Peah
Daf 9a
משנה: לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּיאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח. 9a וְנוֹטֵל מִן הַגּוֹרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח. וּמַאֲכִיל לִבְהֵמָה לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּֽקְחוּ אֶת הַגּוֹרֶן וְהַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן עַד שֶׁיִּמְרְחוּ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה חַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח הַגִּזְבָּר.
Traduction
Lorsque la pea n’a pas été prélevée sur les produits encore attachés à la terre, on la prélève toujours plus tard jusqu’à ce que les fruits soient mis en tas (108)''Voir Mishna, (Maaserot 1, 6); Babli, (Baba Metsia 88a). Selon l'hypothèse de Frankel sur ce passage, il faut ajouter ici: '''' on la prélèvé sur l'abandon. ''''''. Jusque-là, on est dispensé d’en prélever la dîme (109)Après ce moment, on ne prélève la péa qu'après la trouma et la dîme.. Jusqu’à ce moment aussi, on est dispensé de la dîme sur ce qui est abandonné au premier venu (110)Ci-après, (6, 1) ( 19b) Cf. Babli, (Pessahim 57a).. Il en est de même de ce que l’on donne à manger aux bêtes de somme, aux animaux sauvages, aux oiseaux. D’après R. aqiba, la même règle s’applique à ce que l’on prend de la grange pour semer (111)Selon lui, la loi n'exige les prélèvements que sur ce qui sert de nourriture.. Si un sacerdote ou un lévite achète des blés en grange, ils peuvent jouir de la part de dîme, aussi longtemps que le blé n’est pas entassé (112)Après cela, ils sont pour ainsi dire frappés d'une amende pour avoir voulu enlever la part due à leurs frères.. Si quelqu’un déclare ses produits sacrés (avant qu’ils aient été passibles de la dîme) et qu’ensuite il les rachète, il est tendu d’en prélever la dîme (si ces produits étaient encore debout ou en gerbes); il n’y est plus tenu dès que le trésorier des saintetés en a fait un tas (113)Cf. Babli. (Menahot 67a)..
Pnei Moshe non traduit
מתני' לעולם הוא נותן משום פאה. שאם לא הניח פאה מן השדה במחובר חייב להפריש מן התלוש מן העמרים וכן מן הערימה עד המירוח נותן פאה ופטור מן המעשרות:
עד שימרח. שיעשה הכרי של תבואה וישוה פני הכרי ברחת זהו נקרא מירוח ואם בא להפריש פאה אחר המירוח שכבר נגמרה מלאכתו למעשר צריך שיפריש תרומה ומעשרות תחלה ואח''כ יתן הפאה לעני:
ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות. אם הפקיר תבואתו ובא אחד וזכה בה פטור הזוכה מלעשר דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידו וידך שוין בו:
עד שימרח. ואם בא להפקיר אחר המירוח צריך שיפריש המעשרות תחלה ואח''כ יפקיר ואם לא הפריש הזוכה בו חייב לעשר שכבר נגמר מלאכתו קודם שהפקיר:
ומאכיל לבהמה וכו'. לפי שכל אכילת בהמה חשובה עראי ואפי' הוא בעצמו יכול לאכול אכילת עראי קודם מירוח:
עד שימרח. ואז אסור אף באכילת עראי קודם שיעשר:
ונוטל מן הגורן וזורע. מן התורה הזורע פטור מן המעשר אפי' לאחר מירוח דכתיב עשר תעשר ואכלת ואין כאן ואכלת ומדרבנן אסור לזרוע טבל ואפי' קודם מירוח עד שיעשר ורבי עקיבא ס''ל דאף מדרבנן פטור הזורע מן המעשר עד שימרח ואין הלכה כר''ע:
כהן ולוי שלקחו את הגורן. שקנו התבואה מן הגורן המעשרות שלהן עד שימרח ואינם צריכים לתת התרומה והמעשר לכהן וללוי אחרים אבל אם קנו אחר מירוח צריכין להפריש התרומה והמעשר וליתן אותם לכהן וללוי אחרים ומפרש בגמרא דקנס קנסו להם חכמים כדי שלא יהו קופצים לגיתות ולגרנות לקנות תבואה או יין ונמצאו אחיהם מפסידים וקודם מירוח שעדיין לא נגמר מלאכתן למעשרות לא חשו חכמים ואין מוציאין מידם.
המקדיש ופודה. המקדיש גרנו והוא גדיש או הקמה ופודה מיד הגזבר והרי עדיין לא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות:
עד שימרח הגזבר. שאם נתמרח ביד הגזבר הואיל ובשעה שהיה ראוי לקבוע המעשר והיינו המירוח היה ביד ההקדש אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות שההקדש פטור מן המעשרות:
Peah
Daf 9b
הלכה: רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ רִבִּי נְחֶמְיָה בַּר עוּקְבָּן וּמָטֵי בָהּ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הִפְרִישׁ בִּיכּוּרִים מִכְּרִי מְמוּרָח פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְדוֹלָה. אָמַר רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן פֵּיאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח. הָא אִם מֵירַח חַייָב מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה. וְלֵימָא אַף בְּבִיכּוּרִים יְהֵא חַייָב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵירַח. וְיֵידָא אֲמַר דָּא. וְלָמָּה נִקְרְאוּ שְׁמָן בִּיכּוּרִין 9b שֶׁהֵן בִּיכּוּרִין לַכֹּל. וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ חֲבֵירוֹ מִתְחַייֵב בּוֹ.
Traduction
R. Yossé et R. Jacob bar Zabdi disent au nom de R. Abahou, ou R. Néhémie bar Oukban préfère le dire au nom de R. Yohanan: si l’on a prélevé les prémices sur un tas de blé amoncelé (désormais soumis à la terouma ), elles restent dispensées pourtant du droit d’oblation sacerdotale. R. Hagai dit en présence de R. Yossé qu’en effet la Mishna le dit expressément, par ces mots: ''toujours la pea non prélevée sur les produits attachés à la terre, est prélevée plus tard, avant que le blé soit mis en tas; et jusque-là on est dispensé d’en prélever la dîme''. Donc, on est tenu de donner la dîme, tandis qu’il n’en est pas de même pour l’oblation (elle n’est pas due, pas plus qu’avant la prémice). Mais devra-t-on dire que l’oblation sacerdotale est due, même avant l’amoncellement? Nul enseignement ne le confirme. Pourquoi donne-t-on aux prémices ce nom (114)(Terumot 3, 7)? Parce que ce sont les premiers fruits mûrs (avant tout); et au fur et à mesure que les devoirs se suivent (115)(Demaï 5,1)., l’obligation retombe sur les derniers (de même, les prédices qui précèdent la terouma ne sont pas soumises à cette dernière).
Pnei Moshe non traduit
גמ' הפריש בכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה. מן אותן הבכורים לפי שמצות הבכורים להפריש מן המחובר כדתנן ריש פ''ג דבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ואם לא הפריש מן המחובר יפריש אותן מן התלוש והשתא קאמר דאם לא הפרישן עד שעשה את הכרי ומירחו וס''ד אמינא דמכיון שהמירוח מחייב את התבואה לתרומה ולמעשרות צריך שיפריש גם מאותן הבכורים כדי שיעור התרומה מהן הלכך קאמר דאפ''ה פטור מתרומה גדולה מאותן הבכורים וא''צ להפריש כ''א משאר הכרי כדין תרומה ומעשרות:
מתניתא אמרה כן. מדיוקא דמתני' שמעינן נמי האי דינא דקאמרת דהא קתני לעולם הוא נותן וכו' אם לא נתן פאה במחובר יתן מהתלוש ותורת פאה עליה לפוטרה מן המעשר עד שימרח:
הא אם מירח חייב במעשר. וצריך הבעה''ב לעשר קודם שיתן הפאה לעני משא''כ בתרומה שאינו חייב לתרום תרומה גדולה מאותה הפאה דהא לא קתני אלא מעשר וכי היכי דבפטורא עד שלא מירח לא קאמר אלא מן המעשר ה''נ דווקא דדייקינן הא אם מירח חייב אין החיוב אלא במעשר אלמא דכל היכא דאין לבעה''ב חלק בזה שהרי הוא נותנה לעניים פטור הוא לתרום ממנה תרומה גדולה ה''נ בבכורים כן דהואיל והבכורים לכהן הן אינו צריך להפריש מהן תרומה גדולה:
ולימא וכו'. תשובת ר' יוסי הוא שהשיב לר' חגיי דלא היא דמהאי מתניתין לא שמעינן מידי והך דיוקא דדייקת מינה נמי לאו דווקא הוא דהא לדידך דדייקת הואיל ולא קתני אלא מעשר ש''מ דלא איירי אלא במעשר לחוד וכי מירח אינו מתחייב נמי אלא במעשר א''כ קשיא ולימא אף בכורים במתני' דיהא חייב אף ע''פ שלא מירח וכלומר דודאי דדינא הכי הויא דצריך להפריש בכורים ואפי' עד שלא נגמרה מלאכת התבואה למעשר שהרי עיקר מצות בכורים להפרישן מן המחובר וא''כ כשנותן מן התלוש חיוב הוא אע''פ שלא מירח וא''כ תקשי נמי ולימא חיובא דבכורים במתני' בתמיה. אטו תנא כי רוכלא הוא ליחשב וליזל אלא ודאי דהך דיוקא דדייקת דלא קתני תרומה נמי ליתא דתרומה בכלל הוא וכשמירח לא יתן הפאה לעני עד שיתקן אותה כדינה תרומה גדולה ומעשר ולא היה צריך התנא לאשמעינן בהדיא לחיובא דתרומה כמו דלא בעי לאשמעינן חיובא דבכורים הכא והאי דינא דקא אמינא בבכורים לאו מהאי מתני' שמענא אלא ממתני' אחריתא וכדמסיק ואזיל:
והיידא אמר דא. ומהאי מתניתא שמעינן דאמרה כן.
דא. הך מתני' דתנינן לקמן בפ''ג דתרומות ומנין שיהו בכורים קודם לתרומה זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית אלא יקדמו בכורים לכל שהן בכורים לכל כדמפרש ולמה נקראו שמן בכורים כו' ומשמעות שמן מלמד עליהן שהן קודמין לכל:
וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו. כלומר והשתא ממילא שמעינן להאי דינא דקא אמינא לעיל דכיון שהבכורים הן קודמין לתרומה וכל הקודם את חבירו חבירו הוא דמתחייב בו אבל הוא לא מתחייב בחבירו וכמו דהתרומה היא קודמת למעשר ראשון. דאחר שהפריש תרומה מתחייב במעשר מן התבואה ולא קודם אבל מה שהפריש לתרומה ודאי אינו מתחייב במעשר ה''נ בכורים הן שמחייבין את התרומה מן הגורן דאחר שמפרישין הבכורים בא חיוב התרומה אבל אין הבכורים עצמן מתחייבין בחיוב תרומה וה''ט לדינא דקאמינא כבכורים:
מַתְנִיתִין דְּבֵית שַׁמַּיי הִיא דְּבֵית שַׁמַּיי אוֹמְרִים הֶבְקֵּר עֲנִיִּים הֶבְקֵר.
Traduction
L’avis exprimé par la Mishna (que l’on est dispensé de la dîme sur ce qui est abandonné au premier venu) doit être attribué à Shammaï, il dit plus loin (6, 1): ''Les produits abandonnés aux pauvres seuls restent pourtant considérés comme abandon (116)''Babli, (Baba Qama 28a); (Nedarim 44b). Cette phrase n'ayant pas de suite logique avec le contexte, M. Frankel, dans son commentaire, suppose que c'est une interpolation.''''.
Pnei Moshe non traduit
מתני' דב''ש היא. האי ש''ס מפרש להמתני' דאו או קתני לעולם הוא נותן משום פאה לעני ופטור מן המעשר או שנותן משום הפקר לעני ופטור ממעשר וכב''ש אתיא דאמר לקמן בריש פ''ו דהפקר לעניים בלבד נמי הוי הפקר ופטור מן המעשר:
וַאֲתְיָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה כַּחֲנוּיוֹת בְּנֵי חָנוּן דְּתַנָּא לָמָּה חָֽרְבוּ חֲנוּיוֹת בְּנֵי חָנוּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים עַד שֶׁלֹּא חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין אֶת הַפֵּירוֹת מִכְּלַל הַמַּעְשְׂרוֹת דְּהַווִיָן דָּרְשִׁין עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר פְּרָט לְלוֹקֵחַ. וְאָכַלְתָּ פְּרָט לְמוֹכֵר.
Traduction
D’après R. aqiba, la même règle s’applique à ce que l’on prend de la grange pour semer''. Cet avis est conforme à ce qui est dit au sujet des boutiques des fils de Hanon (ou de Beth-Hini); car on a enseigné (117)''Babli, Baba Metsia ib.; Sifré sur Dt, section Réeh fin du n° 105 (éd. Friedmann, 95b); Neubauer, géographie du Talmud, p. 49; Derenbourg, Essai, etc. p. 468.'': pourquoi ces boutiques ont-elles été détruites trois ans avant la ruine du temple de Jérusalem? Parce que (à l’aide de diverses interprétations des textes bibliques) ils trouvaient moyen de dispenser leurs fruits de l’obligation de la dîme. De la répétition des mots: tu prélèveras la dîme (Dt 14, 22), ils ont conclu que l’on en excepte celui qui achète des fruits à un autre; et de ce qu’il est dit ensuite: tu les mangeras, ils ont conclu que l’on en excepte celui qui, au lieu de les manger, les vend (de même, R. aqiba dispense les semences de tout droit, en vertu de ce verset, pourvu que ce soit pris avant l’amoncellement). Si un sacerdote ou un lévite achètent des blés en grange, après la mise en tas, ils n’ont pas droit aux dîmes:
Pnei Moshe non traduit
ואתיא דר''ע כחניות בני חנון. דרשת ר''ע דדריש ואכלת דוקא כדפרישית במתני' אתיא כהך דרשא דשמעינן מברייתא דתנינן גבי בית חנון ולא דר''ע ס''ל לדינא כותייהו אלא כדאמרן:
דהוויין דרשין עשר תעשר. את תבואת זרעך פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר שאינו נהנה מהן באכילה ונמצא שהיו מפקיעין עצמן כשמכרו פירותיהן מחיובא דמעשר וכן הלוקח מהן לא עישר ובטלו מצות מעשר:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן קְנָס קָֽנְסוּ לָהֶן שֶׁלֹּא יְהוּ קוֹפְצִין לְגִיתּוֹת וּלְגָרְנוֹת.
Traduction
c’est une amende, dit R. Yohanan, qu’on leur a imposée pour qu’ils n’accaparent pas les pressoirs et les granges (aux dépens de leurs frères).
Pnei Moshe non traduit
קנס קנסו להן. לפרושי טעמא דמתני כהן ולוי שלקחו את הגורן קאי וכדפרישית במתני'.
טַּבָּח כֹּהֵן חֲבֵרָייָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּטַר לוֹ שַׁבָּת אַחַת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲזָלִית לִדְרוֹמָה וְשָֽׁמְעִית רִבִּי חָנָן אָבוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רִבִּי (שִׁמְעוֹן) בֶּן לֵוִי פָּטַר לוֹ שַׁבָּת אַחַת. רִבִּי יוּדָן מְדַמִּי לָהּ לְהָדָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן קְנָס קָֽנְסוּ בָּהֶן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵף וְאִם מִשֻּׁם קְנָס אֲפִילוּ שַׁבָּת אַחַת לֹא יִפְטוֹר לוֹ. חֶנְוָנִי כֹּהֵן רִבִּי יוּדָן אָמַר פּוֹטְרִין לוֹ שַׁבָּת אַחַת. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר אֵין פּוֹטְרִין לוֹ שַׁבָּת אַחַת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי מַה בֵּין חֶנְווָנִי מַה בֵּין טַּבָּח. חֶנְווָנִי יָכוֹל לְהַעֲרִים טַּבָּח אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲרִים.
Traduction
Qu’arrive-t-il si un sacerdote sacrificateur agit ainsi aux dépens de ses collègues (118)S'il égorge des bestiaux chez lui et les vend au marché, en bénéficiant seul des parts sacerdotales. Voir Babli, Hulin 132b. Comp. Ketubot 105b.? Les compagnons répondirent, au nom de R. Josué ben Levi, qu’on le dispense une seule semaine des parts dues (et qu’ensuite il les remet à d’autres sacerdotes). R. Yossé dit: je suis allé au midi et j’ai entendu exprimer le même avis par R. Hanon père de R. Simon au nom de R. Josué ben Levi. R. Judan compare cette obligation du sacerdote à l’amende sur la dîme dont vient de parler R. Yohanan. S’il s’agit d’une amende, dit R. Yossé (119)Ce talmudiste est R. Yossé II, selon la remarque de Frankel, Mabô, 4, article de R. Joseph., on ne devrait même pas l’en dispenser la première semaine. Le sacerdote boutiquier (qui vend de la viande pour tirer profit de ses parts) sera dispensé des parts la première semaine, selon R. Judan, mais non selon R. Yossé. Pourquoi R. Yossé établit-il cette distinction entre le boutiquier et le sacrificateur (qui en est dispensé le 1ère semaine)? C’est que le boutiquier peut agir de ruse à l’égard des produits achetés (il peut vendre les bestiaux de simples Israélites comme siens, pour économiser les parts dues, et on le punit de suite); mais le sacrificateur ne peut pas recourir à de telles ruses.
Pnei Moshe non traduit
טבח כהן. שמוכר הבהמה שלו:
פטר לו. מן המתנות שבת אחת מיכן ואילך חייב ליתן וכן א''ר יוסי כשהלכתי לדרום שמעתי אומרים בשם ר''ש בן לוי דשבת אחת הוא פטור.
מדמי לה. לטעמא דהאי דינא דאין פוטרין אותו אלא שבת אחת בלבד להדא דר' יוחנן דהכא דקאמר טעמא משום דקנס קנסו בהן ה''נ משום קנס דמפסיד המתנות מאחיו הכהנים הלכך אחר שבת הראשונה חייב ליתן המתנות:
ואי משום קנס. על שנעשה זה הכהן טבח ומונע מתנות מאחיו הכהנים א''כ אפי' שבת אחת לא יפטרו לו:
חנווני כהן. שעשה לו חנות למכור הבשר פליגי ביה ר' יודן ור' יוסי:
חנווני יכול להערים. וליקח גם מבהמת ישראל אצלו ולמוכרן ומפקיען מן המתנות אבל טבח אין יכול להערים כל כך שאין דרך טבח א' ליתן הבשר לטבח אחר למוכרו:
תַּנִּי לֹא נֶחֱלַק רִבִּי וְרִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא עַל הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מְחוּבָּרִין מִן הַגּוֹי שֶׁהֵן חַייָבִין בְּמַעְשְׂרוֹת וְעַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס תַּחְתָּיו. וְעַל הַלּוֹקֵח פֵּירוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַגּוֹי שֶׁהֵן פְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר. עַל מַה נֶחְלְקוּ עַל הַלּוֹקֵח פֵּירוֹת תְּלוּשִׁין מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁנַת מַעְשֵׂר עָנִי. רִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְרִבִּי אוֹמֵר עָשִׁיר מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. עָנִי אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. מַה טַעְמָא דְּרִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם זוֹכֶה בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵיאָה שֶׁלּוֹ. כָּךְ לֹא יִזְכֶּה בְּמַעְשֵׂר עָנִי שֶׁלּוֹ. מַה טַעְמָא דְּרִבִּי. לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵיאָה אֵינָן טוֹבְלִין בְּמַעְשֵׂר עָנִי שֶׁהוּא טוֹבֵל. וּכְבָר נִטְבַּל עַד שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. מַה טַעְמָא דְּרִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא מִשּׁוּם קְנָס. מַה טַעְמָא דְּרִבִּי עָשִׁיר יֵשׁ בְּיָדוֹ לִיקַּח. עָנִי אֵין בְּיָדוֹ לִיקַּח. שֶׁרִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר מָצוּי הוּא לִלְווֹת וְרִבִּי אוֹמֵר אֵינוֹ מָצוּי לִלְווֹת.
Traduction
On a enseigné (ibid.): Rabbi et R. Juda HaNassi admettent d’un commun accord que si l’on achète à un païen des fruits encore adhérents à la terre, il faut en prélever la dîme; si on les achète à un Israélite, on prend sa place (et l’on doit les dîmes); si, au contraire, le païen achète à l’Israélite des fruits détachés, ils sont dispensés de tout. Ils ne sont en désaccord qu’au cas où l’on achète à son voisin des fruits détachés pendant l’année où est due la dîme des pauvres (3ème année agraire) et où le vendeur ne l’a pas donnée. Selon R. Juda HaNassi, que l’acquéreur soit riche ou pauvre, on lui enlève cette part due (et on la donne); selon Rabbi, on la lui prend seulement s’il est riche, mais non s’il est pauvre (ce sera pour lui). Quelle est la raison de R. Juda HaNassi? C’est que, dit-il, de même que l’on ne peut pas profiter du glanage, des épis oubliés, ou de la pea de son propre champ (5, 4), de même on ne peut pas jouir de la part due comme dîme des pauvres. Quelle est la raison de l’avis de Rabbi? C’est que, dit-il, en cas d’omission du glanage ou de l’oubli, les produits ne sont pas inaptes à la consommation comme ils le sont pour la dîme des pauvres (120)Voir ci-après (Demaï 4, 3). Donc, déjà en la possession du vendeur, on suppose le prélèvement opéré sur la consommation des produits qui doivent être rédimés (et l’acquéreur ne profitera pas de la dîme des pauvres). Ou bien encore (dans l’hypothèse que les prélèvement son censés avoir eu lieu), le motif de Juda HaNassi est que l’on a voulu imposer une amende pour empêcher le pauvre d’accaparer ses parts. Selon Rabbi, il arrive souvent au riche d’acheter à d’autres, et le pauvre ne le peut pas (à moins d’exception). Selon R. Juda, le pauvre trouve à emprunter (il pourra donc acheter). Selon Rabbi, il ne le peut pas.
Pnei Moshe non traduit
ועל ישראל שנכנס תחתיו. כלומר החיוב הוא ע''ז שלקחן מן הגוי וכן על ישראל השני שנכנס תחתיו ולקחן ממנו דהואיל שלקחן מן הגוי במחובר נמצא בשעת גמר מלאכתן למעשר ברשות ישראל היו ונתחייבו במעשרות:
ועל הלוקח פירות תלושין מן הגוי. וכגון שנגמר מלאכתן ביד הגוי דלכ''ע פטורין מן המעשרות:
על מה נחלקו על הלוקח פירות תלושין מחבירו. והן כבר נגמר מלאכתן ביד חבירו ובשנת מעשר עני שהיא שנה השלישית והששית מן השמיטה ונחלקו בלוקח עני אם מוציאין מידו לעני אחר או אם הוא יכול לזכות במה שבידו:
עשיר מוציאין מידו. פשיטא הוא אלא משום סיפא נקט לה:
כשם שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה שלו. דהרי עני שלקח קציר שדה מהבעה''ב אינו יכול לזכות בלקט שכחה ופאה של שדה זו אלא צריך ליתנם לעניים אחרים כדתנן לקמן (בפ''ה) המוכר את שדהו המוכר מותר בלקט שכחה ופאה והלוקח אסור וכך אין יכול לזכות במעשר עני שלו ואפי' בשלקח פירות תלושין שכבר נגמר מלאכתן ביד המוכר:
אינן טובלין כמעשר עני שהוא טובל. שאני לקט שכחה ופאה שאינן עושין את הפירות טבל כ''ז שאין מפרישן והרי הבעה''ב יכול ליהנות מפירותיו ואח''כ מפריש אותן אם לא נתנם בתחלה ונמצא שאפי' היו עדיין ביד הראשון יכול הוא לדחות את העניים ולומר הריני נותן אותם אח''כ מן העמרים או מן הגדיש ואפי' מן העיסה ומן הפת והלכך כשלקח העני הזה את פירות הקציר החיוב בידו הוא וברשותו הוא דחל עליהן וצריך הוא ליתן לעניים אחרים אבל מעשר עני עושה טבל להפירות שכל זמן שלא הופרש מעשר עני אסור הוא בהנאה מהפירות והרי הוא כבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון שנגמרה מלאכתו למעשר וחל החיוב על הראשון להפרישן ולא היה יכול לדחות את העניים לאח''כ וכיון שלקח העני הזה אחר שכבר חל החיוב עליהן בתחלה הרי זכה במעשר עני שלהן ואין מוציאין מידו:
מ''ט דר''י הנשיא. השתא דמפריך טעמיה דמעיקרא א''כ ומהו טעמיה וקאמר משום קנס ולאו מדינא הוא אלא קנס שקנסו חכמים שלא יהא עני אחד לוקח הפירות ומחזיק לכל מעשר העני ונמצא מפסיד את העניים אחרים שהבעה''ב היה יכול לחלקו לכולן:
עשיר וכו'. כלומר לא שייך קנס אלא במי שיש בידו ליקח שלא יהא רגיל לעשות כן אבל כיון שהעני אין בידו ליקח בכל זמן ואינו מצוי הוא הלכך משום פ''א שלקח לא קנסוהו חכמים וכדמסיים ואזיל שר''י נשיאה אומר דאף שאין לעני מעות מצוי הוא ללות מעות וקנסו חכמים שלא יהא רגיל לעשות כן ולדברי רבי אינו מצוי הוא ללות דלא שכיחי המלוים לעניים והואיל ואין בידו ליקח בכל עת שירצה משום זימנא חדא לא קנסוהו חכמים:
הדרן עלך אלו דברים
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source