אמר הש''י אשר אני מביא אתכם שמה (במדבר טו) שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ ור' אליעזר אומר באכלכם מלחם הארץ (שם) בין בארץ בין בחוצה לארץ ולפיכך אומר שאם יצאו מן הארץ לחוצה לארץ חייבין והלכה כרבי עקיבא:

פירות חוצה לארץ אינן חייבות מן התורה במעשר ולא בדיני שמטה וכשבא עפר מחוצה לארץ לארץ ישראל בספינה וזרע באותו עפר שבאותו הספינה אותו הזרע חייב בכל החוקים ובתנאי שתהיה הספינה מתחככת בארץ וזהו ענין גוששת ופי' לומר דבקה בארץ וגוש כמו עפר וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו וכבר זכרנו זה כי מי פירות אינן מכשירים וזכרנו עוד ענין ההכשר ועוד יתבאר זה במקומותיו בסדר טהרות ולפיכך כשלש הקמח במי פירות אותה הפת תאכל בידים מסואבות ואף על פי שהיא תרומה לפי שלא הוכשרה לטומאה ולא תפסל בידים מסואבות:

ומי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ענינו שיהיה טמא ויהיה בינו ובין המים יותר מארבע מילין לפניו אין מטריחין אותו ללכת עד מקום המים ולטבול וללוש אלא ילוש בטומאה אבל לא ילוש אלא קבים שהוא פחות משיעור חלה כדי שלא יתחייב בחלה וכבר בארנו שיעור הקב וכן אין מטריחין אותו לשוב לאחריו לבקש מים אפי' היה רחוק מהם שיעור מועטת אבל אם היה בינו ובין המים ושהיו המים לפניו ארבע מילין או פחות אסור לו ללוש בטומאה ואין הלכה כרבי עקיבא:

מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה. פירוש כשתשוה רגליה וישיבתה על הארץ ותאסף רגליה זה לזה לא תראה לה ערוה ומותר לה לברך ולהוציא חלה וכן אמרו בפירוש בגמרא כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע והאיש אע''פ שהוא יושב כיון שאבריו ר''ל אברי הזרע בולטים אסור לו לברך ולפיכך אינו מוציא חלה:

קבים הנזכרים בכאן בזו ההלכה יש [*)צ''ל אין] בהם שיעור חלה ועוד נדבר על זה בזה הפרק ואמר ונגעו זה בזה ר''ל בעת האפיה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דבוק יפה ורבי אליעזר אומר שאם לש בדרך הדמיון מאה כעבין אחת אחת ואפה אותם והוציאם כולן מן התנור אחת אחת ונתקבצו כולן בסל אחד אע''פ שאין נוגעות זו בזו חייב להוציא מהן החלה אחר האפיה וכן ביארו בגמרא ואמרו שאפי' כעבין שאין נושכות זו עם זו הסל מצרפן לחלה והלכה כרבי אליעזר:

אמר להן אף הוא קלקל לעצמו. שאכל אותה חלה לפי שחטא ותיקן לאחרים שהם חשבו שלא חייב אותו הקמח חלה ובאמת שהוא חייב והוא אמרם בגמרא קלקל לעצמו ואכלה ואיענש ותיקן לאחרים דאינון אוכלין ותולין ביה והלכה כר' יהושע:

אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר. וקפשה כמו וכבשה וכן באה זאת המלה במקומות בענין אחר וענין אכילתו אותה ראיה שאינה בכלל חלה וכי זה הקמח שהוציאו חלה אינו חייב בחלה חיוב גמור לפי שאילו היה חייב כשאר העיסות לא היה ראוי לזר שיכבוש אותה חלה לעצמו:

העיסה עצמה חייבת בחלה. ענינו שאם לש מה שנשאר מן הקמח אחר שהוציא ממנה קמח ונתכוין להיות אותו הקמח חלה שאותה עיסה חייבת בחלה ואותו הקמח אם יש בו חמשת רבעים שהוא שיעור חלה כמו שיתבאר ולש אותו שהוא חייב גם כן בחלה ואותה חלה אסורה לזרים כדין כל חלה ולא נאמר זו העיסה אינה חייבת בחלה כיון שהקמח שלה לחלה היתה בו הכונה ולא יתקיים זה אלא כשהוציא החלה מן העיסה וכאילו אותה חלה הראשונה על כל הקמח הוציאה ר''ל על כל מה שנלוש ממנה ועל הקמח שהוציאו חלה:

רבע. הוא רובע הקב אבל אתה חייב לדעת כי הרבעים הנזכרים בכאן במס' חלה והקבים הנזכרים אינם הקבים שקדם לנו שיעור מדתם ואין הרובע הנזכר בזו ההלכה בשיעור חלה הוא הרובע קב הנזכר בזו המס' ועוד אין הקבים הנזכרים בזו המס' כולם שוין וכבר בארנו במסכת עדיות (פ''א) כל זה ר''ל שיעור המדות בענין שיעור חלה וכמו כן כל זה כי חמשת רבעים הנזכרים בכאן יותר מקבים האמורין למעלה באמרו יעשנה קבים ולא יעשנה בטומאה אבל הם הקבים שאמרו העושה עיסתו קבים ושאלו החמשה רבעים שיעורם מן הקב הנזכר במשנה בזולת זה המקום שקדם לנו שיעורם בסוף פאה קב ושמנה עשיריות הקב וממה שזכרנו לך בסוף פאה מן המדות יתבאר לך שמדת הקב הנזכר ארבע אצבעות על ארבע אצבעות ברום עשר אצבעות ושמנה עשיריות האצבע נמצא לפי זה החשבון שהמדה שהיא חייבת בחלה צריך שתהיה מדתה עשרה אצבעות על עשרה אצבעות ברום שלשה אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק מאלפים וחמש מאות מן האצבע וכל זה בדיוק וכבר בארנו בסוף פאה כי האצבע שמשערין בו המדה הוא הגודל אם כן כל המדה שיהי' בחללה זה השיעור הנזכר יתחייב בחלה אבל אם באנו לשער מה שתכיל זאת המדה במשקל ישתנה כפי שינוי דבר המדוד לפי שאין כובד המשקל השעורים והחטים שוה ולא מיני הקמח כולם משקלם שוה אע''פ שהם ממין אחד ולא נתנו לו שיעור חלה במשקל אלא במדה כמו שתראה והנותן שיעור חלה בשיעור המשקלים טועה ומקום טעותו גלוי מאד אלא אם נתן זה בקרוב במין רמוז אליו ואמרם ושאורן ומורסנן רוצה בו כי המורסן והשאור שבקמח מצטרפין לה' רבעים קמח וכשמסירין המורסן מן הה' רבעים קמח ואח''כ מחזירין אותן לתוך הקמח פטורה לפי שהמורסן אינו חייב בחלה למה שאמר הכתוב עריסותיכם דרך עיסה:

מה שחייבו לבע''ה אחד מכ''ד לפי שהוא לש עיסה קטנה וצריך להוציא שיעור שיהיה ראוי לתתו לכהן כמו שאמר הש''י תתנו שיהא בו כדי נתינה וע''כ אין ראוי להיות פחות מחלק מכ''ד מן השיעור המשוער לחלה שהוא חמשת רבעים אבל הנחתום שהוא לש הרבה אפי' חלק מארבעים ושמנה הוא שיעור שיש בו כדי נתינה ועוד נתנו טעם אחר מפני מה נתנו שעור לבעל הבית חלק מעשרים וארבעה לפי שענין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רעה וכשמטריחין אותה להוציא חלק מעשרים וארבעה ולוואי שתוציא חלק מארבעים ושמנה והעושה עיסה למשתה בנו אע''פ ששיעורו רב והוא דומה לנחתום חייב להוציא חלק מעשרים וארבע כדי שלא תשתנה חלת בעל הבית וכמו כן לא נתן הפרש בחלת נחתום שתהיה חלק מארבעים ושמנה ואפילו תהיה זו המוכרת אשה ותלוש בביתה כמו בעל הבית. ונתן שיעור (תרומה) טמאה מעט לפי שהיא לשרפה עומדת ולא נשתדל להרבות טומאה בקדש:

שלא יהא חוטא נשכר. פי' שלא ירויח החוטא שטמאה ויוציא פחות ממה שהיה מוציא אלו לא עבר וטמאה:

א''ר אליעזר. שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח''כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד אחד עיסה טהורה ובצדה מצד ב' עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואחר כך יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורי' דבקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג''כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהם לא נגעה אלא בפחות מכביצה מאוכל טמא וכבר זכרתי לך כי מה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא שאינו מטמא טומאת אוכלים ועוד יתבאר זה ויתברר במסכת טהרות וחכמים אוסרין אלא שיוציא מן העיסה עצמה *והלכה כחכמים וכבר קדם לך שאסור להוציא מן הטהור על הטמא:

פרק ג