Vayedaber

Simple Havroutah

Tmourah

Daf 23a

הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם מָשַׁךְ אַחַת וְהִקְרִיבָהּ שֶׁהַשְּׁנִיָּה מֵתָה, מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ אַחַת מֵהֶן וְהִקְרִיב, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

Traduction

All concede, even the Rabbis, that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice, but instead he took one of the animals and sacrificed it, he has demonstrated a lack of concern for the fate of the remaining animal, and that therefore the second animal is left to die. Consequently, you find that both clauses of the mishna are consistent with the opinion of the Rabbis, as one may interpret the latter clause as referring to a case where the owner took one of the two sums of money, used it to purchase an animal, and sacrificed the animal, and in such a case, all agree that the other sum of money is cast into the Dead Sea.

Rachi non traduit

הכל מודים. ואפילו לרבנן דאמרי אבודה בשעת הפרשה רועה מודו שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו שהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה ובא לפנינו לימלך מה יעשה אמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה הא נמי דקתני מאלו ומאלו דמשמע דאם הביא מאחד מהן השני ילך לים המלח ואפילו נתכפר באבודה משכחת לה כגון שמשך מדעתו ולא נמלך דהתם רבנן מודו הלכך תנא הך תקנתא יביא מאלו ומאלו והך תקנתא ניחא ליה טפי מלומר יבוא ויטרח לבית דין וימלך ונאמר לו שיתכפר באבודין ושאינן אבודין יפלו לנדבה:

Tossefoth non traduit

(הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריבה) רישא רבי וסיפא רבנן. ואי קשיא לישני לה נמי לר' אבא מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה (ראשונה) נמצאת ראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה וסיפא ורישא רבי לאו פירכא היא דא''כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך מדעתו ולא נמלך. לשון רש''י:

הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך וא''ת היכי ניישב לרב הונא לישנא דמתניתין דתנן וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת אחר שכפרו וי''ל דה''ק אין חטאת מתה דלא נוכל למצוא לה תקנה אלא שנמצאת אחר שכפרו דאז אין לה תקנה ולר' אבא נמי נפרש לישנא דמתני' כן:

אֶלָּא לְרַבִּי אַבָּא אָמַר רַב, דְּאָמַר: הַכֹּל מוֹדִים בְּמִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה — שֶׁאֲבוּדָה מֵתָה. עַל מָה נֶחְלְקוּ? בְּמִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, דְּרַבִּי סָבַר: מַפְרִישׁ לְאִיבּוּד כְּאִיבּוּד דָּמֵי, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי.

Traduction

But according to that which Rabbi Abba says that Rav says, the mishna cannot be interpreted in this manner. As Rabbi Abba said: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to the case of one who achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Accordingly, just as the lost animal is left to die if the second sin offering was sacrificed, the replacement animal is left to die if the original animal was sacrificed. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Rather, if the original animal is sacrificed, the replacement animal is left to graze, as it was never lost.

Rachi non traduit

אלא לרבי אבא דאמר. אפי' משך מדעתו את האבודה ונתכפר בה אמרי רבנן דתרעה הואיל והיא לא נדחית ולא נאבדה מעולם ואע''ג דלא נמלך ובהא פליגי:

דרבי סבר מפריש לאבוד כאבוד דמי. המפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד מודיתו דמת האבוד הנשאר הכי נמי כי מתכפר באבוד מת שאינו אבוד:

ורבנן סברי לאו כאבוד דמי. והא דקתני מאלו ומאלו דמשמע הא אם התכפר באחד מהן ואפילו באבודין ילכו שאינן אבודין לים המלח רבי היא ולא רבנן רישא רבנן וסיפא רבי:

רֵישָׁא סְתַם לַן כְּרַבָּנַן, סֵיפָא סְתַם לַן כְּרַבִּי.

Traduction

Therefore, one must say that according to this explanation, the tanna taught us the first clause of the mishna in an unattributed manner in accordance with the opinion of the Rabbis, and he taught us the latter clause in an unattributed manner in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן, דִּפְלִיגִי רַבִּי וְרַבָּנַן? בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ מַחְלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּנַן בְּסֵיפָא: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת — אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב, וּשְׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים, וְאֵין מָעוֹת הוֹלְכוֹת לְיָם הַמֶּלַח אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים!

Traduction

The Gemara asks: And what is the tanna teaching us by teaching its clauses in accordance with different opinions? Presumably, he is teaching us that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree about this matter. But the tanna already teaches the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis explicitly in the latter clause: In the case of one who designates his sin offering and the animal was lost, and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found, and both of the animals stand fit for sacrifice, one of them shall be sacrificed and the other shall be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin offering is not left to die unless it was found after its owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.

הָא קָמַשְׁמַע לַן, דָּבָר זֶה מַחְלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּנַן.

Traduction

The Gemara answers: This is what the tanna is teaching us in the latter clause, that this matter that was presented in a contradictory manner between the first and second clauses of the mishna is actually a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis.

Rachi non traduit

הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן. הך סיפא דקתני לפלוגתא בהדיא הכי קאמר דקא''ל דבר זה הנך בבי דלעיל דפליגי אהדדי חדא רבי וחדא רבנן:

לשון ירושלמי הניחא לרב הונא דאמר הכל מודים שאם משך אחד מהן והקריב בין נתכפר באבוד בין נתכפר כו' מאי הקריב דקתני רישא והקריב אחרת תחתיה הקריב לשחוט מדעתו. והכי קאמר הקריב אחרת לשחיטה תחתיה וסתם הקריב מדעתו משמע ואחר כך שהקריב אחרת מדעתו לשחיטה נמצאת הראשונה ועדיין לא נשחטה האחרת זו תמות הנותרת ואפילו הניח את זו ונתכפר באבודה הואיל ולא נמלך ורישא וסיפא דברי הכל דהשתא ליכא למידק מרישא הא לא הקריב רועה דהא בדלא הקריב עסקינן וסיפא נמי דקתני יביא מאלו ומאלו אבל אי מייתי מחד מינייהו אזלי אינך לים המלח דברי הכל דמסתמא משמע שהקריב מדעתו בלא נמלך:

אלא לר' אבא כו' ורבנן סברי לאו כאבוד דמי. ורועה אע''ג דמשך האבודה מדעתו ודחה את זו. השתא ליכא לתרוצי רישא מאי הקריב לשחיטה מדעתו דהא משום משיכה לא מהני מידי אלא ודאי הקריב ממש ואיכא למידק הא לא הקריב רועה השניה וכגון דנתכפר בשאינה אבודה ורבנן היא דמפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וגבי מעות נמי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וסיפא דמשמע דאי מייתי מחד מינייהו ואפי' שאינן אבודין (חולין) דפיישין אזלי לים המלח לאו כרבנן היא רישא רבנן וסיפא רבי. ואי קשיא לרבי אבא נמי תריץ מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה נמצאת הראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה ורישא וסיפא רבי היא לאו פירכא היא דא''כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך להקריב ולא נמלך לא עשו לו תקנה:

גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם מָשַׁךְ אַחַת וְהִקְרִיבָהּ — שֶׁהַשְּׁנִיָּה מֵתָה. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּבָא לִימָּלֵךְ, דְּרַבִּי סָבַר: לֹא עָשׂוּ תַּקָּנָה בְּקָדָשִׁים, וְאָמְרִינַן לָךְ הִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, וַאֲבוּדָה מֵתָה. וְרַבָּנַן סָבְרִי: עָשׂוּ תַּקָּנָה בַּקֳּדָשִׁים, וְאָמְרִינַן לָךְ הִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, וְשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה תִּרְעֶה.

Traduction

§ The Gemara returns to the matter itself, which was cited above: Rav Huna says that Rav says: All concede that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice but instead took one of the animals and sacrificed it, the second animal is left to die. They disagree only in a case where the owner comes to consult the court. As Rabbi Yehuda HaNasi holds: The Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, and it was of no concern to them that one of the animals would be left to die. And therefore, we say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was not lost, and the one that was lost shall be left to die. And the Rabbis hold: The Sages enacted a protective ordinance with regard to consecrated items, and we therefore say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was lost, and the one that was not lost shall be left to graze.

Rachi non traduit

דלא עשו תקנה בקדשים. דלא איכפת לן אי מייתא שניה ואמרינן ליה זיל איכפר בשאינה אבודה כו':

ורבנן סברי כו'. והכי משמע מתניתין אחת מהן תקרב כדי שתמות השניה שתקרב שאינה אבודה ואבודה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה כי האי גוונא דבא לימלך דאמרינן ליה התכפר באבודה אלא ההיא דנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים ההיא ודאי מתה דליכא תקנתא בהמלכה והוא הדין נמי אם נמצאת קודם ולא נמלך:

Tossefoth non traduit

דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים. תימה למ''ו הרמ''ר וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא''ל התכפר בטובה וכחושה תמות:

מוֹתֵיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: וְלֹא עָשׂוּ תַּקָּנָה בַּקֳּדָשִׁים? וְהָתַנְיָא: ''יֹאכְלוּ'', מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מְלַמֵּד שֶׁאִם הָיְתָה אֲכִילָה מוּעֶטֶת, אוֹכְלִין עִמָּהּ חוּלִּין וּתְרוּמָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת עַל הַשָּׂבָע.

Traduction

Rav Mesharshiyya raises an objection: And is there such an opinion that the Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, to prevent them from being left to die? But isn’t it taught in a baraita with regard to a verse that deals with the remainder of a meal offering: ''And that which is left thereof shall Aaron and his sons eat; it shall be eaten without leaven in a holy place; in the court of the Tent of Meeting they shall eat it'' (Leviticus 6:9). Why must the verse state at the end the apparently redundant expression: ''They shall eat''? The verse teaches that if the remainder constitutes a small amount for consumption, the priests eat non-sacred food and teruma with it, so that the remainder will be eaten while satiated.

Rachi non traduit

יאכלו. גבי שירי מנחה כתיב (ויקרא ו':ט') והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וסיפיה דקרא בחצר אהל מועד יאכלוה וקא דריש יאכלוה קרא יתירא הוא וקאמר יאכלו בלא ה''א יאכלו עמה חולין ותרומה כו'. ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ ואח''כ יכנסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השבע אכילה הוגנת:

Tossefoth non traduit

אוכלין עמה חולין ותרומה. ואי קשיא הא אין מכניסין חולין בעזרה הא לא קשיא יאכלוה מבחוץ ואחר כך יכנס ויאכל המנחה לרש''י ועי''ל דאין איסור להכניס חולין בעזרה אלא כשעושה שום עבודה מהן אבל בחנם אין לחוש דהא קמן דאדם נכנס עם בגדים חולין בעזרה:

''יֹאכְלוּהָ'', מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁאִם הָיְתָה אֲכִילָה מְרוּבָּה, אֵין אוֹכְלִין עִמָּהּ חוּלִּין וּתְרוּמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא נֶאֱכֶלֶת עַל הַגַּסָּה.

Traduction

Furthermore, why must the verse state: ''They shall eat it''? The verse teaches that if the remainder constitutes a large amount for consumption, e.g., there are many remainders from the meal offerings, then one does not eat non-sacred food or teruma with it, so that it will not be eaten in an excessive manner. Otherwise, one might fail to consume the entire remainder, and some of it would be rendered leftover from an offering after the time allotted for its consumption [notar].

Rachi non traduit

יאכלוה. ה''א דיאכלוה קדריש דמשמע יאכלוה לחודה:

אכילה מרובה. שיש להן שירי מנחות הרבה:

מַאי לָאו אֲפִילּוּ רַבִּי? לָא, רַבָּנַן.

Traduction

Rav Mesharshiyya concludes his objection: This baraita teaches that an ordinance was enacted in order to prevent the remainder of a meal offering from being rendered notar. The same reasoning should apply to other consecrated items, including a sin offering. What, is it not that this baraita is stated even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The Gemara responds: No, this baraita is stated specifically according to the opinion of the Rabbis.

Rachi non traduit

מאי לאו אפילו רבי. וש''מ עשו תקנה בקדשים דקתני לא יאכלו חולין עמה כדי שלא תבוא לידי נותר ותיפסל:

וְרַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים בְּמִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, שֶׁאֲבוּדָה מֵתָה. עַל מָה נֶחְלְקוּ? דְּמִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, דְּרַבִּי סָבַר: מַפְרִישׁ לְאִיבּוּד כְּאִיבּוּד דָּמֵי, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי.

Traduction

And Rabbi Abba says that Rav says: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to a case where one achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Therefore, the second animal is left to die. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Accordingly, the second animal is left to graze.

תְּנַן: הַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִיבּוּר מֵתָה. הָא דְּיָחִיד — מֵתָה.

Traduction

The Gemara objects to the explanation of Rabbi Abba in the name of Rav: We learned in a mishna (Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats is brought to the Temple, where lots are drawn to determine which goat is sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If the scapegoat died after the lots were drawn for both goats, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. This means that there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second pair. One of these is sacrificed; and the second goat shall graze until it becomes blemished, and it shall then be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.

Rachi non traduit

השני ירעה. גבי שעירי יום הכפורים והכי פרישית לה לעיל (תמורה דף כב:):

וְאָמַר רַב: בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִידְחִין, כְּשֶׁהוּא מִתְכַּפֵּר בְּשֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן מִתְכַּפֵּר, וְאִידַּךְ בָּתְרָא הֲוָה לֵיהּ כְּמַפְרִישׁ לְאִיבּוּד, וְטַעְמָא דְּצִיבּוּר, הָא דְּיָחִיד מֵתָה.

Traduction

The Gemara continues its objection: And Rav says with regard to this mishna: Living animals are not rejected. In other words, the sin offering from the first pair is not disqualified on account of the death of the first scapegoat. And therefore, when he achieves atonement, he may even achieve atonement with the second goat of the first pair. And the other sin offering from the latter pair is like an animal designated instead of an offering that was lost, as the second pair was brought due to the death of the first scapegoat. And the mishna states that the reason the remaining sin offering is not left to die is that it is a communal sin offering, but if it were the sin offering of an individual, it would be left to die.

Rachi non traduit

וא''ר. במס' יומא (דף סד.):

בעלי חיין אינן נדחין. ולא נדחה הראשון במיתת חבירו והוא יקרב ושני שבזוג שני ירעה והאי בתרא הוי ליה כמפריש לאיבוד דמפני הראשון שמת הפרישו שנים האחרים:

Tossefoth non traduit

וטעמא דציבור הא דיחיד מתה מאי לאו לרבנן. תימה למורי הר''ר אלחנן אמאי לא פריך בהדיא ממתני' דקתני וחכ''א אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו והא הכא דשניהן בעין קודם כפרה וקאמר הא דיחיד מתה ואומר הרר''י דאמתניתין לא מצי למיפרך דאיכא למימר מתניתין הכי קאמר אין חטאת מתה אלא בשנמצאת אחר שכפרו אבל נמצאת קודם כפרה ירעו שניהם עד שיסתאבו וימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת אבל גבי שעירים לא שייך למימר הכי מיהו אפשר דס''ל לרבנן דמתניתין דאם נתכפר באחד מהן אפי' באבודה שניה תמות כי הכא גבי שעירים דלא אפשר לעשות תקנה אחרת דליכא למימר שירעו שניהן ויביא מאלו ומאלו שהרי בו ביום הוא צריך להתכפר באחת מהן ואינו יכול להמתין עבודת היום אבל לרבי אבא דאמר אליבא דרבנן דמפריש לאבוד לאו כאבוד ואם נתכפר באבודה שאינה אבודה רועה פריך שפיר דהא הכא דנתכפר בראשון ואפילו הכי דיחיד תמות אלמא מפריש לאבוד כאבוד דמי אבל לרב הונא לא פריך מידי דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכה בדין שניה למיתה אזלא ביחיד ואפילו לרבנן:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source