במקום אחר פירשתי דקדוקים בפרק זה. ועתה אני בא לכתוב הנוסף לי כעת פה: בשר בחלב אסור לבשלו וכו' ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה שנאמר לא תבשל. נראה שפסק כלוי לגבי רב. וא''ת לימא דפסק כרב ומאי דקאמר מי שיבשל ר''ל כזית מכל אחד ואחד דבהא מודה רב דאסור. וי''ל דמשמע ליה משום דאמר בסיפא וכן האוכל כזית משניהם כו' שנתבשלו כאחד ומשמע דאותו הכזית לבד חצי מבשר וחצי מחלב נתבשל כאחד ואפ''ה קאמר דלוקה. ויש ספרים שכתוב בדברי רבינו ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה ולפי זאת הנוסחא ברור הוא דפסק כלוי אבל לפי מקצת הנוסחאות שכתוב ומי שיבשל משניהם כאחד צ''ל כמו שכתבתי. עוד כתב ה''ה ומ''ש רבינו שעל כזית משניהם וכו' כבר נתבאר וכו'. קשה דהא בגמרא בפרק כל הבשר (דף כ''ח:) הקשו על מימרא דרב דאמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן וכו' מה נפשך אי מצטרפין אבישול נמי לילקי אי לא מצטרפין אאכילה נמי לא לילקי ותירצו לעולם לא מצטרפים ובבא מיורה גדולה ע''כ. משמע דרב לא מודה בלוקה באכילה אלא כשנתבשל ביורה גדולה הרבה חלב והרבה בשר ואח''כ לקחו ממנו חצי זית חלב וחצי זית בשר אבל אם מתחלה נתבשל חצי זית חלב וחצי זית בשר אפילו באכילה לא לקי וא''כ איך כתב דמודה רב באכילה הא רבינו איירי בכאן אפילו בכזית לבד חצי מחלב וחצי מבשר שנתבשל דפסק כלוי כדפרישית לפי הנוסחא הא' לדעת רבינו וא''כ היכי קאמר דאפי' רב מודה באכילה. וי''ל דהוא לא רצה להביא ראיה אלא דמצטרף חצי זית בשר עם חצי זית חלב ולזה קאמר דאפילו רב המיקל מודה באכילה דמצטרף וא''כ הוא הדין ללוי אפי' דאינו בא מיורה גדולה ודוחק. ולפי הנוסחא השנייה שהזכרתי בדברי רבינו י''ל דמשמע ליה להרב המגיד מלשון שנתבשלו כאחד דאיירי (בתוך) [בבא] מיורה גדולה:

לא שתק הכתוב וכו'. לכאורה נראה דרבינו לא פסק כשום אחד מהני תנאי ואמוראי דפרק כל הבשר (דף קט''ו) דחד מפיק אסור החלב באכילה מלא תאכל כו' וחד מלא תאכלו ואחרינא אמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול והוא ז''ל לא כתב כאן אלא כמו שאמר בוי''ר דשתק הכתוב וכו' דהוי כמו בת הבת ובאיסור הנאה לא כתב מלקות כלל נראה דס''ל כמאן דמפיק בפרק כל הבשר איסור הנאה מק''ו ולכך לא לקי וכל זה ודאי הוא דבר תימה דאיך שביק גמרא דידן ופסק כמדרש רבה. ועוד יש תימה דבמנין המצות נראה דפסק רבינו כמ''ד לא תבשל גדי ג''פ אחד לאיסור אכילה וכו' שכתב שם (מצוה קפ''ו) שלא לבשל בשר בחלב שנאמר לא תבשל גדי וכו' (קפ''ז) שלא לאכול בשר בחלב וכו' שנאמר לא תבשל גדי פעם שניה מפי השמועה למדו שהאחד לאיסור בישול והאחד לאיסור אכילה ע''כ. הרי מבואר שם כתנא דחד לאיסור אכילה וחד לאיסור בישול וכו' והכא משמע דלא בעי קרא דלא תבשל להכי דמפיק ליה מבישול כמו בת הבת. ועוד קשה שם למה לא מנה לא תבשל דאיסור הנאה כיון דפסק כתנא גם כאן למה לא כתב דלוקה על איסור הנאה. לכך נראה לי ודאי דהוא פסק כמ''ד ג''פ אחד לאיסור אכילה וכו' כנראה ממנין המצות ומ''מ קשיא ליה לרבינו כיון דלא תבשל משמע לכאורה דמוקמינן ליה באם אינו ענין לאיסור אכילה א''כ ודאי דלא לקי כיון דמוקי לה באם אינו ענין כנראה מדברי x התוס' בריש פ' איזהו נשך (דף ס''א) ולכך תירץ דמן הדין יש לאסור אכילה מכל שכן דבישול וכיון שכן בגילוי מילתא דלא תבשל דהוי קרא יתירא סגי והוי כמו בת הבת דהכי כתב רבינו במנין המצות (סימן של''ז) שכתב שם ולמה לא נתפרשה בתורה מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת ומפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה כשאר עריות שנאמר ערותך היא לא תגלה ערותה ע''כ. הרי מבואר שם דכיון דאית לן יתורא דערותך היא אהני לן לגלויי כדי לחייב מלקות על הבת כיון דהוי כ''ש מבת הבת הכא נמי אמרינן הכי כיון דאית לן גילויא דקרא יתירא דלא תבשל דאתי לאסור אכילה והוי כ''ש דבישול א''כ הוי כאילו כתוב בהדיא ולכך חייב מלקות אבל אם לא היה כתוב לא תבשל יתירא לאיסור אכילה לא הוה מפקינן ליה מק''ו לבד דהא גבי בת הבת נמי אי לא הוה כתיב ערותך היא קרא יתירא לא מפקינן ליה מק''ו אבל השתא דאית לן קרא אהני לן ק''ו אבל באיסור הנאה דלית לן ק''ו (כלומר) לא אהניא לן קרא דלא תבשל דאתא לאיסור הנאה אלא לאיסור לבד אבל לא מלקות כיון דאתי באם אינו ענין ולכך לא מנה איסור הנאה במנין המצות וגם כאן לא כתב דלקי. וא''ת הא איכא ק''ו גם כאן באיסור הנאה דהשתא בישול אסירא הנאה לא כל שכן י''ל דודאי הך הוי ק''ו ולא הוי דומיא דבת הבת דהוי אותו הענין ממש והוא יותר מק''ו והך ק''ו דבישול לאכילה הוי דומה לבת הבת ולא הך דהנאה. זה נ''ל לדעת רבינו:

אבל בשר בהמה טהורה (שבשלו) בחלב בהמה טמאה וכו' וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה וכו'. יש בכאן קושיא גדולה וחזקה עד מאד שהרי בהל' ממרים פ''ב כתב הפך זה בפירוש שכ''כ שם מהו זה שהזהירה תורה לא תוסף עליו וכו' כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו וכו' שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר בהמה בין בשר חיה וכו'. הרי ממש הפך ממ''ש כאן. ושמעתי בשם רב גדול שתירץ שמה שכתב כאן הרמב''ם וכן בשר חיה קאי לעיל וה''פ אין אסור מן התורה וכו' אבל בשר בהמה טהורה (שבשלו) בחלב טמאה ה''ז מותר לבשל. וכן בשר חיה הוא בכלל דין בשר בהמה הנזכרת לעיל שאסור לבשלו מן התורה בחלב חיה טהורה וטמאה בטהורה מותר והא דלא כייל ליה הרב בהדי בשר בהמה וכתב אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה או בשר חיה וכו' היינו משום דבשר בהמה הוא ממשמעות הכתוב ממש שגדי משמע כל בשר בהמה עד שיפרוט ויאמר גדי עזים כמ''ש הרב אבל בשר חיה לא משמע מלשון הכתוב אלא נלמד מפי השמועה כמ''ש הרב ז''ל בהלכות ממרים ואע''ג שהכל מן התורה לא ראי זה כראי זה דזה מפשט הכתוב וזה מפי השמועה ואחריו כתב הרב דין אחר ואמר ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה ודייק בלישנא במ''ש מותר לבשלו ומותר בהנייה דאם כמשמעות פשט דבריו דוכן חיה קאי למטה היל''ל מותר לבשלם. וזה הדרך נראה נכון מפני שיתורצו בזה דבריו אבל מ''מ צריך ליישב משמעות דבריו כפי הנראה דוכן חיה קאי למטה מפני שראינו שה''ה הבין כן בדבריו שכתב שפסק כר''ע וכן ראינו שהבין הרב בעל הטור ז''ל והרא''ש ז''ל כולם הבינו בדבריו כן וכן ראינו להרמב''ם עצמו שפסק בפירוש המשנה והוא דוחק. ע''כ צריך ליישב דבריו כפי מה שהבינו בו גדולי עולם והרב מהר''ר לוי בן חביב ז''ל בפסקיו סימן פ''ז (דף ק''ח) תירץ על זה תירוץ קצת דחוק יע''ש. ולי הצעיר נראה לתרץ ולומר דלעולם פסק הרב כר''ע דחיה ועוף אינו מן התורה ומ''ש בהלכות ממרים פירושו כן מפני שראינו בגמרא אליבא דר''ע דמפיק מתלתא גדי דכתיבי בקרא חד לבהמה טמאה וחד לחיה וחד לעוף על כן צ''ל דאי הוה כתיב חד גדי לחוד הוה אמינא דאתא להתיר הדבר יותר קרוב אל הסברא והוא עוף כמבואר כאן בדברי הרב המגיד שראוי להתירו יותר מבהמה טמאה שכן כתב ולא יפו כחם מבשר בהמה כו' ובודאי שהעוף גרוע מחיה שהרי ר''י הגלילי דפליג בחיה מודה בעוף ולכן היינו אומרים דאתא לעוף ותשאר חיה באיסור וכן חלב בהמה טהורה עם טמאה דלא שרינן להו אלא משום תרי גדי אחריני דכתיבי בקרא וכיון דלר''ע אי הוה כתיב חד גדי לחוד היינו מתירים עוף לבד לכן כתב בהל' ממרים לשום משל על הגריעות ועל ההוספה ואמר כיצד הרי כתוב בתורה כלומר כשנאמר שאינו כתוב בתורה אלא חד קרא לחוד שהוא לא תבשל גדי בחלב אמו מפני השמועה למדו שזה הכתוב לחוד אסר לבשל בשר בהמה ובשר חיה דהרי לא התיר הכתוב בשר חיה אלא בגדי אחרינא ואי לא הוה כתיב אלא חד גדי נשאר חיה באיסור אם יבאו ב''ד ויאמרו להתיר החיה אין שומעין להם מפני שאינו כתוב בתורה אלא חד גדי לחוד והם מתירים מסברתם לכך אין שומעין להם וזהו שכיון הרב בלשונו במ''ש מפי השמועה למדו שזה הכתוב בלשון שזה הכתוב משמע כדפרישית וכיון דכוונת הרמב''ם איננה לומר כאן דין בשר בחלב דכבר נתפרש בהלכות מאכלות אסורות מפני זה לא חש אלא לשום משל לבאר הגריעות וההוספה דהמשל הוא אפילו לפי סברת ר''ע ואשמעינן הרב בשומו משל זה דאע''פ שאינו מפורש בתורה הפך דבריהם ולא דבר שנראה מפשט הכתוב כמו אם היו אומרים דדוקא גדי אבל שום בהמה אחרת לא דזה ודאי הפך הנראה מפשט הכתוב הוא דפשט הכתוב הוא דכל מקום שנאמר גדי הכל במשמע עד שיפרוט ויאמר גדי עזים אלא אפי' כאן שאומרים הפך השמועה אין שומעין להם כלל מפני שהוא גריעות בתורה שבעל פה והרב כתב לעיל דאין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע''פ:

וכן בשר חיה ועוף וכו'. כתב ה''ה וכשם שגזרו באיסור העלאה על השלחן. קשה דמשמע מדברי ה''ה דגזרו איסור העלאה על השלחן דחיה ועוף עם גבינה אטו אכילה ואכילה דחיה ועוף עם גבינה אטו אכילה דבהמה ובר''פ כל הבשר לא משמע הכי דגזרינן העלאה אטו אכילה אלא העלאה דבשר עוף עם גבינה אטו העלאה דבשר בהמה עם גבינה ואותה העלאה גזרו אטו אכילה. וי''ל דמ''מ הרי הוי גזירה לגזירה ומשום הכי מייתי ראיה שפיר אע''פ שאפשר לדחות העלאה אטו העלאה איכא למיגזר טפי להא דאדרבא נימא בשול והנאה בעוף וגבינה אטו אכילה דעוף וגבינה אית לן למיגזר טפי דהוי כולה בעוף: וכן בשר חיה ועוף וכו'. הוא פסק כתירוצא דרב אשי דאמר בריש כל הבשר (דף ק''ד) כולה ר''ע היא וכו' וא''ת הא לא איצטריך תירוצא דרב אשי אלא לפרוקי קושיא דכמאן דלא כר''ע והך קושיא ליתא אלא אי אית לן סברת רב יוסף דקאמר לקמן דלא גזרינן גזירה לגזירה וכדכתבו שם התוס' משום דסמך אסיפא וכו' וא''כ רבינו דלית ליה סברא דרב יוסף דגזרינן העלאה אטו אכילה א''כ איך פסק כהך תירוצא דליתיה אלא אליבא דרב יוסף. מיהו לזה יש לומר דרבינו ס''ל כאין לומר שכתבו שם התוס' דדייק מדקתני כל הבשר דמשמע כל הבשר שוה ואע''ג דדחו הנודר מן הבשר אין כל הבשר שוה. י''ל לדעת רבנו דשאני הכא דקאמר כל וכיון דאמר כל משמע דהכלל הוי בענין אחד אבל התם לא אמר אלא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וכו' ור''ל בדגים וחגבים הוא היתר גמור אבל בשאר בשר יש מדאורייתא ויש מדרבנן כגון בשר עוף. אבל מ''מ קשה לפירוש התוס' דאיך קאמרי דהך קושיא הוי משום דסמך אדרב יוסף דא''כ כשתירץ רב אשי אמר כולה ר''ע וכו' הא הוא לא תירץ אלא לשון כל ואיך תירץ קושיא דרב יוסף דהא קאמר אסור להעלות ואכל בשר קאי ואי ס''ד כרבנן אכילה גופה וכו' כדפירש רב יוסף. ולכן נ''ל כוונת התוס' דלא פריך גמ' אלא משום דאית ליה תרתי חדא לישנא דכל וחדא קושיא דרב יוסף וז''ש דסמך כלומר סמך אהא אבל הקושיא היא ג''כ מלישנא דכל וכדתירץ לישנא דכל נשאר לבד קושיא דרב יוסף ולא הוי כלל משום דמכחישין ליה דאמרינן דגזרינן גזירה לגזירה דהשתא לא מסייע ליה לישנא דכל וכד הוא מסייע ליה הוא דהוה מקשינן ובזה פירוש רבינו והתוס' הם שוים. כתב ה''ה ולא יפו כחם וכו' ואין הגזירה על אכילה וכו' נראה דהטעם הוא דבאכילה הוא שהוא תאוה לאכול גזרו שלא יבוא לעשות אבל לא גזרו בישול דאין זה דבר תאוה כלל וכן הנאה אינו נראה תאוה כמו אכילה ויורה היתר לעצמו באכילה כיון שהוא תאב לאכלו. זה מצאתי בקונטרס אחד:

המעושן והמבושל בחמי טבריא וכו'. בטור יורה דעה סימן פ''ז כתב הטור כתב הרמב''ם המבשל בחמי טבריא וכו' וכתב שם הרב''י ז''ל ורבינו ז''ל איחר החלוקה וכו' ובאותה חלוקה שכתב הרמב''ם קאי למבשל בשר מתה בחלב ולדם שבשלו בחלב דלוקה על זה משום דם וכו'. מ''ש דקאי למבשל בשר מתה כו' לא הבנתי זה דהך חלוקה לא הזכירה רבינו אלא חלב מתה ודם שבשל בחלב ובהני הוא דאמר דפטור על הבישול ועל האכילה לא לקי משום בשר בחלב אבל בבשר מתה חייב על הבישול והענינים חלוקים והטור מ''ש דפטור היינו דמבשל בחלב מתה. ואם נאמר דהוא ט''ס וצ''ל בדברי הרב''י ז''ל חלב מתה ועל זה קאמר דקאי אין לוקה משום בשר בחלב משמע דמשום נבלה לקי לא היא דהא רבינו ז''ל בפ''ג כתב דחלב הטמאים אינו לוקה עליהם אם לא שנאמר דיש חילוק בין חלב הטמאים לחלב הנבלה דחלב נבלה לקי עלה משום נבלה אבל בחלב הטמאים לא דכתיב מבשרם לא תאכלו כדכתב רבינו שם דמשמע הבשר דוקא. ומה שכתב כאן הרב המגיד ז''ל ולגבי שבת שהמבשל וכו' נראה דהוקשה לו למה המבשל בחמי טבריא אינו לוקה כיון דהוא מבשל ותירץ דכיון דגבי שבת פטור א''כ אין לנו לומר כאן דלקי: וכן המבשל בשר במי חלב וכו' או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה. נראה דכיון דרבינו פסק כר''ע דאייתרו תלתא גדי חד למעוטי חיה וחד למעוטי עוף וחד למעוטי בהמה טמאה ודרשות דדריש שמואל דהיינו גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה גדי לרבות את השליל גדי להוציא את הדם גדי להוציא את הטמאה גדי להוציא את השליא דרבינו דפסק כר' עקיבא ופסק דאין איסור חל על איסור אית לן לומר דרבי עקיבא סבירא ליה דלא דרשינן הני דרשות דדריש שמואל כי היכי דלייתרו ליה תלתא קראי לעוף וחיה ובהמה טמאה ואית ליה דחלב ומתה לא מרבינן דאדרבה אית לן לומר דאין איסור חל על איסור וא''כ ודאי לא אתא קרא להכי ומהאי טעמא נמי לא אתא למעוטי דם דפשיטא דאין איסור חל על איסור ולהוציא את השליא נמי לא צריך קרא דפירשא בעלמא הוא ולרבות את השליל נמי לא צריך קרא דגדי מעליא הוא אייתרו להו תלתא לדרשא דר''ע. וא''ת והיכי אמרת דאתי חד לבהמה טמאה הא ודאי להא לא צריך קרא דפשיטא דאין איסור חל על איסור וכדכתב רש''י ז''ל בפ' כל הבשר (דף קי''ג) וז''ל דאילו למעוטי דם וטמאה לא איצטריך קרא דכיון דאין איסור חע''א מה''ת לן דליתסרו דבעי קרא למעוטינהו. וי''ל דסובר רבינו דאתי למעוטי איסור בישול בחלב עם בשר טמאה דלא תימא איכא איסורא בבישול דהתם ליכא למימר אין איסור חע''א דאין איסור בבשר טמאה אלא באכילתה בלבד וכיון שכן הוה אמינא דעבר אאיסור בישול קמ''ל. וא''ת א''כ נימא דאתא קרא למעט חלב מתה שאסור לבשל בחלב ואתא קרא למעוטי איסור בישול דליכא למימר אין אחע''א דאין איסור בבישול בחלב מתה אלא באכילה בלבד ואשמעינן קרא דאין איסור בבישול בחלב מתה. וי''ל דטפי אית לן לאוקומי למעוטי איסור בישול חלב בבשר טמאה אבל בבשר מתה בחלב מסתברא ליה דלקי על בישולו ולא לקי על אכילתו וכדכתב רבינו לקמן (ליכא) א''כ למדנו מכל מ''ש דכל מ''ש כאן ה''ה גדי להוציא את הדם וכן מ''ש גדי לרבות את השליל וכן מ''ש גדי להוציא את השליא כולהו לאו דוקא דלדעת רבינו מפיק להו מגדי דזה א''א כדכתיבנא דע''כ צריך אתה לומר דאייתרו להו תלתא גדי לדרשא דר''ע אלא דה''ה לישנא דשמואל נקט וכי היכי דשמואל עצמו לא דייק בכולהו דהא אע''ג דאמר גדי להוציא את השליא לאו דוקא מגדי מפיק ליה דשליא פירשא בעלמא כו' וכן חלב ומתה מחד קרא נפקי ודם לא צריך קרא וכמ''ש שם ה''נ אמרינן דה''ה לא דק למנקט הדרשות לפי דעת רבינו אלא כלישנא דקאמר שמואל נקיט ואתי. וא''ת כיון דליכא קרא לא למעט דם ולא להוציא את השליא כדכתיבנא מנא ליה לרבינו דבדם ושליא הוי פטור דמשמע פטור אבל אסור וכדכתב ה''ה ובכל אלו נראה שסבר רבינו פטור אבל אסור בשלמא בחלב זכר וחלב שחוטה אית ליה פטור דמדאיצטריך קרא למעט בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה משמע דהוה ס''ד דנכנס באיסור הלאו וכי מעטינהו קרא לא מעטינהו אלא מאיסור לאו אבל איסורא מיהא איכא אבל הני דהם דם ושליא דלא אתא קרא להכי מנא ליה לרבינו דפטור אבל אסור. ועוד אם כוונת ה''ה באומרו ובכל אלו נראה שסבור רבינו פטור אבל אסור וכו' הוי כדמשמע לכאורה מדבריו דהוי מדהוצרך קרא למעוטינהו כדכתיבנא א''כ לעיל גבי בישול חלב טמאה ובשר טהורה למה כתב מותר לבשל דמשמע אפילו לכתחילה הא נמי מיעט קרא התם בחלב אמו ולא בחלב טמאה דהא תלתא חלב אמו איכא מיותרים וחד אתא למעט חלב טמאה א''כ היה לו לרבינו לכתוב שם דהוי פטור אבל אסור כמ''ש גבי חלב זכר וחלב שחוטה: שאין כאן לא איסור כולל וכו'. וא''ת הא איכא איסור מוסיף דנתוסף בו איסור הנאה דכיון דבשלו בחלב איתסר אפילו בהנאה. והתוס' בפרק גיד הנשה (דף ק''ה) הרגישו קושיא זו במאי דפריך בגמרא וסבר שמואל אחע''א דמאי פריך נימא דשאני הכא דהוי איסור מוסיף דאיכא איסור הנאה דבשר בחלב וכדכתיבנא ותירצו דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא. אבל רבינו לא ס''ל הכי דהא כתב בסוף פ''ד מהלכות אלו ולמה חל כאן איסור וכו' הקדישה נאסר חלבה בהנאה ומתוך שנוסף בה איסור הנאה נוסף בה איסור קדשים הרי דקרי ליה מוסיף. וי''ל דהכא באיסור הנאה ליכא לאו כדכתיבנא לעיל ולא לקי עליה אלא איסורא בעלמא כיון דאפקיה רחמנא באם אינו ענין וא''כ לא אמרינן מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה נוסיף עליו איסור אכילה דבשר בחלב דהוי לאו גמור ואיכא מלקות. וסובר רבינו דאין לנו להביא באיסור מוסיף אלא איסור אחר דומיא דאיסור הנוסף אבל הכא שהוא חמור הרבה ממנו לא וכיון דבאיסור הנוסף ליכא מלקות והוא קל לא מייתינן לאיסור אכילה דבשר בחלב. ודוחק:

אבל אם ניער מתחלה ועד סוף. לתרץ קושית הטור שהקשה על רבינו דדי בניעור של תחלה ולמה לי ניעור דבסוף נ''ל לומר דרבינו נקטיה לרבותא דהיכא דאיכא ניעור לבסוף איכא למימר דהניעור שעשה ראשונה לא ניער יפה ובלעה ובניעור שעשה לבסוף פלטה וכדכתב רש''י ז''ל בגמרא גבי אימור לא ניער יפה יפה שמא לא ניער תחלה יפה ובלעה ואח''כ פלטה כשניער בסוף אבל אם לא היה ניעור לבסוף היינו יכולים לומר דודאי דבטל הוא דאם הניעור היה ניעור יפה פשטה בכולה ואם לא ניער יפה ואין הניעור ניעור לא פשטה בכל הקדרה ולא פלטה והשאר מותרת קמ''ל דאע''ג דניער לבסוף דאיכא למימר לחומרא דהניעור ראשון לא היה טוב והאחרון היה טוב ותיאסר קמ''ל דמותר והרי זה בנותן טעם. ועל מ''ש ה''ה ז''ל וזה דעת הראב''ד ז''ל ונדחק הרבה בפירוש הסוגיא וכו' קשה שהוא כתב בשם הראב''ד ז''ל לעיל דלדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות ולכך יש להגיה וכן דעת הר''א ז''ל והוא רבינו אהרן הלוי: בשר שנפל לתוך החלב וכו'. בד''א בשלא ניער וכו'. לכאורה נראה דלהתירה בנותן טעם בעינן שניער בתחילה לבד וכבר השיג עליו הרב בעל הטורים ואפשר דטעמו משום דבגמרא אמרו מתחילה ועד סוף משמע ליה לרבינו דהכי הוא דוקא וכדכתב הרב''י ז''ל. ומה שאמר בשלא ניער הקדרה מתחילה אלא בסוף אינו ר''ל דאי ניער בתחילה סגי אלא ה''ק אם ניער בסוף ולא בתחלה דעבד חד מינייהו וה''ה ניער בתחילה ולא בסוף לא מהני אלא בעינן תרתי וכן הוא מפרש מ''ש בגמרא לא ניער בתחילה אלא בסוף כדי שיסכים עם מ''ש מתחלה ועד סוף. והרב מהר''ר ן' חביב לא פירש כן כמו שנראה מדברי הרב''י: ועל מ''ש רבינו נוער את הקדרה וכו' אין להקשות דהא הוא מבטל איסור לכתחילה דכבר תירץ ה''ה שכיון שאינו יודע איזו חתיכה אין לומר נעשית נבלה וכו', והרב מהר''ר בן חביב ז''ל תירץ בע''א. כתב ה''ה ואפשר שרבינו סבור וכו'. כלומר אפשר דס''ל לרבינו דאפילו לא ניער כלל אוסרת הקדרה ומ''ש בגמרא לא ניער בתחילה אלא בסוף לרבות נקטיה דאפילו דניער לבסוף מ''מ בעינן ששים ולא סגי בנ''ט אבל ה''ה דאפי' לא ניער כלל לא סגי בלא ששים ומ''ש בגמרא מיבלע בלע מפלט לא פלט דמשמע דאינו נאסר כשלא ניער כלל היינו משום דהוה ס''ד אפשר לסוחטו מותר אבל אחר דקי''ל דאפשר לסוחטו אסור ודאי דפולט דהא החתיכה אע''פ שאינה פולטת היינו מה שבלע עתה אבל מעצמותה פולטת כמ''ש ה''ה וכל זמן שהוא רותח אינו פולט כו' ואע''פ שפולט של עצמו קודם לכן כלומר קודם שנח מרתיחתו פולט מעצמותה אע''פ שאינו פולט מה שבלע וכ''כ התוספות וכיון דאת אמרת חתיכה עצמה נעשית נבילה הרי היא פולטת מעצמותה והיא נבילה:

(ח־י) בשר שנפל לתוך החלב וכו'. על מה שהשיג הראב''ד ז''ל על רבינו דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא לר' יהודה דמחמיר מין במינו ולא לרבנן קשה דהא בגמרא בפ' כל הבשר (דף ק''ט) לא משמע הכי דפריך רב אחא לרבינא דדילמא כ''ע סברי דאפשר לסוחטו אסור דהיינו חתיכה עצמה נ''נ ופליגי אי מין במינו בטיל או לא משמע דאע''ג דמין במינו בטיל אמרינן חתיכה עצמה נ''נ ואע''ג דדחי ליה רבינא לא דחי ליה אלא מכח לישנא דברייתא דהיה לו לומר נראין דברי ר' יהודה ואין נראין אבל לא מכח הסברא דנכונה היא. ועל מ''ש ה''ה דדעת רבינו בלע דאפי' לא ניער כלל נאסר וסוגיא דקאמרה מבלע בלע מפלט לא פלט לא אתאמרה אלא למאי דס''ד דאין חתיכה עצמה נ''נ אבל למסקנא דקאמר אפשר לסוחטו אסור דהיינו חתיכה עצמה נ''נ אמר ר''י דאסור אפילו לא ניער כלל קשה על זה דא''כ מאי אמרו בתר הכי מכלל דר' יהודה כי ניער בסוף ולא בתחלה הא אמרת נראין דברי ר' יהודה בהא וכו' דפירכא דמכלל לאו פירכא דנימא דניער מתחלה ועד סוף מודה ר''י דהא לא בלע כלל ופליגי בתרתי בניער בסוף ולא בתחלה ובלא ניער כלל לא בתחלה ולא בסוף וקאמר נראין דברי ר''י בשלא ניער כלל ודברי חכמים בשניער לבסוף דהא לפי המסקנא בשלא ניער כלל ולא כסה כלל קאמר ר''י דאסור והא ודאי לאו קושיא ולאו מילתא היא דכיון דאמרת נראין דברי ר''י בשלא ניער ולא כסה כלל ודאי דאית ליה דאפשר לסוחטו אסור דמשום הכי אמרינן היכא דלא ניער כלל דאסור לפי המסקנא וא''כ כ''ש בשניער לבסוף ולא בתחלה שיהא אסור כיון דאפשר לסוחטו אסור וניער לבסוף וכיון שאומר נראין דברי ר''י בשלא ניער משמע דאיכא חלוקה דניער דאין נראין דבריו ולא משכחת לה אלא בניער מתחלה עד סוף דבניער לבסוף ולא בתחלה כ''ש דאסור א''ו דפליג ר''י בניער מתחלה ועד סוף ובזה אין נראין דבריו דבניער לבסוף או לא נער כלל ודאי דנראין דבריו כיון דאפשר לסוחטו אסור. ועל מ''ש ה''ה דרבינו אפשר דמפרש דכי תנוח הדר פליט דאמרו בגמרא היינו דנייח מבליעתו ומ''ש שהוציא קודם שתפלוט היינו שהוציא כי נייח מבליעתו קשה קצת דא''כ אמאי טועם את הקדרה שיש בה חלב אם יש בה טעם בשר הא כיון דהבשר בולע ולא נח מבליעתו ודאי דלא תפלוט מעצמו לתוך החלב דבליעה ופליטה אינו עושה יחד:

קדרה שבשלו בה וכו'. פ' גיד הנשה (דף צ''ו) ובפ' כל הבשר (דף קי''א:). וכתב ה''ה שי''מ שמקילים בבשר וחלב שכל אחד מהם היתר וכו'. וא''ת הא שם בפ' כל הבשר משמע דלא שני לן דאמרו שם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין וכו' אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע ואמר ליה רבא אי בלע היתרא מאי הוי סוף סוף האי היתרא דאתי לידי איסורא הוא דאיסורא קא אכיל וכו' וא''כ משמע דאין לחלק כלל אליבא דרבא דהכי הלכתא. וי''ל דשאני גבי צנון דודאי אתי לידי איסורא כיון שהוא חריף ובלוע נמי איסור אבל שאר הכלים בלועים לא:

הכחל אסור וכו'. בפרק כל הבשר (דף ק''ט) משנה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ובגמרא אמר ר' זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר וכו' וא''ד אמר ר' זירא אינו עובר עליו ואסור וכו' כיצד קורעו אמר ר' יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל אמר ליה ר' אליעזר לשמעיה קרע לי וכו' הא קמ''ל דלא בעינן שתי וערב עוד שם אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי (לילתא) והאנן תנן קורעו ההוא לקדרה והא קתני שבשלו בדיעבד אין לכתחילה לא ה''ה דאפילו לכתחלה וכו'. ויש שם בסוגיא שני פירושים האחד פירש''י ז''ל דס''ל דכל שבשלו בקדרה ודאי דאסור דיצא החלב איסור ונבלע וזו סברא פשוטה בכל הסוגיא ואין עליה מחלוקת כלל לדעתו ז''ל ומי שאמר אינו עובר עליו ומותר ר''ל דמתניתין איירי בבשלו כמו שמבואר שם פירוש זה בארוכה וקאמר דרב נחמן דסבירא ליה דמתניתין איירי בבשלו לקדרה ע''כ סבירא כמ''ד אינו עובר עליו ואסור לקדרה ודאי א''א לומר דמותר כדפירש''י ובפירוש האחר שפירשו שם התוספות בשם ר''ת דמחלק בבישלו בקדרה עם בשר להיכא דמבשלו לבדו ורב נחמן דמוקי לקדרה ר''ל לקדרה עם בשר ולכך צריך קריעה ש''ו וטיחה בכותל דקורעו דמתניתין הכי הוי פירושו ואמר לא קרעו ר''ל לא עשה לו דין קריעה אלא קרע שתי או ערב אינו עובר עליו ומותר כלישנא קמא לדידיה בבישול עם הבשר צריך קריעה שתי וערב וטיחה בכותל ואם לא קרע אלא קצת שהוא שתי או ערב בלא טיחה בדיעבד מותר לא קרעו כלל אפי' בדיעבד אסור. ולבשלו לבדו לכתחילה צריך קריעה קצת ואם לא קרעו כלל בדיעבד מותר וכן הדין לצלי דדין צלי ובישול לבדו שוים וזויקו דאמר ר''נ הוא קריעה קצת ובישול לבדו זהו תורף פירושו. והתוס' האריכו שם לישבו בסוגית הגמרא. וברבינו פירש ה''ה ב' פירושים. הא' דלבישול לבדו צריך קריעה ש''ו וטיחה בכותל לכתחלה ובדיעבד מותר וז''ש ואפשר שכן הוא דעת רבינו וכו' והאחר אשר היה נראה לו לפרש בדבריו עם שלא תפסו לעיקר ה''ה בישול לבדו וצלי שוים. ויש כאן מקום עיון דודאי רבינו א''א שיפרש כפירוש רש''י ז''ל לשום אחד מהפירושים שפירש בו ה''ה ז''ל דהא לרש''י ז''ל כל לקדרה אינו עובר עליו אסור וזה מוסכם ולדבריו אין חילוק בין בישול לבדו ובישול לקדרה ורבינו כתב שבישול לבדו מותר בדיעבד בלא קריעה ואם הוא מפרש כפירוש ר''ת אם נפרש בדבריו דדין בישול לבדו וצלי שוים ניחא דאתי כר''ת ואע''ג דהוא קאמר דהיכא דלא קרעו ובישלו עם בשר אחר אסור ומתניתין קאמרה בבישול לקדרה ר''ל עם בשר דהיכא דלא קרעו אינו עובר עליו ומותר דהכי ס''ל לרב נחמן לפירוש ר''ת ז''ל מ''מ יש ליישב דברי רבינו דאם לא קרעו דקאמר ר''ל דלא קרעו כלל ולכך היכא דבשלו עם בשר אחר אסור ולא קרעו דמתניתין דקאמר דמותר ר''ל דלא קרעו כדין קריעה אלא קצת ולכך אינו עובר עליו ומותר אבל לא קרעו כלל ובישלו עם בשר אחר אסור והכי דייק לשון רבינו דלא קרעו כלל איירי מדלא קאמר לא קרעו ש''ו וטחו בכותל אלא כתב לא קרעו סתם משמע לישניה לא קרעו כלל אבל קרעו מקצת מותר בדיעבד ולכתחילה צריך קריעה ש''ו וטיחה בכותל בבישול עם הבשר כמו שהזכיר קודם ואע''ג דמתניתין קרי לא קרעו ללא עשה דין קריעה אלא קריעה מקצת ורבינו קרא לא קרעו כלל לשון המשנה לחוד ולשון פוסק לחוד ויותר מבואר בלשון לא קרעו שהוא לא קרעו כלל ועוד דמתניתין משום דהזכיר קודם קרעו וכלל לההוא קריעה ש''ו וטיחה בכותל ג''כ כשכתב אח''כ דלא קרעו הוא שלילה מדין הקריעה שהזכיר קודם אבל רבינו לא כלל בלשון הקריעה ש''ו וטיחה אלא הזכיר בפירוש קורעו ש''ו וטחו משמע דתפס לשון הפשוט דקריעה לא משתמע אלא קריעה לחוד ולכך כשכתב לא קרעו הוא דומה מל' הקריעה שהזכיר דהוא קריעה לבד בלי ש''ו. אבל אם רבינו מפרש כפירוש ואפשר שכתב ה''ה א''א לישבו כפירוש ר''ת כלל דלפירוש ר''ת ע''כ דין בישול לבדו ודין צלי שוים דהוא מוקי מתניתין דקאמר קורעו שהוא קריעה שתי וערב שר''ל לקדרה עם בשר משמע דלבדו לא בעינן קריעה שתי וערב וכי פריך והא קתני שבישלו וכו' ע''כ הוי בישול לבדו ועל דא תירץ דאפילו לכתחלה נמי משמע דע''כ לפירושו בבישול לבדו לא בעינן קריעה שתי וערב. ואם נפרש פירוש שלישי בדעת רבינו ונאמר דהוא סובר כרב דקאמר לעיל אינו עובר עליו ומותר והוא מחלק בין בישול לבדו ובישול עם בשר אבל מ''ד אינו עובר עליו אסור אינו מחלק בכך אלא בכל גוונא אסור והוצרך לומר כן משום דבפרק גיד הנשה (דף צ''ח) אמרו וכחל עצמו אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר והיא גירסת מקצת ספרים משמע דמ''ד מותר ס''ל דמתניתין בבישול לבדו ואליבא דידיה קאמר התם דהיכא דבשליה בהדי בישרא אסור דאי למאן דאמר אסור למה לי היכא דבשליה בהדי בשרא כדהקשו שם התוס' ז''ל ולפי זה רב נחמן דקאמר זויקו לה כחלי ס''ל כמ''ד אסור וזויקו ר''ל צלי וקריעה קצת והקשו והאנן תנן קורעו דמשמע שתי וערב ותירצו דהיינו לקדרה כלומר בין עם בשר בין לבדו דאינו מחלק בכך והקשו והא קתני שבישלו וע''כ האי בשלו רוצה לומר צלי דלקדרה בין לבדו בין עם בשר אסור ותירץ ה''ה דלכתחלה וכו' ולפי זה רבינו פסק דלא כרב נחמן משום דאתי כמ''ד אינו עובר עליו ואסור ותניא כוותיה דמ''ד עובר עליו ומותר ולכך פסק כוותיה ואינו עובר עליו ומותר ר''ל בבישול לבדו וכן פירש הרא''ש ז''ל משם הרי''ף ז''ל וכבר עלה בדעתי לקיים פשט זה בדעת רבינו. אבל שבתי וראיתי כי אי אפשר לומר כן מפני דמה ראה בעל הגמרא ברב נחמן דהקשה לו והא קתני שבישלו וכו' דקושיא זו לא שייכא אלא אם נאמר דס''ל כמ''ד אינו עובר עליו ואסור ומי אמר לו דלא ס''ל כמ''ד אינו עובר עליו ומותר ומאי דקאמרה ברייתא שבישלו הוא בישול דקדרה ממש קאמר דבדיעבד מותר אבל לא לכתחילה אבל צלי אפילו לכתחילה ומניין לו דרב נחמן לא ס''ל כמ''ד מותר בשלמא לרש''י ע''כ סבירא ליה כמ''ד אסור משום דס''ל דלקדרה אי אפשר לומר דמותר דזו סברא פשוטה אבל לדעת רבינו אי אפשר לומר כן דהא מאן דאמר שאינו עובר עליו ומותר אפילו כשהוא לקדרה לבדו קאמר. והר''ן בפירוש ההלכות פירש הסוגיא בדרך אחרת לדעת רבינו ויתיישב הדרך ההוא אפי' למאי דפירש ה''ה ואפשר וכו' אבל מ''מ הוא דחוק בעיני. אח''כ ראיתי בחידושי הרשב''א ז''ל בחולין שפירש הסוגיא כדברי הר''ן לדעת הרי''ף ורבינו וכדעת ה''ה במה שפירש ואפשר וכו' ומ''מ יותר נאות בעיני לדעת רבינו כפירוש ר''ת וכמו שכתבתי תחילה:

כיצד אם היה וכו' משערין אותו וכו'. כתב ה''ה שהוא פירוש למה שאמר בגמ' בדידיה וכו' והקשה עליו הרב''י ז''ל בסימן צ' תרתי, חדא דאיך יתיישב על זה מ''ש בגמרא (דף צ''ו) מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור, שנית דאם פירש במאי דנפק מיניה ר''ל אף במאי דנפק מאי ק''ל מנא ידע הא אנו יכולים לידע כמה היה בשעה שנפל ע''כ. ולקושיא ראשונה יש ליישב דודאי בגמרא לא מקשה על מאי דאמר פשיטא דבדידיה משערין דאדרבא טפי הוה קשה ליה על מאי דאמר אף במאי דנפק מיניה כו' והוא לא מפרש כפירוש רש''י ז''ל אלא כפירוש התוספות שפירשו דפריך אמאי דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסור אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו. ולקושיא שניה לדידי לא קשיא ואי קשיא אם כן תיקשי ליה אפילו לפירוש רש''י ז''ל כיון שראינו בעת שנפל אם כן יכול הוא לשער מאי דנפק מיניה דאם מתחילה היה כשני זיתים ואחר כך כזית אחד אמרינן ודאי דנפק מיניה זית אחד. והתימה מהרב הנזכר איך הקשה הקושיא לסברת רבינו וכבר י''ל דהשתא קאי על ר' ע''כ הקשה עליו וקשה אף לרש''י אלא וי''ל דאי אפשר לעמוד על הדבר בצמצום אלא באומד הדעת דפעמים רבים יטעו ולכך מקשה מנא ידעינן אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דלקמן בפרק ט''ו כתב משערין במרק ובתבלין וכו' ובמה שבלעה הקדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומדן הדעת שהרי אי אפשר לעמוד על הדבר בצמצום ע''כ. וא''כ כיון שאנו משערים הכל מה שבלעה הקדרה אחר שנפל האיסור באומד הדעת גם אנו יכולים לשער באומד הדעת מה שנתמעט ואפילו שאינו בצמצום. וי''ל דמה שבלע הקדרה יותר נקל יש לשער שהרי נשים קדרה מלאה מים על האור ונראה בשעה מועטת כזו כמה בלעה אף על פי שאין אנו יכולים לשער בצמצום מכל מקום קרוב הדבר אבל הכא אי אפשר לנו באומד הדעת לשערו כיון שאינו עתה בפנינו ואולי עתה נראה שהיה גדול כב' זיתים ואינן כל כך ולכך קאמר מנא ידעינן. והרב בית יוסף ז''ל כתב שהוציא זה מההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא וכו' וקשה דהא ודאי הוא פסק לקמן דלא כוותיה דהא קאמר במה שבלעה קדרה דמשערין והוא דלא כוותיה כמו שנתבאר לקמן בהלכות והוא מבואר בעצמו. אלא ע''כ דברי ה''ה הם עיקר:

אין צולין את הכחל וכו'. פ' כל הבשר (דף קי''א) דרש מרימר בין כחלא בין כבדא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא ע''כ. ורבינו הוסיף ואמר כחל שחתכו ואולי שכיון בזה למ''ש התוספות דהכא איירי דקרעו שתי וערב וטחי בכותל ומ''מ עילוי בשרא אסיר דהחלב נוטף מן הכחל על הבשר וניכר שהיה בעין ועיין בכ''מ:

קיבה שבשלה בחלב וכו'. לגירסת הרי''ף ורבינו קשה דכיון דלדידהו ההיא דכשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה הוי קודם חזרה וסיפא דקאמר טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת איירי אחר חזרה א''כ אמאי אמר אחר חזרה טריפה שינקה מן הכשירה לישמעינן רבותא דאפילו כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת דהכא הוי לאחר חזרה ואפשר דקושיא זו היא נכללת במה שתמהו עליו הרא''ש והרשב''א והר''י ז''ל דמשמע דהנהו תרי בבי דמתניתין משמע שנשנו כאחת והטעם משום דסמיכי להדדי ועוד דבסיפא לא קאמר אלא טריפה שינקה מן הכשירה ולא הזכירו יותר דאפילו כשירה שינקה מן הטריפה מותרת:

אסור להעמיד הגבינה בעור וכו'. שם במשנה (דף קט''ז) המעמיד בעור של קיבה כשירה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה ע''כ. והוקשה ליה לרבינו אפי' ליכא נ''ט נמי ליתסר משום דדבר המעמיד לא בטיל כדכתב הוא למעלה בפ' שלישי גבי גבינות העכו''ם דאסור משום דמעמידין אותן בעור קיבת נבילה פירשו שם דטעמא דלא בטיל משום דהוי דבר המעמיד ותירץ דהכא גבי בשר וחלב אין האיסור אלא עירוב הבשר והחלב וכל זמן שלא נתן טעם אין כאן איסור ובשר באנפיה קאי וחלב באנפיה קאי ולא נתערב אבל גבי גבינות העכו''ם דהאיסור הוא דהוא קיבת נבלה דבר המעמיד לא בטיל. ובהכי מתרצא קושיא אחרת שהקשו התוספות דלמה לא אמרו שם הטעם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת שחוטה ולמה לי נבילה אפילו כשרה נמי תיפוק ליה משום בב''ח, דלהכי לא אמר משום בשר בחלב דאי משום הא נטעמיה את הגבינה ואם אין בו טעם בשר כשרה ולכך אמרו הטעם משום דבר המעמיד דאפילו דאין שם טעם בשר אסורה. ובהשגות כתב א''א דברי רבינו אבן מיגש ז''ל הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושיא תירוץ ע''כ. וביאור דבריו דהוא ז''ל תירץ למעלה בפרק שלישי בהשגות על קושיא שהקשה שם רבינו דלמא לא בטיל דאין הולכין באיסורין של עכו''ם אחר הביטולים ובאיסורין של עכו''ם החמירו דלא מהניא בהו ביטול כלל כדי שנרחיק ממאכליהם. ולתירוץ זה אין קושיא ממעמיד בעור קיבה של שחוטה דדין זה לא נאמר אלא בישראל המעמיד בעור קיבת שחוטה אבל גבינות העכו''ם אע''פ שמן הדין היה בנותן טעם ראוי להרחיק ממאכליהם ולא בטלו כלל וכ''ת א''כ אמאי לא אמרו הטעם משום שמעמידין בעור קיבת שחוטה ולא בטיל משום שהם איסורי עכו''ם ותירץ הר''א ז''ל כתירוץ התוספות דקיבת נבילה הוי איסור מן התורה ולכך אסרי מספק אבל משום בשר בחלב שאין איסור אלא מדרבנן דדרך בישול אסרה תורה אין לנו לאסור מספק זהו דעת הר''א ז''ל במ''ש אנו [אין] צריכים לכך כלומר במה שאמרנו למעלה. ואמר עוד שאין הקושיא תירוץ כלומר שלדעתו עשה מהתירוץ שתירץ למעלה דדבר המעמיד לא בטיל קושיא גבי מעמיד בשר בחלב אבל לדידי ליכא למיעבד קושיא מהתירוץ שתירצתי למעלה כן נראה ליישב לשונו, ואם הנוסחא בדברי הר''א ז''ל שאין הקושיא צריכה תירוץ אתי שפיר טפי שר''ל שאין הקושיא שהקשה למעלה דתיבטל צריכה התירוץ שתירץ הוא דדבר המעמיד לא בטיל:

הבשר לבדו מותר וכו'. כל זה מבואר בפ' כיצד צולין (דף ע''ה ע''ו) ופסק כשמואל דתניא כוותיה: בד''א שנתבשלו שניהם יחד וכו'. קשה על רבינו דפסק כשמואל דאמר בפ' כיצד צולין (דף ע''ו) דתתאה גבר דהא אמרינן לדידיה דמתניתין דהתם דתני גבי פסח נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו איירי בחרס רותח וכן מ''ש שם נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו איירי בסולת רותחת. ורבינו בפרק ח' מהלכות קרבן פסח כתב חרס סתם גבי דינים אלו וסולת סתם וכיון דכאן פסק כשמואל הי''ל לבאר שם דהוי חרס רותח וסולת רותח כדאוקים הגמרא אליביה וצ''ע: לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה וכו' ואוכל. נ''ל ליישב תיבת לפיכך שהוקשה בעיני הרב כ''מ בכי האי גוונא כיון דצונן בצונן בהדחה סגי לפיכך מותר לאדם לצרור בשר וגבינה במטפחת משום דאפילו אם יגעו בהדחה סגי להו אבל אם הוה צריך קליפה כמו ברותח כשיגע זה בזה אז ודאי לא היינו מתירים לצרור במטפחת דחיישינן דילמא יגעו זה בזה ויבלעו זה מזה. והא נפקא ליה לרבינו ממאי דקאמר צורר אדם בשר וגבינה דהיינו צונן בצונן כמו שאמר שם בגמרא דמשמע דדוקא צונן צורר אבל לא רותח. לפיכך מותר לצרור וכו'. כלומר דכיון דבעי הדחה צריך שיזהר בצרור שלא יגעו שאם יגעו זה בזה צריך הדחה, והדין מבואר במשנה פ' כל הבשר (דף ק''ט):

מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח. מה שאמר הרב כ''מ ואני אומר שא''א שרבינו יפרש כן דא''כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וכו'. אני תמיה עליו דהרי כתב הטור בסימן א' בשם רש''י דלא מיקרי הכי אלא מליחת בשר להצניע שאינו נאכל עד שישרוהו במים וי''א דלא מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אלא כגון עיבוד שמולחין אותו לקדרה וכו' וא''כ למה לא נאמר דרבינו יפרש כאחד מהני: מליח שאינו נאכל וכו'. שם (דף קי''ב) ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא וכו' קסבר כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ה''מ מליח דאינו נאכל מחמת מלחו אבל האי כותחא נאכל מחמת מלחו והני מילי וכו' ע''כ. ומפרש רבינו דנאכל מחמת מלחו אכותח קאי שמחמת מלחו הוא נאכל ואין בו כל כך מלח וכן מוכיח הלשון דקאמר אבל האי כותחא נאכל וכו' והר''א ז''ל בהשגות סבר דכותח אינו נאכל מחמת מלחו הוא מפני שאין דרך לאכול בעינו אלא עם דבר אחר ומ''ש בגמרא אבל האי כותחא ר''ל האי גוזלא דנפל בכותחא נאכל מחמת מלחו הוא ולדידיה צ''ל דגירסא בגמרא הכי אבל האי גוזלא נאכל מחמת מלחו הוא או דדוחק הלשון ומפרש אבל האי כותחא שר''ל אבל האי גוזלא שנפל בו כותחא הך כותחא שעליו נאכל הגוזל מחמת מלחו ועיקר הדבר משום גוזל הוא והוא הבין בדברי רבינו שמפרש אינו נאכל מחמת מלחו שר''ל איננו אוכל בשום צד לא לבדו ולא עם דבר אחר ולכך הוא מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו שהכותח אע''פ שאינו נאכל בעינו ר''ל לבדו מ''מ נאכל עם דבר אחר והוא ז''ל השיג עליו שאין פירוש אינו נאכל מחמת מלחו כך אלא ר''ל שאינו נאכל לבדו מחמת מלחו אע''פ שהוא נאכל בצירוף דבר אחר ולכך הכותח כיון שאינו נאכל לבדו אינו נאכל מחמת מלחו מקרי ולא אמרו בגמרא נאכל אלא הגוזל כדפרישית, זהו כלל דבריו בהשגות. ואפילו נאמר שרבינו מפרש אינו נאכל מחמת מלחו כמו שמפרש הוא שר''ל אינו נאכל לבדו מחמת מלחו מ''מ אין כאן השגה דהכותח נאכל מחמת מלחו מיקרי ואע''פ שאינו נאכל בעינו היינו משום דאין דרך בני אדם לאכלו כדאמרו בפסחים (דף מ''ד) אי משטר קא שטר ואכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם אבל מ''מ האדם יכול לאכלו ואין המלח מונעו מלאכלו:

אסור להעלות העוף על השלחן עם הגבינה וכו' משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה וכו'. ק''ק דבפ' כל הבשר (דף ק''ד:) אמרו אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא ופירש''י אבל הכא אע''ג דלא איבעי לן למיגזר העלאתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלאתו אטו העלאה ואכילת בשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדי הדדי ע''כ, משמע דאין לגזור העלאה דעוף אטו אכילתו אלא אטו העלאה ואכילה דבהמה, ודוחק לומר דמ''ש רבינו שמא יאכל זה עם זה קאי אאכילת בשר בהמה בגבינה ורבינו לא חש לפרש אלא סוף הגזירה דלשון זה עם זה משמע דקאי אעוף וגבינה שהזכיר. לכך נראה דרבינו אינו מפרש כפירוש רש''י ז''ל אלא תירוץ הגמרא הוא דלא דמי לחלה דהתם לא גזרינן ח''ל אטו בארץ דהם שני מקומות אבל בחד מקום גזרינן דהיינו עוף וגבינה אטו העלאה דבשר בהמה, וה''ה דהוה מצי גמרא למימר העלאה דעוף אטו אכילתו ואכילתו אטו אכילת בהמה אלא דחדא מנייהו נקט ולהכי רבינו נקט גזרה דשמא יאכל זה עם זה להודיענו דלאו דוקא נקט גמרא העלאה אטו העלאה דבהמה דהוא הדין העלאה אטו אכילה דעוף ועוף אטו בהמה כדכתיבנא:

אכסנאים כו'. שם (דף ק''ז:) ואמרו שם ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת ס''ד אלא אימא כעין תפיסה אחת, ופירשו שם התוס' ב' פירושים ולפירוש קמא בהפסק מפה סגי לשני אכסנאין, ולפירוש בתרא לא הוזכר בגמרא הפסק מפה כלל דתפיסה אחת ר''ל הוצאה אחת ופריך מה לי בהוצאה אחת מה לי בשתי הוצאות כיון שהם מכירים זה את זה, ותירץ כעין תפיסה כלומר שמכירים וכו', ונראה שזה הוא דעת רבינו שלא הזכיר הפסק מפה כלל. עוד אמרו שם שני אחין ומקפידין זה על זה מהו ופשטוה לאיסורא משום דיאמרו כל הסריקין כו' ורבינו סתם ולא הביאו משום דממילא שמעת מינה וכיון שכתב ב' אכסנאין שאינן מכירין משמע דהאחין שמכירין זה את זה אע''פ שמקפידין אסורין:

שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב וכו'. כלומר לא בשר קאי אחלוקה דלש את העיסה בחלב ולא חלב קאי אחלוקה דאין טשין את התנור באליה, ואם שנה בצורת הפת וכו' זהו פירוש למ''ש אי עבדינהו כעין תורא ורש''י ז''ל לא פירש כן:

פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב וכו'. אע''ג דרבינו פסק בפ' ט''ו דריחא לאו מילתא היא מ''מ כתב דין זה דאפילו למ''ד הכי איתיה להאי דינא כדכתב הרי''ף ז''ל, וא''ת כיון דרבינו פסק כן איך פסק בפט''ו מהלכות תרומות גבי רודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה כר' יוסי דמתיר בחיטין ואוסר בשל שעורים הא ר' יוסי אית ליה דריחא מילתא דכן פירש רש''י בפרק כיצד צולין וז''ל ללוי דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחין ר''מ אית ליה ריחא מילתא היא וכן ר''י ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה ע''כ. וי''ל דרבינו אינו מפרש כן אלא דרבי יוסי מצי סבר ריחא לאו מילתא וטעמא דשעורים הוי משום דשואבות הרבה והוי טפי מריחא, וז''ש מפני שהם שואבות כלומר הא ודאי אפילו דבעלמא ריחא לאו מילתא היא הכא שואבות טפי ולכך אסור: קערה שאכלו בה בשר וכו'. פרק כל הבשר (דף קי''א:) אמר חזקיה משום אביי (הלכתא) דגים שעלו בקערה (של בשר) מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח וה''מ צנון וכו' ורש''י ז''ל פירש דדוקא עלו בקערה כלומר ששמו אותם בקדרת רותחים אבל לא נתבשלו ולכך כתב רבינו דאפילו בשלו וכ''ש עלו וכתב קערה שאכלו בה בשר כלומר אף על פי שלא בישלו בה בשר אלא אכלו לבד משום דסתם קערה כך היא שאוכלים בה בשר. עוד שם קלחי דליפתא כו' ותמה הרשב''א למה לא הוזכר בדברי רבינו ובדברי הרי''ף, והרב''י ז''ל מיישבו עיין שם:

סכין שחתך בה בשר צלי וכו'. הטור כתב דבצנון אם יטעמנו וליכא ביה טעמא סגי. וכדאמרינן התם (דף קי''א:) גבי צנון שחתכו בסכין מותר לאכלן בכותח ופירש התם אביי משום דהיתרא בלע ואמר רבא במסקנא דאפשר למטעמיה ורבינו סובר כדכתבו התוספות שם דאביי אליבא דרב כהנא אמר כן וליה לא ס''ל אלא דאסור בצנון לאכלו בכותח:

אין מניחין כד של מלח וכו'. שם (דף קי''ב) מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא א''ל אסור דחלא מאי א''ל שרי וכו' מ''ט האי איתא לאיסורא בעיניה והאי ליתיה לאיסורא בעיניה ע''כ, ופרש''י דכמכא (כותח) מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו ממנו קדרת בשר ע''כ, ובזה נתיישב מ''ש בגמרא האי איתיה איסורא כדפרש''י שם, ורבינו שמפרש דהטעם הוא מפני ששואב צ''ל דגירסתו בגמ' האי שאיב והאי לא שאיב ולכך כתוב בהשגות א''א גירסא אחרת יש אצלנו ע''כ. כלומר שהוא מפרש כפירוש רש''י ז''ל וגירסתו:

מי שאכל גבינה וכו'. התוס' כתבו בפרק כל הבשר (דף ק''ה) דר''ת והה''ג אית להו שיטה אחרת ולדידהו אכל גבינה תחלה מותר לאכול בשר אחריו בלא נטילה וקינוח אבל אכל בשר תחלה צריך נטילה וקינוח לאכול אחריו גבינה ובהא סגי ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי אפשר דמחמיר על עצמו היה וברייתא דב''ש וב''ה דמדיח ומקנח ומפרשים בגמרא דלא פליגי אלא תרוייהו בעינן קינוח והדחה מיפרשה אליבא דידהו היכא דאכל בשר תחלה ואחריו גבינה, ולרבינו מיפרשה ההיא ברייתא באכל גבינה תחלה ואח''כ אכל בשר אבל באכל בשר תחלה לא סגי בנטילה וקינוח אלא בשש שעות כמר עוקבא דלא אכיל אלא עד סעודה אחריתי וס''ל לרבינו דהוי מדינא ולא מחומרא. וא''ת לדעת ר''ת מי דחקו לגמרא לאוקומי ברייתא דב''ש וב''ה באוכל בשר תחלה ואחריו גבינה עד שהוצרך לדחוק ולומר דב''ש וב''ה לא פליגי אהדדי נימא דברייתא איירי באכל גבינה תחלה ולהכי קאמרי חד דסגי בהדחה וחד בקינוח ופליגי אהדדי אבל באכל בשר תחלה לכ''ע בעינן הדחה וקינוח. וכן לרבינו קשה דלוקמא ברייתא דאכל גבינה תחלה ופליגי אבל באכל בשר כ''ע מודו דבעינן הדחה וקינוח ובהא סגי. וי''ל דלדעת ר''ת לא מסתבר ליה לגמרא לומר דבאכל גבינה תחלה צריך הדחה או קינוח דמשמע דאפילו בלא קינוח ולא הדחה סגי, ולדעת רבינו גם כן לא משמע ליה לגמרא לומר דבאוכל בשר תחלה סגי בהדחה וקינוח דודאי לא סגי בהכי, וא''ת לדעת רבינו רב יצחק בריה דרב משרשיא ודאי דעבד קינוח דאי לא הא לדעת רבינו בעי דאכל גבינה תחלה קינוח והדחה ואע''ג דהוי יממא וסגי ליה בלא הדחה מ''מ קינוח בעי אלא ודאי דעבד קינוח וכיון שכן מה הקשו לו מההיא דעוף נאכל באפיקורן בלא נטילה וקינוח דמשמע הא בשר וגבינה לא נימא דהתם בעינן קינוח לחוד, וי''ל דמ''מ כיון דאמר דהכא לא בעי לא נטילה ולא קינוח משמע דהתם בעי תרוייהו דאי לא בעי התם נטילה למה הזכירם כאן. כתב הרב כ''מ ועוד דגרסינן בגמ' וכו'. קשה מה ראיה היא זאת לומר דפירוש הדחה הוי נט''י הא אפילו מ''ד דפירוש הדחה הוי הדחת פה מ''מ נט''י ג''כ בעי דקאמר עוף מאכל בלא נט''י ובלא קינוח אבל בשר וגבינה בעי קינוח ונט''י. וגם קשה לשונו מ''ש והעולם נהגו כדברי כולם להדיח הפה וגם הידים והלא לא נהגו אלא כדברי המפרשים דפירוש הדחה הוי הדחת פה ולדידהו בעינן ג''כ נט''י ומדברי הרב כ''מ משמע דאית ליה דמ''ד הדחת פה לית ליה נט''י ולכך כתב דהעולם נהגו כדברי כולם ואינו כן דמ''ד הדחת פה אית ליה נט''י כדכתיבנא אע''ג דרבינו דאית ליה הדחת ידים לית ליה הדחת פה: מי שאכל גבינה או חלב וכו'. שם ריש פרק כל הבשר אמרו עוף וגבינה נאכלין באפיקורן כלומר בלא קינוח הפה ובלא נט''י עוד שם רב יצחק בריה דרב משרשיא אילקע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל כי לא משא ידיה אמר ליה והא תני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א''ל ה''מ בליליא אבל ביממא לא הא חזינא ע''כ. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דעוף אחר גבינה הוי בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים הא בגמרא משמע דאפילו גבינה אחר עוף שכן אמרו עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה וכדכתבו שם התוס'. וי''ל דמשמע ליה דמאי דאמר בגמרא עוף וגבינה לאו דוקא אלא ר''ל עוף אחר גבינה דאם לא תימא הכי מאי מקשה ליה לרב יצחק דאכל בשרא אחר גבינה בלא קינוח הפה ובלא נט''י מדיוקא דעוף וגבינה אין בשרא וגבינה לא הא הכא הוי בשר אחר גבינה והתם הוי בשרא ואח''כ גבינה כדהקשו התוספות אלא ודאי דמשמע ליה לגמרא דעוף וגבינה דקאמר ר''ל גבינה קודם והטעם דקאמר בגמרא הכי משום דשם אמרו אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר ומשמע ליה לבעל הגמרא דבשר סתמא הוי בין של עוף בין של בהמה ולכך ודאי מאי דקאמר אסור לאכול אחריו גבינה בכל בשר איירי וכן מ''ש אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר בכל בשר איירי ובשר עוף מותר בלא קינוח ובשר בהמה מותר בקינוח ונט''י. וא''ת למה לא הזכיר רבינו דביממא מותר בלא נטילה. וי''ל דחייש לסברת ר' פרץ שכתב הטור בסימן פ''ט דאמר יש לרחוצי אף ביום לפי שפעמים שהגבינה שמנה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה. ובברייתא אמרו שם בית הלל אומרים מדיח ופירשו שם דה''ה למקנח ופירשו המפרשים הדחת פה וקינוח הפה ורבינו לא כתב הדחת פה ונראה שהוא מפרש הדחת ידים דהיינו נט''י וכ''נ מלשונו שכתב שידיח ידיו ויקנח פיו: ובכל מקנחין. שם והלכתא בכל מילי וכו':

במה דברים אמורים בבשר בהמה או חיה וכו'. וא''ת מאי שנא חיה מעוף דהא חיה נמי מדרבנן כדכתב רבינו למעלה. כבר תירץ הר''ן ז''ל משום דבשרה דמי לבשר בהמה:

כדי שיעור סעודה אחרת וכו'. שם (דף ק''ה) ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא וכו' ומפרש רבינו שבין סעודה לסעודה ו' שעות שכן סעודת תלמידי חכמים בשעה ששית ומר עוקבא תלמיד חכם הוה ואם כן משם עד שש שעות הוי סעודה אחרת: