משנה: שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָֽרְפִין וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵּינֵיהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' ג' אילנות של ג' אנשים הרי אלו מצטרפין. והוו כאלו הן של איש אחד וחורשין כל בית סאה בשבילן:
וכמה יהא ביניהן. אכל ג' אילנות קאי ואפי' של איש אחד כדאמרינן לעיל שצריך שיהא ביניהן כדי שיהא הבקר עובר בכליו והיינו ד''א אבל בפחות מיכן למיעקר קיימי ואין חורשין בשבילן:
מתני' עשר נטיעות. אילנות קטנים וילדות שקורין אותן נטיעות והן מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר''ה אף בזמן המקדש ודבר זה הלמ''מ:
היו עשויות שורות. כשורה אחת במקום אחד ואינן מפוזרות או שהיו מוקפות עטרה והוא גדר סביב אין חורשין אלא לצרכן של כל אחד ואחד:
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר כו'. 2b רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּדַעְתֵּיהּ דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִסּוּרִיָּה יָצָא קְצִיר הָעוֹמֶר שֶׁיְּהֵא מִצְוָה.
Pnei Moshe (non traduit)
שדה קנים נידונות כשדה תבואה. בתוספתא שם היא שנוייה וכלומר דאם נטע קנים בשדה שיתגדלו ויתעבו וכהאי דאמרינן לעיל (בפ''ו דדמאי) דשכיח שעושין כן נידונית כשדה תבואה וכדמפרש ר' אבהו בסאתים שנו כלומר שדינה כשדה לבן דזמנה עד הפסח כדלקמן (בפרק ב') ולא כשדה האילן דשיעורה בג' אילנות לבית סאה אלא אף בסאתים והוא הדין נמי טפי אלא משום דבשדה אילן קתני סאה קאמר הכא בסאתים וקא משמע לן דלעולם דינה כשדה תבואה שהיא שדה לבן:
אין צריך לומר כו' ר' ישמעאל כדעתיה וכו'. הך דר' ישמעאל גרסינן לקמן (בריש פ''ד דשקלים) דמייתי התם מתניתן דמנחות כל הקרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחו''ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ ומוקי לה כר' ישמעאל דס''ל אין העומר בא אף מן הסוריא אלא מא''י דוקא ומייתי ראיה גם מהכא דס''ל דיצא קצירת העומר שהיא מצוה ואין להביא עומר אלא מן החדש ומא''י דוקא והלכך לא שכיחא ולפיכך דרשו דאף קצירת העומר דוחה את השבת כמו הקרבתו:
הלכה: שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת כו'. תַּנֵּי רִבִּי חִייָא אִילָנוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד וְקַרְקַע שֶׁל אָדָם אֶחָד מִצְטָֽרְפִין וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן. אָמַר רִבִּי יוֹסָה אַף אֲנָן תַּנִּינָן דְּרָבָא שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָֽרְפִין וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
וניסוך המים. בחג:
ועכשיו למה הן חורשין בזקינות. עד ר''ה הרי הל''מ בנטיעות ילדות דוקא:
בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם וכו' וכן הוא בסוכה. כלומר שבתחלה כך נאמרה הלכה שאם בקשו לחרוש אף באילנות זקנות יחרשו ושלא למחות בידם:
גמ' ערבה של מקדש הל''מ וכו'. וגרסי' להסוגיא בריש פ' לולב וערבה:
למקדש. שהיו מקיפין את המזבח:
גמ' וקרקע של אדם אחד. כגון שמכר לו האילנות ופירש ששייר הקרקע לפניו הרי אלו מצטרפין וחורשין הקרקע בית סאה בשבילן:
אף אנן תנינא דרובא. רבותא טפי שמעינן מהאי ברייתא בשל ג' אנשים מצטרפין הן וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר''ה:
משנה: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפוּזָּרוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמוּקָּפוֹת עֲטָרָה אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צוֹרְכָן.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' ג' אילנות של ג' אנשים הרי אלו מצטרפין. והוו כאלו הן של איש אחד וחורשין כל בית סאה בשבילן:
וכמה יהא ביניהן. אכל ג' אילנות קאי ואפי' של איש אחד כדאמרינן לעיל שצריך שיהא ביניהן כדי שיהא הבקר עובר בכליו והיינו ד''א אבל בפחות מיכן למיעקר קיימי ואין חורשין בשבילן:
מתני' עשר נטיעות. אילנות קטנים וילדות שקורין אותן נטיעות והן מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר''ה אף בזמן המקדש ודבר זה הלמ''מ:
היו עשויות שורות. כשורה אחת במקום אחד ואינן מפוזרות או שהיו מוקפות עטרה והוא גדר סביב אין חורשין אלא לצרכן של כל אחד ואחד:
הלכה: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת כו'. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי לָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן עֲרָבָה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וּדְלֹא כְאַבָּא שָׁאוּל דְּאַבָּא שָׁאוּל אָמַר עֲרָבָה דְּבַר תּוֹרָה. וְעַרְבֵי נַחַל שְׁתַּיִם. חַד עֲרָבָה לְלוּלָב וַעֲרָבָה לְמִקְדָּשׁ. רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וּדְלֹא כְרִבִּי עֲקִיבָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר נִיסּוּךְ הַמַּיִם דְּבַר תּוֹרָה. בְּשֵׁינִי וְנִסְכֵּיהֶם. בְּשִׁישִׁי וּנְסָכֵיהָ. בִּשְׁבִיעִי כְּמִשְפָּטָם. מֵ''ם יוֹ''ד מֵ''ם מַיִם. רִבִּי חִייָא בַּר אַבָּא בָּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן וְעַכְשָׁיו לָמָּה הֵן חוֹרְשִׁין בִּזְקֵינוֹת. אָמַר לֵיהּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּיתְּנָה הֲלָכָה נִיתְּנָה שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לַחֲרוֹשׁ יַחֲרוֹשׁוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
וניסוך המים. בחג:
ועכשיו למה הן חורשין בזקינות. עד ר''ה הרי הל''מ בנטיעות ילדות דוקא:
בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם וכו' וכן הוא בסוכה. כלומר שבתחלה כך נאמרה הלכה שאם בקשו לחרוש אף באילנות זקנות יחרשו ושלא למחות בידם:
גמ' ערבה של מקדש הל''מ וכו'. וגרסי' להסוגיא בריש פ' לולב וערבה:
למקדש. שהיו מקיפין את המזבח:
גמ' וקרקע של אדם אחד. כגון שמכר לו האילנות ופירש ששייר הקרקע לפניו הרי אלו מצטרפין וחורשין הקרקע בית סאה בשבילן:
אף אנן תנינא דרובא. רבותא טפי שמעינן מהאי ברייתא בשל ג' אנשים מצטרפין הן וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר''ה:
רִבִּי בָּא בַּר זַבְדִּי בְּשֵׁם רִבִּי חוֹנִיָה דְּבֵית חַוְורָן עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם וְעֶשֶׂר נְטִיעוֹת מִיסוֹד הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים הֶם. מַה וּפְלִיג. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן בְּשֵׁם לֵוִי כָּךְ הָֽיְתָה הֲלָכָה בְּיָדָם וּשְׁכָחוּהָ וְעָֽמְדוּ הַשְּׁנִייִם וְהִסְכִּימוּ עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנִים. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבֵּית דִּין נוֹתְנִין נַפְשָׁם עָלָיו סוֹף לְהִתְקַייֵם בְּיָדָם כְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. וְאַתְייָא כַּיי דָּמַר רִבִּי מָנָא כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם. וְאִם רֵק הוּא מִכֶּם לָמָּה שֶׁאֵין אַתֶּם יְגֵיעִין בּוֹ. כִּי הִיא חַיֵּיכֶם. אֵימָתַי הִיא חַיֵּיכֶם בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם יְגֵעִין בּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
מה ופליגי אם פליג הוא על הא דקאמר ר' יוחנן דהל''מ הן וקא''ר יוסי בר בון דלא פליג אלא כך היתה הלכה בידם ואח''כ שכחוה ועמדו השנים והן נביאים אחרונים וחזרו ויסדוה:
סופו להתקיים בידם. שיסכימו לדבר כמה שנאמר למשה בסיני וכך יתקיים:
ואתיא וכו' כדגרסינן להא לעיל (בפ''ק דפאה) וספ''ח דכתובות בכמה מקומות:
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְרִבִּי חִייָה בַּר וָוא בַּבְלַייָא תְּרֵין מִילִּין סַלְקוֹן בְּיֶדְכּוֹן מַפְשׁוּטִיתָא דְּתַעֲנִיתָא וַעֲרָֽבְתָא דְיוֹמָא שְׁבִיעִייָא. וְרַבָּנִין דְּקֵיסָרִין אָֽמְרִין אַף הָדָא מַקְזְתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
וערובתא דיומא שביעייא. וערבה שנוהגין ביום ז' של חג ומבבל נתפשט המנהג שהיו עושין זכר למקדש:
תרין מילין סלקון בידיכן. אלו שני דברים עלו בידכם בני בבל ואנחנו קבלנו מנהג שלכם וגרסי' להא גם בפ''ד דע''ז (בהלכה א'):
מפשיטותא דתעניתא. השתחויה בפשיטת ידים ורגלים שהיו נוהגין בת''צ כדאמר התם דלא התירו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא בתענית צבור בלבד:
אף הדא מקזתה. אף מנהג הקזה באיזה יום מקיזין ובאיזה שאין מקיזין כדאמרינן בשילהי פ' מפנין ומבבל הוא המנהג:
תַּנֵּי נְטִיעָה מֵעֵין עֶשֶׂר וּזְקֵינָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אִתָא חֲמֵי נְטִיעָה שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּזְקֵינָה אַתְּ נוֹתֵן לָהּ כִּזְקֵינָה וְאַתְּ אָמַר נְטִיעָה מֵעֵין עֶשֶׂר. אָמַר רִבִּי חוּנָה מַהוּ מֵעֵין עֶשֶׂר שֶׁאֵין נְטִיעָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ. שֶׁלֹּא תֹאמַר שָׁלֹשׁ נְטִיעוֹת שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת כְּעֶשֶׂר שֶׁאֵינָן עוֹשׂוֹת. וְדִכְוָותָהּ שָׁלֹשׁ זְקֵינוֹת שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת כְּעֶשֶׂר שֶׁאֵינָן עוֹשׂוֹת לְפוּם כֵּן צָרִיךְ מֵימַר נְטִיעָה מֵעֵין עֶשֶׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
תני. בתוספתא (פ''ק) ולא הועתקה כאן אלא הסיפא ובתוספתא דפוס ג''כ חסרה במקצת וה''ג בתוספ' כתיבת יד אשר לפני אשר הובאה ממצרים וזקינה נראית כנטיעה הרי היא כנטיעה ונטיעה נראית כזקינה הרי היא כזקינה מה בין זקינה לנטיעה זקינה עד עצרת נטיעה עד ר''ה זקינה מעין ג' ונטיעה נראית כזקינה מה בין זקינה לנטיעה זקינה מעין ג' ונטיעה מעין עשרה. וקס''ד השתא דמה דתני ברישא נטיעה נראית כזקינה הרי היא כזקינה היינו לכל דבר דאם האילן גדול הוא ונראה כאילן זקן דינו כזקן ממש והלכך מתמה הש''ס איתא חמי דהא גופא קשיא דברישא אמרת דהואיל ונראית כזקינה נותנין לה דינה כזקינה והדר קתני בסיפא מה בין זקנה לנטיעה וכו' והאי מה בין דסיפא ע''כ אהאי חלוקה שאם נראית כזקינה מתפרשא דבין נטיעה ממש לזקינה ממש הא כבר תנא לה ברישא אלא ודאי דהכא קמ''ל דבנטיעה נראית כזקנה יש ג''כ חילוק בינה לבין זקינה ממש דזקינה ממש היא מעין ג' כלומר דדינה כג' אילנות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן ונטיעה מעין עשרה כלומר הך נטיעה אף שהיא נראית כזקינה מ''מ דינה כשאר נטיעות ומעין עשרה שאם עשר נטיעות בבית סאה אז חורשין כל בית סאה וקשיא ארישא:
א''ר חונה מהו מעין עשר. דקתני בסיפא לענין שאין נטיעה מעין ג' דלא לכל דבר קאמר ברישא דהוי כזקנה אלא דלהאי דינא לא הוי כזקנה כדמסיק ואזיל:
שלא תאמר שלש זקנות שהן עושות כעשר שאינן עושות ודכוותה שלש נטיעות שהן עושות וכו' כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. כלומר דלא תימא הואיל ובזקנות הדין הוא דג' אילנות לבית סאה צריך שיהו ראוין לעשות ככר דבילה ואם הן עשרה א''צ שיעשו כדתנן לעיל (בהלכה ד') דבין עושין ובין אינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן וא''כ שלש זקנות העושות כעשר שאינן עושות ומהו דתימא דה''נ דכותה בנטיעות אלו שהן נראות כזקנות דג''כ הוא כך דשלש שהן עושות כעשר שאינן עושות וחורשין כל בית סאה בשבילן:
לפום כן צריך מימר. הלכך קמ''ל בסיפא דלעולם נטיעה מעין עשרה ואע''פ שהיא נראית כזקנה דלא אמרו ברישא דאם נראית כזקנה דינה כזקנה אלא לחומרא כדקתני בה מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר''ה ובהא הוא דאמרינן דהולכין אחר המראה ולפעמים גם לקולא כגון בזקנה שנראית כנטיעה דינה כנטיעה וחורשין עד ר''ה ונטיעה שנראית כזקנה דינה כזקנה ואין חורשין אלא עד העצרת משום מראית העין אבל לענין מעשה הפירות לעולם נטיעות נחשבין הן ואע''פ שנראית כזקנה וטעמא דהואיל דלא שכיחא שהנטיעות הילדות יעשו פירות עד שיתגדלו אין הולכין בהן אחר המעשה ואף שלפעמים אירע שעשו ולעולם בעינן שיהו עשר לבית סאה ואז הוא שחורשין כל הבית סאה בשבילן דלא פלוג רבנן:
שְׂדֵה קָנִים נִידּוֹנוֹת כִּשְׂדֵה תְבוּאָה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בַּר חֲנִינָה בְּסָאתִים שָׁנוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
שדה קנים נידונות כשדה תבואה. בתוספתא שם היא שנוייה וכלומר דאם נטע קנים בשדה שיתגדלו ויתעבו וכהאי דאמרינן לעיל (בפ''ו דדמאי) דשכיח שעושין כן נידונית כשדה תבואה וכדמפרש ר' אבהו בסאתים שנו כלומר שדינה כשדה לבן דזמנה עד הפסח כדלקמן (בפרק ב') ולא כשדה האילן דשיעורה בג' אילנות לבית סאה אלא אף בסאתים והוא הדין נמי טפי אלא משום דבשדה אילן קתני סאה קאמר הכא בסאתים וקא משמע לן דלעולם דינה כשדה תבואה שהיא שדה לבן:
אין צריך לומר כו' ר' ישמעאל כדעתיה וכו'. הך דר' ישמעאל גרסינן לקמן (בריש פ''ד דשקלים) דמייתי התם מתניתן דמנחות כל הקרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחו''ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ ומוקי לה כר' ישמעאל דס''ל אין העומר בא אף מן הסוריא אלא מא''י דוקא ומייתי ראיה גם מהכא דס''ל דיצא קצירת העומר שהיא מצוה ואין להביא עומר אלא מן החדש ומא''י דוקא והלכך לא שכיחא ולפיכך דרשו דאף קצירת העומר דוחה את השבת כמו הקרבתו:
3a לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל שְׁמוּאֵל דִּשְׁמוּאֵל אָמַר בַּעֲשׂוּיִין שׁוּרָה. תַּמָּן עַל יְדֵי שֶׁהֵן מְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה אַתְּ רוֹאֶה אוֹתָהּ כְּאִילּוּ מְלֵאָה בְּרַם הָכָא כּוּלָּן נְתוּנִים בְּמָקוֹם אֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
הכא כולן נתונין במקום אחד. כלומר אבל הכא גבי אילנות זקנות דריש פרקין אף שהן כולן נתונין במקום אחד הואיל ואילנות גדולות הן ניכר הוא שבשבילן הוא חורש לכל הבית סאה. א''נ דהאי הכא וכו' סיומא דמילתא לטעמא דמתני' הוא וכלומר דדוקא במפוזרות את רואה וכו' אבל הכא בעשויות כשורה הוי כאילו נתונין במקום אחד ואינו ניכר שבשבילן הוא חורש להבית סאה ושאני מתני' דריש פרקין והיינו הך דאמרן:
לית הדא פליגא על שמואל. אסיפא דמתניתן קאי דקתני היו עשויות כשורה אין חורשין להן אלא לצרכן וכי לא פליגא היא על הא דאמר שמואל לעיל (בהלכה א') דבשלשה אילנות עשוין כשורה מיירי ואפ''ה חורשין כל בית סאה בשבילן:
תמן. כלומר דמשני דלא דמי לעשר נטיעות דמתני' דע''י שהן מפוזרות בכל הבית סאה את רואה כאלו כל הבית סאה מלאה כרם ובשבילן הוא חורש ולא בשביל השדה והלכך מפוזרות דוקא בעינן דאם הן נתונין במקום אחד כשורה אינו ניכר מה שחורש דבשבילן הוא חורש הואיל ונטיעות ילדות הן:
משנה: הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּילוּעִין מִצְטָֽרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עֲשָׂרָה דִּילוּעִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת רִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָּחוֹלוּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שֶׁבַע שָׁנִים. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר בְּאִילָן נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמָם וְהוֹצִיא חֲלִיפִּין מִטֶּפַח וּלְמַטָּן כִּנְטִיעָה מִטֶּפַח וּלְמַעֲלָן כְּאִילָן דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' עד אימתי חורשין שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית נקרא שדה לבן לפי שאין בה אילן ואין כאן צל וכן מפני שכשמתבשלת התבואה היא מתלבנת:
עד שתכלה הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים והוא כל זמן שבני אדם חורשין כדי ליטע במקשאות ומדלעות והוא מקום שזורעין בו הקשואים והדלועין אבל מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:
א''ר שמעון נתת תורת כאו''א בידו. שזה אומר כלתה הליחה וזה יאמר לא כלתה הליחה בתוך שלי:
אלא בשדה לבן. שהיא עשויה לזורעה אחר החרישה וצריך שבתחלה תהא הליחה קיימת אין חורשין אלא עד הפסח ובשדה האילן שהיא נטועה מכבר ואין צריך שתהא רוב הליחה קיימת והחרישה היא כדי שירדו הגשמים בתוך הקרקע לפיכך חורשין בה עד העצרת והכי קאמר בגמ' והלכה כר''ש וכל זה בזמן המקדש כדאמרי' לעיל בריש מכילתין דר''ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והם פסח ועצרת והתירו בזמן הזה לחרוש עד ר''ה של שביעית:
מתני' הנטיעו' והדלועין מצטרפין לתוך בית סאה אם יש בין כולן עשרה חורשין כל בית סאה בשבילן:
רשב''ג אומר. אפילו היו כל העשרה דלועין חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר''ה כאלו הן נטיעות ומסיק בגמ' דלא אמר רשב''ג אלא בדלעת יונית מפני שהיא גדולה כאילן ולא בשאר דלועין ואין הלכה כרשב''ג דדוקא מצטרפין הן כת''ק ואין חילוק בין דלעת יונית לבין שאר דלועין:
מתני' עד שיחולו. כדמפרש בגמרא על הא דבעי אם עד שיפדו בשנה הרביעית ואם לא פדאן בשנה הרביעית עד שיעשו חולין מאליהן בשנה החמישית:
נטיעה כשמה. כל מר כל זמן שבני אדם קורין אותה נטיעה ואין קורין אותה אילן והלכה כר''ע:
אילן שנגמם. שנחתך והוציא חליפין שנתגדל אח''כ:
מטפח ולמטה. כל זמן שהוא פחות מטפח דינו כנטיעה לענין חרישה בתוס' שביעית אבל לא לענין ערלה ואם נקצץ מטפח ולמעלה דינו כאילן והלכה כר' שמעון:
הלכה: הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּילוּעִין כו'. וְהֵן שֶׁיְּהוּ נְטִיעוֹת רָבוֹת עַל דִּילוּעִין. רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל בָּעֵי לֹא מִסְתַּבְּרָא בִּדְלַעַת יְוָונִית. הָתִיב רִבִּי מָנָא וְהָתַנֵּי שְׁלֹשָׁה קִישּׁוּאִין וּשְׁלֹשָׁה דִּילוּעִין וְאַרְבַּע נְטִיעוֹת מִצְטָֽרְפִין וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילְָן. לָא אַתְיָא דְלָא עַל סֵיפָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עֲשָׂרָה דִּילוּעִין לְבֵית סְאָה חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלֶיהָ. רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל בָּעֵי לֹא מִסְתַּבְּרָא בִּדְלַעַת יְוָונִית.
Pnei Moshe (non traduit)
התיב רב מנא והתני. בתוספתא (פ''ק) ג' קשואין וכו' אלמא דאף קשואין מצטרפין הן. וא''כ הני דלועין נמי אף בשאר דלועין אמרו:
לא אתיא. הא דר' חנניה אלא על הסיפא דרשב''ג אומר וכו' עליה הוא דשייך דקאמר לא מסתברא אלא בדלעת יונית:
לא מסתברא. אם זה לא מסתברא דדוקא בדלעת יונית שהיא נראית כנטיעה הוא דאמרו כן אבל לא בשאר דלועין:
גמ' והן. ודוקא שיהו הנטיעות רבות על הדלועין כגון שהיו הנטיעות ששה והדלועין ד' אז מצטרפין הן:
עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת כו'. מַהוּ עַד שֶׁיָּחוֹלוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ אוֹ עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חוּלִין מֵאֵילֵיהֶן. רִבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן כֵּינִי מַתְנִיתָא עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חוּלִין מֵאֵילֵיהֶן. אָמַר רִבִּי יוּדָן מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר רִבִּי אַף שֶׁאָֽמְרוּ בְּנוֹת חָמֵשׁ בְּנוֹת שֵׁשׁ בְּנוֹת שֶׁבַע אֶלָּא בִגְפָנִים בְּנוֹת חָמֵשׁ. בִּתְאֵינִים בְּנוֹת שֵׁשׁ. בְּזֵיתִים בְּנוֹת שֶׁבַע. וַאֲנָן חָמֵיי הָדָא מֻרְבִּיתָה דִתְאֵינְתָה אַתְיָא בְּפוּרֵי. אָמַר רִבִּי יוּדָן כְּרִבִּי טְרִיפָן לְעוּבְיָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' מהו עד שיחולו. אם עד שנפדו בשנה הרביעית כדין נטע רבעי ומל' חילול הוא או מלשון חולין הוא ועד שיעשו חולין מאליהן וזהו בשנה החמישית דאף אם לא פדאן ברביעית מ''מ הפירות של חמישית הם חולין מאליהן:
ר' אבא בשם ר' יוחנן. פשיט לה דכן הוא דקתני עד שיעשו חולין מאליהן ונקראין נטיעות עד ה' שנים:
ואתיא. האי פירושא דר' יותנן בדברי ר''א בן עזריה דמתני' כהאי דר' יהושע בתוספתא דקאמר שיש שנקראו נטיעות עד חמש שנים:
כדקתני. התם (בפ''ק) וה''ג שם איזו היא נטיעה ר' יהושע אומר בת חמש בת שש בת שבע אמר רבי מפני מה אמרו בת חמש בת שש בת שבע אלא אומר אני גפנים בני חמש תאנים בני שש וזיתים בנות שבע. והכי מייתי לה לקמן (בפ''ק דערלה):
ופריך הש''ס והא אנן חמיי חדא מרביתא דתאנתא אתיא בפירי. ילדה אחת של תאנה שמוציאה פירות והיא לא היתה בת שש ואמאי קרי לה נטיעה עד שש אם היא מביאה פירות מקודם:
א''ר יהודה בן טרפון לעוביה. שאינה מתעבה להיות כאילן עד שש ולפיכך קרו לה נטיעה:
רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָּבָר אֶחָד דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן רִבִּי יוֹנָתָן בְּשֵׁם רִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַגּוֹמֵם אֶת כַּרְמוֹ פָּחוֹת מִטֶּפַח חַייָב בְּעָרְלָה מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִין דִּבְרֵי חֲכָמִים עַד שֶׁיִּגּוֹם מֵעִם הָאָרֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
ר''ש. דמתני' דקחשיב לאילן שנגמם עד פחות מטפח כנטיעה ור''א בן יעקב אמרו דבר אחד:
דא''ר שמואל בר נחמן וכו'. לקמן (בפ''ו דכלאים) גריס לה בהדי שאר מילי דראב''י דקחשיב התם:
הגומם את כרמו פחות מטפח. שקוצץ כל הגפנים עד שיהו פחותין מטפח חייב בערלה מפני מראית העין לפי שנראות הן כנטיעה בת שנתה והרואה שאוכלין מפירותיה יאמר פירות ערלה מותרין הן אלמא דכל פחות מטפח כנטיעה מחשבינן לה:
דברי חכמים. פליגי וסברי דעד שיגום אותן עד הארץ אז מה שיתגדל אח''כ חייב בערלה כאלו נטעה מחדש אבל כל זמן שנשאר אפי' פחות מטפח פטור ולא חיישי מפני מראית העין:
הדרן עלך שדה האילן
משנה: עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין שְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁתִּיכְלֶה הַלֵּיחָה כָּל זְמָן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁין לִיטַּע מִקְשָׁאוֹת וּמִדְלָעוֹת. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן נָתַתָּ תוֹרַת כָּל אֶחֶד וְאֶחָד בְּיָדוֹ. אֶלָּא בִשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד הָעַצֶּרֶת.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' עד אימתי חורשין שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית נקרא שדה לבן לפי שאין בה אילן ואין כאן צל וכן מפני שכשמתבשלת התבואה היא מתלבנת:
עד שתכלה הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים והוא כל זמן שבני אדם חורשין כדי ליטע במקשאות ומדלעות והוא מקום שזורעין בו הקשואים והדלועין אבל מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:
א''ר שמעון נתת תורת כאו''א בידו. שזה אומר כלתה הליחה וזה יאמר לא כלתה הליחה בתוך שלי:
אלא בשדה לבן. שהיא עשויה לזורעה אחר החרישה וצריך שבתחלה תהא הליחה קיימת אין חורשין אלא עד הפסח ובשדה האילן שהיא נטועה מכבר ואין צריך שתהא רוב הליחה קיימת והחרישה היא כדי שירדו הגשמים בתוך הקרקע לפיכך חורשין בה עד העצרת והכי קאמר בגמ' והלכה כר''ש וכל זה בזמן המקדש כדאמרי' לעיל בריש מכילתין דר''ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והם פסח ועצרת והתירו בזמן הזה לחרוש עד ר''ה של שביעית:
מתני' הנטיעו' והדלועין מצטרפין לתוך בית סאה אם יש בין כולן עשרה חורשין כל בית סאה בשבילן:
רשב''ג אומר. אפילו היו כל העשרה דלועין חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר''ה כאלו הן נטיעות ומסיק בגמ' דלא אמר רשב''ג אלא בדלעת יונית מפני שהיא גדולה כאילן ולא בשאר דלועין ואין הלכה כרשב''ג דדוקא מצטרפין הן כת''ק ואין חילוק בין דלעת יונית לבין שאר דלועין:
מתני' עד שיחולו. כדמפרש בגמרא על הא דבעי אם עד שיפדו בשנה הרביעית ואם לא פדאן בשנה הרביעית עד שיעשו חולין מאליהן בשנה החמישית:
נטיעה כשמה. כל מר כל זמן שבני אדם קורין אותה נטיעה ואין קורין אותה אילן והלכה כר''ע:
אילן שנגמם. שנחתך והוציא חליפין שנתגדל אח''כ:
מטפח ולמטה. כל זמן שהוא פחות מטפח דינו כנטיעה לענין חרישה בתוס' שביעית אבל לא לענין ערלה ואם נקצץ מטפח ולמעלה דינו כאילן והלכה כר' שמעון:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source