הטריחו על הבעה''ב שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה. כלומר דאי אמרת דתהא הוצאה על העניים חיישינן דלפעמים לא יתרצו העניים להוציא איזה הוצאה וגם שלא ינכה הבעה''ב מן הפאה בשביל ההוצאה ויאמרו אנחנו בעצמנו עלה נעלה להוריד הפירות למטה ויבאו לידי סכנה ולפיכך הטריחו חכמים על הבעה''ב שתהא לעולם ההוצאה משלו:

ואפי' תימר. וקאמר הש''ס דלאו מילתא היא דאפי' תימר שהוא קורא שם פאה כשהפירות למעלן אפ''ה ההוצאה לעולם על הבעה''ב:

אין תימר קורא שם פאה למעלן. השתא מפרש לה ומאי נ''מ אם קורא השם למעלה או אחר שיוריד הפירות למטה וקאמר דההוצאה איכא בינייהו דאי תימר דקריאת שם פאה קורא הוא במחובר למעלה א''כ ההוצאה כדי להוריד הפירות למטה על העניים היא דכבר היא שלהם אחר שקרא הבעה''ב שם פאה ומנכה ההוצאה מן הפאה והשאר מחלק להם אבל אי תימר דקריאת השם ג''כ צריך שיקרא לחלק הפאה אחר שמוריד הפירות למטה ההוצאה על הבעה''ב ומאי:

אין תימר מחובר הוא. דאם תימר קריאת השם במחובר הוא א''כ קורא שם פאה כשהן למעלן ואי אמרינן דקריאת שם נמי בשאינו מחובר הוא צריך שיוריד הפירות למטן ואז קורא להן שם פאה:

ואינו מחובר. בעיא היא וכלומר מאי דאמרינן בדלית ובדקל שאינם ניתנים במחובר אם הוא בין בנתינה ובין בהפרשה שהבעה''ב מפריש וקורא שם זה יהיה לפאה וצריך שיהא גם קריאת השם בשאינו מחובר או דילמא לא קפיד קרא אלא על הנתינה בלבד שיתן להם באינו מחובר שלא יבואו לידי סכנה אבל קריאת שם פאה במחובר הוא וכדמסיק ואזיל בפירוש הבעיא:

שהן של סכנה. בעלייתן ולפיכך הבעה''ב מורידן ומחלק אותן להעניים.

אית דבעי נישמענה. לדינא דמתני' מן הדא כדתני בת''כ פ' קדושים:

תעזוב. לעני ולגר תעזב ודריש הנח לפניהם והם יבזבזו:

תבואה בקשיה תלתן בעמיר. הקש של תלתן נק' עמיר כדתנן עמיר כמלא פי טלה:

תמרים במכבדות. אם לקח הבעה''ב התמרים מן הדקל במכבדות שלהן לא ילקט תמרים של חלק הפאה מן המכבדות אלא יניח לפניהם התמרים במכבדות דמכיון שאין התמרים בראשו של דקל ואין סכנה טפי עדיף שיתלשו העניים בעצמן להתמרים מהמכבדות:

יכול אף בדלית ובדקל כן. מיעט הכתוב אותם:

מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חלוקי אגוזים. טעמא דר''ש דמתני' קמפרש דבשביל מעשה שאירע שבאו לידי סכנה בחלוקי אגוזין שהיו עולין בעצמן ליטול הפאה ונפלו ומתו והלכך גזר ר''ש אף בחלוקי אגוזים שיהא הבעה''ב מוריד ומחלקן:

כל עמא דרשי קציר. והדר הש''ס וקאמר דלא היא דכ''ע אית להו דרשא דקציר דהא מיותר הוא ולהקיש' איצטריך כי פליגי במיעוטא משום סכנה הוא דפליגי דר''מ חייש אפי' לסכנה מועטת והלכך קאמר כל האילנות סכנה ואפי' אינם גבוהין הרבה כדלית ודקל דילפינן מקציר מה קציר מיוחד שאין לו סכנה כלל יצאו אילנות דסכנה קצת מיהת איכא ורבנן לא חיישי לסכנה מועטת והלכך דלית ודקל דוקא שיש בהן סכנה מרובה ומה קציר מיוחד שהקטן וכו' יצאו אלו שהן גבוהין הרבה:

תני בשם ר''מ כל האילנות סכנה. וקס''ד דבדרשא דקרא פליג דר''מ לא דריש קציר כדדרשי לעיל מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול והלכך ס''ל דלאו דוקא בדלית ובדקל שהן גבוהין אמרו בעה''ב מוריד ומחלק אלא אף בכל האילנות כן ואפי' הקטן מושל בהם כגדול דלא אמרה תורה אלא בקצרך והיינו התבואה שתהא ניתנת במחובר לקרקע והקישא דקציר לית ליה ורבנן דרשי קציר:

בעה''ב שקרא שם פאה וכילה וכו'. כלומר דלא תימא דאם קרא שם פאה במחובר לקרקע כבר יצא ידי חובתו בזה וקיים אזהרת לא תכלה ואפי' כילה הוא אחר כך כל שדהו ונתן הפאה לעניים מן התלוש הלכך קמ''ל דבין קרא שם פאה במחובר ובין לא קרא שם במחובר וכילה לעולם קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך ועובר בלאו ואפי' קרא שם במחובר דאנתינה במחובר לקרקע קפדה התורה:

התנו ביניהן. אהא דקתני אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק וכו' קאי דאם היה התנאי ביניהם שילכו אחר רוב האומרים כך או כך מהו וקאמר דאפי' כן אין שומעין לו כלומר אפי' יש כאן רוב נגד האומר כהלכה והתנו שילכו אחר הרוב אין שומעין להרוב:

אפי' כן וכו'. כלומר דמהדר הש''ס דאפי' כן אמרינן בכך לעיל שאם הבעה''ב מחלק בידו חוששין אנן שלא יראה קרובו עני וישליך לפניו חלק יפה משא''כ אם מניח כל העמרים לפני כל העניים והן יבוזזו לעצמן ליכא למיחש כולי האי שכאו''א בוזז לעצמו ואין הבעה''ב יכול לעשות ערמה כזו כמו שאם היה מחלק בידו:

ר' שמואל בר אבדומא בעי כילה את שדהו וכו'. כלומר משום דמהאי דקאמר אמתני' לא שמענו אלא אם הפאה נותנת במחובר לקרקע כדין הפאה לכתחילה ועלה קאמרינן דאפי' התנו ביניהם שילכו אחר הרוב האומרים שהבעה''ב יקצור הפאה ויחלק בידו דאין שומעין להרוב ומטעמא דכשהבעה''ב מחלק איכא חששא כדאמרן וכשהן בוזזין במחובר ליכא חששא זו והשתא בעי ר' שמואל דאם כילה בעה''ב את כל השדה לקצור ולא הניח פאה במחובר לקרקע דאת אמר בזה שחזרה פאה לעומרין דכך הוא הדין כדאמרי' לעיל פ''ק לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים ובכה''ג דאין הפאה אלא בתלוש הכל שוה דבין בביזה ובין בחלוקה אין תקנה לחששא דאמרן דבשלמא במחובר לקרקע יש תקנה בביזה ולא בחלוק' אבל השתא מכיון דאינה כ''א בתלוש איכא למימר דאם התנו ביניהם שילכו אחר הרוב הכל לפי תנאם ואם הרוב אומרים שהבעה''ב יחלק העמרים לפניהם שומעין להרב ומאי:

בעה''ב יחלק בידו. שלא יראה לעני מודעתו קרובו מל' ולנעמי מודע לאישה. וכלומר שאם אתה אומר בעה''ב יחלק בידו. חוששין אנו שלא יראה לעני קרובו וישליך לפניו חלק יפה ויאמר אח''כ אין לי יותר לחלק והעניים שלא יגיע להם שום חלק מחמת זה יפסידו והלכך לעולם אין שומעין אלא לזה שאומר כהלכה דכשיבוזו בעצמן במחובר אין כאן חששא זו דכאו''א בוזז לעצמו מה שיכול:

וקיימנוה במקדיש ראשון ראשון. כלומר דדחי לה הש''ס דאיכא למימר דבהכי עסקינן שהקדיש ראשון ראשון שבא לידו והיינו בעניי וא''כ מהכא לאשמעינן מידי:

והקשה רב הושעיא מה אנן קיימין המקרא הזה שקורא עוני לכל עושר הגדול הזה. וה''ג כמו שהוא בשנים אוחזין אם בנתונין בתוך ידו עשיר הוא אי בשאינן נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונין בתוך ד''א שלו כלומר אם הם תחת רשותו וכבידו ממש א''כ עשיר הוא ומאי בעניי ואי בשאינן תחת רשותו כלל וכי היה יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו הוי אומר דאין לנו לפרש מקרא הזה אלא שהיו נתונין תוך ד''א שלו כשהקדיש וברשותו היה והא דאמר בעניי משום שאינן נתונין תחת ידו ממש והא קמ''ל האי קרא דד''א של אדם קונות לו:

מה טעם. מהיכן למד ר''ל דד''א קונות לו וקאמר דמצינו שאמר דוד לשלמה והנה בעניי הכינותי לבית ה' וגו'.

אדם זוכה במציאה בתוך ד''א שלו. כצ''ל וכן הוא שם דפליגי ר''ל ור''י אם ד''א של אדם קונות לו בכ''מ או לא:

ריש לקיש וכו' גרסינן להא בגיטין פ' הזורק הלכה ג' ובשנים אוחזין הלכה ד' והנוסחא נשתנית ונשתבשה כאן במקצת:

ואפי' כריכות. כלומר אפי' עשה העני מן הפאה שלקט או מן הלקט כריכות עומרים וסד''א דכיון דטרח כולי האי אין מוציאין ממנו קמ''ל דאפי' בכה''ג קונסין אותו ומוציאין ממנו וינתן לעני אחר:

עד כדון מזיד ואפי' שוגג. בעיא היא עד כאן לא שמענו דקונסין אותו אלא אם זרק במזיד ואי נימא דאפי' שוגג כדאמרי' בעלמא לר''מ דקניס שוגג אטו מזיד ולא איפשטא:

גמ' תני בשם ר''מ. בתוספתא ריש פ''ב דאין לו בה כלום אפי' מה שלקט דקונסין אותו ומוציאין ממנו הכל:

נפל לו עליה וכו'. לפי שאין ד''א של אדם קונות לו אלא בסימטא ובצידי רה''ר אבל לא בשדה חבירו ולא ברה''ר:

אין לו בה כלום. ואפי' במה שלקט דקונסין אותו ומוציאין ממנו התלוש והמחובר:

מתני' נטל אחד מן העניים. מקצת הפאה שלקט וזרקה על השאר כדי לקנות: