינַן לֵיהּ

Traduction

Rava raises a dilemma: If one had intent to eat an olive-bulk in more than the period of time it takes to eat a half-loaf of bread, what is the halakha? Do we equate the consumption of offerings to the consumption of the Most High, i.e., the burning of offerings on the altar, for which there is no maximum allotted time? Or do we equate it to the consumption of an ordinary person, for whom consumption slower than this rate is not considered eating?

Rachi non traduit

ביתר מכדי אכילת פרס. לשהות בין תחילת אכילתו לסופה יותר מכדי אכילת פרס דאילו גבי כל איסורים שבתורה קיימא לן דלא הויא אכילה הכא מאי:

לאכילת גבוה מדמינן לה. דהא איתקוש לענין מחשבה אכילת גבוה ואכילת אדם בהדי הדדי ואכילת גבוה אף ביותר מכדי אכילת פרס היא פעמים שאינו ממהר לשרוף:

Tossefoth non traduit

ביתר מכדי אכילת פרס מהו. וא''ת לוכח מדתנן חצי זית בחוץ חצי זית למחר פסול וי''ל דדלמא בלהקטיר אע''ג דרישא קתני לאכול כזית בחוץ כזית למחר שמא בבא דחצי זית מיירי בלהקטיר דווקא:

אָמַר אַבָּיֵי תָּא שְׁמַע לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת כָּשֵׁר שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין טַעְמָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל מִצְטָרֵף וְהָא הַקְטָרָה בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס הוּא

Traduction

Abaye said: Come and hear a proof from the mishna: If his intent was to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is fit because eating and burning do not join together. One may infer that the reason the offering is fit is that he had intent to eat and to burn the offering. But if he had intent to eat half an olive-bulk at the normal rate and to eat half an olive-bulk in the time it takes to burn half an olive-bulk, the two would join together. But the burning of an olive-bulk of an offering can take more than the time it takes to eat a half-loaf of bread. It therefore seems that there is no upper limit on the time in which one is considered to have consumed an offering.

Rachi non traduit

ה''ג לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף. והיכי דמי יותר מכדי אכילת פרס לאכול חצי זית ולחזור ולאכול חצי זית ובין זה לזה יותר מכדי אכילת פרס דומיא דהקטרה מצטרף:

דִּלְמָא בְּהֶיסֵּק גָּדוֹל

Traduction

The Gemara rejects the proof: Perhaps the mishna is referring to intent to burn half an olive-bulk in a large fire, which can consume it in the time it takes to eat a half-loaf of bread. Accordingly, one may draw the inference only with regard to a case where his intent was to consume the halves of an olive-bulk within this time.

Rachi non traduit

דלמא. האי להקטיר דקתני בהיסק גדול קאמר ודכוותה דוקא לאכול ולאכול דמצטרף:

לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת כָּשֵׁר טַעְמָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל מִצְטָרֵף

Traduction

§ The mishna teaches: If one slaughtered the animal with intent to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is fit. The Gemara infers: The reason that the two halves of an olive-bulk do not join together is because his intent was to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk. But if his intent was to eat half an olive-bulk of the meat and to eat half an olive-bulk of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, then the halves do join together and disqualify the offering, as both intentions concern eating.

Rachi non traduit

ה''ג מתני' לאכול כחצי זית כו' טעמא דלאכול ולהקטיר כו' דבר שאין דרכו לאכול. כי האי להקטיר דמתני' דקמיירי (הא) באימורים:

הָא קָתָנֵי רֵישָׁא לֶאֱכוֹל אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל (מִצְטָרֵף) אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל אִין שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לָא

Traduction

The Gemara notes an apparent contradiction: But the first clause of the mishna teaches: If one’s intent was to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, beyond its designated time, his intent joins together to disqualify the offering. One can infer that only if his intent was to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, does his intent join together, but if his intent was to partake of an item whose typical manner is such that one does not to partake of it, then it does not join together.

Rachi non traduit

הא קתני רישא זה הכלל כל השוחט והמקבל לאכול דבר שדרכו לאכול כו'. אלמא מאכילת מזבח לאדם לאו מחשבה היא:

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה הָא מַנִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר מְחַשְּׁבִין מֵאֲכִילַת אָדָם לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ וּמֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לַאֲכִילַת אָדָם דִּתְנַן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר כָּשֵׁר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל

Traduction

Rabbi Yirmeya says: In accordance with whose opinion is this latter clause? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says: One can have intent to shift an item’s consumption from consumption by a person to consumption by the altar, or from consumption by the altar to consumption by a person. As we learned in another mishna (35a): In the case of one who slaughters the offering with intent to partake of an item whose typical manner is such that one does not to partake of it, or to burn an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, beyond its designated time or outside its designated area, the offering is fit, and Rabbi Eliezer deems it unfit.

Rachi non traduit

הא מני הך סיפא. דאיצטריך למיתני אין אכילה והקטרה מצטרפין רבי אליעזר היא:

לאכול דבר שאין דרכו לאכול. [דהיינו] אימורין וחישב עליו חוץ למקומו או חוץ לזמנו:

אַבָּיֵי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן וְלָא תֵּימָא הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל אֶלָּא אֵימָא הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל

Traduction

Abaye says: You may even say that the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. And do not say that one should infer from the mishna that if his intent was to eat half an olive-bulk of an item normally consumed and to eat half an olive-bulk of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, then the offering is disqualified. Rather, say that one infers that if his intent was to eat half an olive-bulk and to eat another half an olive-bulk, both halves from an item whose typical manner is such that one partakes of it, then the halves join together to disqualify the offering.

Rachi non traduit

אלא אימא הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול. הכי דוק מיניה אכילה והקטרה אין מצטרפין לפגל הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול מצטרף ואע''ג דחשיב לחצאין:

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן אִי דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל קָא מַשְׁמַע לַן מֵרֵישָׁא שְׁמַע מִינַּהּ כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר פָּסוּל הָא כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר פִּיגּוּל

Traduction

The Gemara asks: If so, what is this latter clause teaching us? If it teaches us that two half olive-bulks from an item whose typical manner is such that one partakes of it, join together, one can already learn this from the first clause of the mishna: If one has intent to consume half an olive-bulk outside its designated area and half an olive-bulk the next day, the offering is disqualified. One can infer that if his intent was to eat the first half an olive-bulk the next day, the offering would be rendered piggul.

Rachi non traduit

ומאי קמ''ל. הך סיפא אי לאו למידק מיניה הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול דומיא דלהקטיר מאי קמשמע לן למה לי למתני אי לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול קא משמע לן כדקאמרת דמחשבת חצאין מצטרפת מרישא שמעת מינה:

Tossefoth non traduit

ומאי קמ''ל אי לאכול ולאכול שדרכן לאכול כו'. תימה טובא קמ''ל כדדייק אביי גופיה לעיל לאכול ולאכול בשני בני אדם וביתר מכדי אכילת פרס:

אֶלָּא אִי לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר מִדּוּקְיָא דְּרֵישָׁא שְׁמַע מִינַּהּ לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל אִין שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל לֹא

Traduction

But if one will say that this term teaches its literal meaning, that intentions to eat and to burn two halves of an olive-bulk do not join together, one can already learn this from the inference drawn above from the first clause of the mishna, namely that intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it does disqualify the offering, but intent to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it does not. By extension, intent to consume half an olive-bulk of such an item does not join to disqualify the offering.

Rachi non traduit

ואי לאכול ולהקטיר. כלומר ואי היא גופה קא אתא לאשמועינן דאין אכילה והקטרה מצטרפת ולאו לדיוקא דילה אתאי:

מדיוקא דרישא שמע מינה. דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול הויא מחשבה אבל לאכול דבר שאין דרכו לאכול לא הוי מחשבה ש''מ דאם חישב לאכול חצי זית בשר וחצי זית אימורים לא מצטרפי וכל שכן לאכול חצי זית בשר ולהקטיר חצי זית אימורין דלא מצטרפי:

הַשְׁתָּא וּמָה לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל לָא מִצְטָרֵף לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר מִיבְּעֵי

Traduction

Now, consider the following: And just as if when one has intent to partake of an item normally eaten and to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, his intentions do not join together, even though both intentions concern consumption, is it necessary for the mishna to teach that intentions to consume and to burn do not join together? The last clause therefore seems unnecessary.

Rachi non traduit

השתא ומה לאכול ולאכול לא מצטרפי. בשר ואימורים לאכול ולהקטיר מיבעיא:

לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָתָם הוּא דְּלָאו כִּי אוֹרְחֵיהּ קָא מְחַשֵּׁב אֲבָל הָכָא דִּבְהַאי כִּי אוֹרְחֵיהּ וּבְהַאי כִּי אוֹרְחֵיהּ אֵימָא לִיצְטָרֵף קָא מַשְׁמַע לַן

Traduction

The Gemara responds: It was necessary for the mishna to explicitly address the case where one had intent to eat and to burn, as it might enter your mind to say that it is only there, where one’s intentions are referring solely to consumption, that they do not join together, since he has intent to act in a way that is not consistent with its typical manner and consume an item not normally consumed. But here, where his intent is to both eat and burn the offering, such that with regard to this half he intends to act in a way consistent with its typical manner, and with regard to that half he intends to act in a way consistent with its typical manner, one might say that they should join together. Therefore, the mishna teaches us that intentions to eat and to burn do not join together.

Rachi non traduit

התם. כי חישב לאכול אימורים הוא דלא מצטרף בהדי אכילת בשר משום דלאו כי אורחיה קמחשב אבל לאכול בשר ולהקטיר אימורין דבהאי כי אורחיה קמחשב כו' קמ''ל:

הֲדַרַן עֲלָךְ כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבְּלוּ דָּמָן

Traduction

MISHNA: With regard to all those who are unfit for Temple service who slaughtered an offering, their slaughter is valid, as the slaughter of an offering is valid ab initio when performed even by non-priests, by women, by Canaanite slaves, and by ritually impure individuals. And this is the halakha even with regard to offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh of the slaughtered animal, thereby rendering it impure. Therefore, these unfit individuals can disqualify the offering with prohibited intent, e.g., if one of them intended to partake of the offering beyond its designated time or outside its designated area.

מַתְנִי' כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּבְנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים וַאֲפִילּוּ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר לְפִיכָךְ הֵן פּוֹסְלִין בְּמַחְשָׁבָה

Traduction

Rachi non traduit

מתני' כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. כדיליף בגמ':

ובטמאים. בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר וכגון דעביד סכין אריכא ושחיט:

לפיכך הן פוסלין. את הקרבן במחשבה אם שחטוהו במחשבה הואיל וראוין לעבודה זו מחשבתן מחשבה:

Tossefoth non traduit

שהשחיטה כשרה בנשים. בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפי' לכתחילה הא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למיתני טמאים דלכתחילה לא ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דקתני ברישא מיכן תשובה למה שכתבו בהלכות א''י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ועוד כתוב בהן שחט ולא בירך וערום ששחט שחיטה פסולה ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר אותו החכם שכתב הלכות ארץ ישראל:

ובטמאים. מפרש בגמרא דלכתחילה אין שוחטין שמא יגעו בבשר ואע''ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקודש מכשרת או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ''ק דפסחים (דף כ.) וא''ת תיפוק ליה דלמא אתיא לאימשוכי בפנים ואפי' טהור גמור לבן זומא דאמר (יומא ל.) הנכנס למקדש טעון טבילה אין יכול לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי כדאמר בפ' אמר להם הממונה (יומא דף לא.) ו דבטהור שייך למיגזר טפי דלמא אתי לאימשוכי אבל טמא מיזהר זהיר ומידכר ומשום הכי לא נקט נמי שמא יכניס ידו לפנים אע''ג דאיכא איסורא למאן דאמר (לקמן זבחים לב:) ביאה במקצת שמה ביאה ומיהו איכא למימר דנקט טעמא דהוי לכולי עלמא והקשה ה''ר אפרים והיאך במוקדשין שוחט דאע''ג דמוקי לה בגמ' בסכין ארוכה איך יתכן שיהא כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן במסכת כלים (פ''א מ''ח) החיל מקודש מהר הבית שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסין לשם עזרת נשים מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם ואפי' אי האי סוגיא בטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל מ''מ עזרת נשים ארוכה קל''ה אמה והיאך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך וי''ל דהיכא דנטמא בעזרת נשים לא החמירו עליו לצאת כמו שמפרש רבינו תם משום דקשיא ליה דהתם אסר ליה לטבול יום ליכנס בעזרת נשים משום דסמוך למחנה [שכינה] ואמרינן נמי בגמ' שחידשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה פירוש לא בכל מחנה לויה דמפתח הר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה כדתנא בתוספתא ובסיפרי ובפרק בתרא דמכילתין (דף קטז:) ובכלים (פ''א מ''ח) משמע דשרי בכולהו חוץ מעזרת נשים ואפי' טבול יום דזבין וזבות אלא במחנה לויה כגון עזרת נשים דסמוך למחנה שכינה קאמר ובמסכת תמיד משמע דשרי בכל מחנה לויה גבי בית המוקד שזקני בית אב ישנים שם וקתני כשאירע קרי לאחד מהן הולך וטובל וחוזר לאחיו הכהנים עד שהשערים נפתחין והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקודש וחציה בחול ובסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כ:) (הא) דקתני והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה ופריך עלה מהא דדרשינן דטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ואפי' מת עצמו כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ואי דרבנן אסור מאי קושיא ומתוך כך מחלק רבינו תם דלא גזור היכא דנטמא בעזרה ומורי מתרץ דבעזרת נשים החמירו יותר משאר מקומות אע''פ שסמוכים ממש למחנה לויה לפי שהוא מקום כניסה ויציאה לכל אדם יותר שדרך שם נכנסין לעזרת ישראל דרך שער נקנור שהוא שער האיתון המשמש הכניסה והיציאה והא דפריך בסוטה על מה שאמר הוציאוה משום דקתני הוציאוה תרי זימני דמשמע שהיו נבהלים להוציאה וממהרין מאד ואי לאו דאיכא איסורא דאורייתא לא היו דוחקין כל כך למהר והא דאמר בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פא:) כהן המשמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב''ד אלא מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגיזרין לאו דווקא חוץ לעזרת ישראל אלא אף חוץ לעזרת נשים וחוץ לחיל וכי ה''ג נמי הוי ההיא דסוטה דקתני שלא תטמא העזרה והיו זקוקין להוציאה אף חוץ לחיל להר הבית דהא מפרש טעמא התם שמא תפרוס נדה וא''ת וכיון דטבול יום מותר בשאר העזרה כדפרישית אמאי איצטריך לו למצורע בערב הפסח לדחות עשה ילך בשאר הלשכות ויכניס שם ידיו לבהונות וי''ל דלא אפשר משום דכתיב פתח אהל מועד והיינו בשער נקנור שהוא מכוון כנגדו ומיהו בקדשי קדשים לא אפשר ליה לטמא לשחוט בצידי העזרה [דשחיטתן] בצפון ולא משכחת פתח מכוון לצד הצפון כדמוכח בגמ' למ''ד מרחק צפון דפריך וליעבד פשפש ומשני הכל בכתב ולפירוש רבינו תם נמי דמפרש דנטמא בעזרת נשים לא גזור מ''מ למ''ד מרחק צפון ושחיט בסכין ארוכה עשרים ושתים אמה ואין לחוש בכך [הא דקאמר] דשחיטה כשירה בדיעבד ושמא יגעו בבשר נקט משום קדשים קלים וה''ר אפרים היה מפרש דמשכחת לה דשחיט טמא דרך גגין ועליות דלא נתקדשו ובסכין ארוכה למ''ד ביאה במקצת שמה ביאה שאין יכול להכניס שם ידו ומיהו התינח בקדשים קלים שיכול לתלות הבהמה ולשחטה אבל בקדשי קדשים לא אפשר דבעינן שחיטה על ירך כדאמר לעיל בפרק שני (זבחים דף כו.) אם לא נאמר דעביד בסכין ארוכה מן העליה והגג עד הרצפה ולהאי פירושא לא תקשי לו מיניה ממצורע שיכניס ידיו לבהונות דרך גגין ועליות ולא איצטריך לדחות עשה דהיאך יעלה לגגין דרך הר הבית והחיל:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source