(א) רצה לומר הקרא קאי אלעיל שפי' להנאתך ולטובתך ועז''פ מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ומה ההנאה שאודיע טבעך בעולם ר''ל הואיל ואח''כ מפרש הפסוק בעצמו ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א''כ בתחילה כשאמר לו לך לך ש''מ שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא''ם אף שלך לך אינו קושיא דמצינו (שה''ש ב יא) הגשם חלף הלך לו וכמוה רבים א''כ הכא נמי נימא אורחא דקרא הוא, אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן. אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום, וגבי הגשם חלף הלך לו ר''ל לטבעו לרצונו, אבל כאן הקב''ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך וכו'. (מהרש''ל): רצה לומר הקרא [מה שכתב שם אעשך וכו' ועוד שאודיע וכו'], קאי אלעיל שפירש להנאתך ולטובתך, ועל זה פירש מה היא הטובה שאעשה לך, ששם אעשך לגוי גדול. ומהו ההנאה, שאודיע טבעך בעולם, מהרש''ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה ושם [אעשך], לכן מפרש רש''י ועוד וכו', ולפי זה קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכך צריך לשני הפשטים:

(ב) דקשה לרש''י למה ברכהו בשלש ברכות הללו ולא בשאר ברכות: (ג) משמע שר''ל לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך, אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך, וקשה הא לעיל פירש רש''י וכאן אי אתה זוכה לבנים. וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו, וזה סותר מה שפירש לעיל (שם) ועוד שאודיע טבעך בעולם, משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל, ועוד קשה למה מפרש מתחילה מלת והיה ברכה ואח''כ מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול, שלא על סדר הקרא. עוד קשה למה מפרש בתחילה מלת ואעשך לגוי גדול ואח''כ מפרש מלת מארצך וממולדתך, שלא על סדר הקרא: והרא''ם פירש דרש''י כתב באחרונה ב''ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה פירש דרש''י כתב באחרונה ב''ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. ויש לומר בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו', לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול, אלא רש''י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל, כאן אי אתה זוכה לבנים, והא בב''ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א''כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים, ואין לומר דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש, לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון. וא''ת והא עדיין י''ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה, ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונות בידך וכו', א''כ שמע מינה שאינו משובש, וא''כ קשה על פירושו דלעיל. ומתרץ ד''א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו', ר''ל בב''ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא''כ מאי דפירשתי לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים, אליבא דר''א פירשתי וק''ל: קשה דהא גבי אברהם לא שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים, וגם ממון לא היו לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה, וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי (להלן יד כג), וגם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דהכי קאמר לפי שהדרך ממעט שלשה דברים למי שיש לו, ומכל שכן מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך, לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם היפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. (נחלת יעקב): דלפי פירוש הראשון הברכות נתונות כו' היה לו לומר והיה מבורך, שקאי על אדם המברך, לכן פירש ד''א וכו' דעל הברכה ממש קאי ואגב זה פירש חיבור הפסוק. (מהרש''ל): (ד) פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים, כמו אלהי ישראל (להלן לג כ), אלהי העברים (שמות ג' יח), אלהי העמים (דברים ו יד), אבל על יחיד אין אומרים אלהי, שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי, לכך אמר לו הקב''ה ואעשך לגוי גדול, ר''ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואמרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול, ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה, אמרו שאף בנו יזכה לאותו ברכה, שיאמרו עליו אלהי יצחק, ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספת גדולה, אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה, שיאמרו אלהי יעקב. והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, י''ל משום דאמרו (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה, ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק''ל: (ה) והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש''ל): (ו) מפני שמלת לך, אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה, ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד, הוכרח לפרש מלת לך, מלשון הרחקה ומלשון יציאה: רצונו לתרץ למה האריך כל כך לומר לו יציאתו מהיכן יהיה, וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו, וא''כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו', ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכולי, כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממודלתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור, כי כפי ריבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו. ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר, ובזה יהיה שכרו יותר. (הר''א מזרחי): ומהרש''ל פירש שמקשה תרי קושיות, חדא למה לו להאריך בכל הספורים הללו, היה לו לומר מיד מבית אביך. ועוד למה לא גילה לו מיד. ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו', ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו', וכיוצא בו וכו', האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ''ל: ונ''ל ג''כ כפירוש זה, רק הדין עם מורי מהר''ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם, דהיינו לא גילה לו הארץ, דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבב גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו', מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש''י שם (להלן כב ב) דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג''כ שכר חבוב המצות). (צדה לדרך):

(ז) הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה: נראה לי כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.) לפיכך הוה כאילו עשאום. (נחלת יעקב):

(ח) משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם, הוצרך לפרש דזה אין פירוש כך אלא נכנס לתוכה, ומנא ליה לרש''י לפרש כן, י''ל דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או י''ל דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם הוא בארץ כנען: (ט) דקשה לרש''י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול ארץ ישראל כדמשמע לקמן בפרשת וישלח (לג יז), ועל זה פירש להתפלל, אי נמי דקשה לו למה נאמר עד מקום שכם, ולא כתיב עיר שכם, כדכתיב גבי יעקב (שם) ויבא עיר שכם, ועל זה פירש שבא להתפלל וכו', ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו, ודלא כהרא''ם שפירש דאם לא כן עד מקום שכם למה לו: וא''ת כיון שאברהם ידע זה בנבואה, א''כ למה אמר אח''כ (להלן טו ב ג) ואנכי הולך ערירי וגו' הן לי לא נתת זרע וגו' שהיה חושש שימות בלי זרע. וי''ל שמכל מקום היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו. (מהר''ר נתן) עיי''ש: (י) דקשה לרש''י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה, ומפרש הראוהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה (דברים יא ל), ששם קבלו וכו', כי אלון לשון אלה (פירוש שבועה), ומורה, לשון הוראה וזהו תורה. (מהרש''ל): (כ) דקשה לרש''י דאז מיעוט הוא, משמע דבימי אברהם היו בארץ אבל אח''כ לא היו בארץ, והא בימי משה עדיין היה בארץ, משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם, אלא היה הולך וכובש: (ל) והיינו שם בן נח כדפירש רש''י לקמן (יד יח), ומלך שלם זה מלך ירושלים. ומה שכתב שבחלקו של שם נפלה, אע''פ שזה סותר מה שפירש רש''י (במדבר יג כב) גבי וחברון שבע שנים נבנתה, אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן. וליכא למימר שכל ארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, חוץ מירושלים וגבוליה שנפלה בחלקה של שם, דמלשון היה הולך וכובש את א''י מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון שכל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. (הר''א מזרחי): אבל יותר נ''ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה, והא דנקט רש''י היה הולך וכובש את א''י כו', אין במשמעות הלשון אלא מקצת ארץ ישראל שלא היה בידו של כנען בן חם, ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות וק''ל: בודאי בחלקו של שם נפל כל ארץ ישראל כמשמעות רש''י כאן, ומה שכתב בפרשת שלח (במדבר שם) הכי פירושו, כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית, ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה, אבל זה אי אפשר שיהיה חם הבנאי מכח זו הקושיא אפשר שבנה חברון אלא ששם בנה חברון, וחם בנה צוען, אם כן אי אפשר כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם, שבע שנים לפני צוען שבנה חם, מאחר ששני אנשים הבנאים ועל זאת אין צריך להביא סתירה, אלא ודאי פירושו [כדמסיים רש''י שם] שהיתה מבונה וכו'. (מהר''א אשכנזי):

(מ) דקשה לרש''י למה בנה עכשיו מזבח, דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א''כ היה לו לבנות ג''כ מזבח בחרן, כי שם נראה לו השם יתברך ג''כ באמרו לו לך לך ואע''פ שלא נכתב שם וירא ה', מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פירש רש''י על הזרע ר''ל על הבנים, ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ, הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ: ועוד י''ל דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו, דקשה לרש''י הנראה אליו מיותר, אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ וק''ל:

(נ) דקשה לרש''י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה, כמו שכתב לעיל (פסוק ה) ויקח אברם וגו', או לשון נסיעה כמו שכתוב ויסע אברם וגו', ועל זה פירש אהלו היה מעתיק משם: (ס) רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה, ומפרש באיזה מקום היה ההר, אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש מאיזה מקום היה נסיעתו והוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם, ואי פירושו הוא על נסיעתו מהיכן היה, למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל, אדרבה קודם שנסע היה בית אל מים כיון שהיה במזרחו של בית אל, אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן, אלא על כרחך מקדם דבוק למלת ההרה, וזהו שנקט רש''י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתי שפיר מאי דכתיב בית אל מים. ואין להקשות כיון דקדם פירושו במזרח היה לו לומר בקדם, דמדקם משמע דקאי על ההר שהיה עומד מקדם לבית אל, לכן פירש רש''י במזרחו של בית אל ויהיה מ''ם דמקדם כמ''ם בעדן מקדם (לעיל ב ח) שפירושו במזרחו: (ע) וא''ת מנא ליה, דילמא איפכא. וי''ל הואיל ואמרינן בגמרא (יבמות סב:) דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א''כ ודאי שלה נטה בראשונה: (פ) רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ: נלע''ד שהקב''ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות, דהוי כמו שיור במתנתו שאמר לו לזרעך אתן את הארץ (פסוק ז) שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם. (קצור מזרחי):

(צ) דקשה לרש''י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד, ולעיל כתיב ויעתק אהלו משמע שחנה בנתיים, ועוד קשה לרש''י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ, וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לארץ ישראל, ולכך פירש רש''י לפרקים יושב כו' וכל מסעיו כל מה שהיה נוסע לנגבה של ארץ ישראל היה נוסע:

(ק) ר''ל שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה, ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים, שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד. ומשום דעדיין קשה דהלשונות סותרים זה את זה, ''הנה נא'' משמע לשון הוה, ו''ידעתי'' לשון עבר, לכך פירש ד''א כו'. (מהרש''ל): יש מקשין והלא אמרו חז''ל (קידושין מא.) אסור לישא אשה עד שיראנה. ולי נראה שודאי שראה אותה קודם שנשאה והכיר בה שהיא יפת תואר, ומכל מקום באותו הזמן היתה רכה בשנים ודרך להיות יפה, אבל עכשיו שהיהת בת ס''ה שנים ורגיל להשתנות היופי ועל זה אמר שעד עכשיו כו'. (נחלת יעקב): (ר) ר''ל, לפירוש זה צריך לחלק הכתוב, הנה נא הגיע השעה וכו', ומלת ידעתי הוא התחלת ענין, ידעתי זה מימים רבים, ולזה מייתי ראיה שמחלקין הכתוב ודומה לו הנה נא אדני סורו נא, הגיע השעה שצריכין אתם לתת לב על רשעים וכו': (ש) ואע''פ שבאבימלך לא היו אנשים שחורים ואע''פ כן אמר (אמרי נא אחותי את) [אחותי היא] (להלן כ ב). כבר תירץ אברהם בעצמו זה באמרו רק אין יראת אלהים במקום הזה (שם פסוק יא) ופירש רש''י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כו'. ודלא כהרא''ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו:

(ת) דקשה לרש''י הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזו הצלה ולא הטבה, ולכך פירש יתנו לי מתנות וא''ת דמשמע שאברהם רצה במתנות, והא לקמן גבי מלך סדום אמר (יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח, אף על פי שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפילו הכי לא רצה במתנות, כל שכן במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב (משלי טו כז) שונא מתנות יחיה. ונ''ל דמתנה מועטת רצה, על דרך כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (ברכות י:) דהיינו אכילה ושתיה ופונדק, והא ראיה דלקמן (יד כא) כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם: ועוד י''ל דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה, אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו. ועוד י''ל דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש רש''י לקמן (יג ג) בפסוק וילך למסעיו, לפרוע הקפותיו, אבל גבי מלך סדום היה לו עושר משום הכי אפילו מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק''ל: יש מקשים והאיך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור אשת איש במה שיאמר להם שהיא אחותו. וי''ל שיאמר להם שהיא אחותו אבל מכל מקום היא אשת איש ובעלה במדינת הים. ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגלך, לא היה לו לומר אלא וחיתה נפשי, אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי ואשת איש את ובעלך הלך ממך, ואני מחזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט, או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר, ומשום הכי יחיו אותי שלא יכשלו באיסור אשת איש, ומשום הכי נתרצית נמי לזה כיון שיאמר להם שהיא ספק אשת איש בודאי לא ישכבו אצלה נ''ל. עיין בחזקוני: רבים תמהים וכי אברם חשק למתנות, ואדרבה אפילו מה שבמלחמה לקח החזיר, כמו שכתוב (להלן יד כג) אם אקח מחוט כו', וכל שכן בדבר מאוס זנות יקח ממון. אלא דהענין שאברהם רצה שתאמר שרה אחי הוא ודבר זה אינו שייך אלא אם ישאלוה אם בעליך הוא תשיב אמריה אחי הוא, אבל לא ישאלוה ואם תתחיל ותאמר אחי הוא ירגישו שיש ערמה בדבר, דמי ביקש זאת ממנה, ועל כך היא ירא, לכן אמר לה אם יבואו אנשים תתחיל ותאמר יש לי אח עני מבקשת שתתנו לי מתנות, בזה תוכל[י] שפיר להודיע שאני אחיך ותנצל נפשי בזה, אבל לא כוונתו לקבל מתנות, וזהו פירש הכתוב, אמרי נא למען ייטב, זה יהיה הדבור שלך, ובזה וחיתה נפשי בגללך. (דברי דוד):