Peah
Daf 11a
11a רִבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הִפְרִישׁ פֵּיאָה מִשָּׂדֶה לַחֲבֵרָתָהּ לֹא קָֽדְשָׁה.
Traduction
R. Yossé dit au nom de R. Yossé ben Hanina: si dans un champ on a prélevé la pea pour un autre champ, cette opération est sans valeur et la dîme est due.
Pnei Moshe non traduit
הפריש פאה משדה לחברתה. שאמר הריני מפריש עוד כשיעור פאה משדה זו לפטור שדה שאצלה:
לא קדשה. שתהא לה דין פאה להיות פטורה מן המעשרות כדין פאה דעלמא לפי שצריך להפריש מכל שדה ושדה בפ''ע:
רִבִי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא נִתְכַּווֵן לְזַכּוֹת מִן הַמֵּצָר וּשְׁרַע מִינָּהּ. מוּחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יָסָא דְּתַנֵּינָן תַּמָּן מוֹדִים חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. כֵּינִי מַתְנִיתָא שֶׁבֶת בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. שְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּהֶן מַמְתִּין לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן. רִבִּי יָסָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן לִיזָרַע עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת וְכֹה הוּא אָמַר אָכֵן. פְּשִׁיטָא לֵיהּ שֶׁהוּא מַפְסִיק. לֹא צִירְכָה וְלֹא קִידְּשָׁה מִשּׁוּם פֵּיאָה אִילָא קִידְּשָׁה. תַּנִּי רִבִי אוֹשַׁעְיָא הִפְרִישׁ פֵּיאָה מִשָּׂדֶה לַחֲבֵרָתָהּ לֹא קִידְּשָׁה. וּשְׁמַע מֵימַר אֲפִילוּ מֵיצָר.
Traduction
R. Zeira demanda en présence de R. Yassa: qu’arrive-t-il si l’on se propose de remplir ce devoir en laissant la pea dans le sentier étroit de séparation entre les champs? Il n’y a pas répondu (125)''Littéralement: on l'a laissé tomber. Voir même série, (Qidushin 1, 5) ( 60d); (Baba Batra 3, 1) ( 13d).''. Les paroles de R. Yossé ne se contredisent-elles pas? Car on a enseigné plus loin (3, 2): ''Les autres sages reconnaissent comme R. aqiba, que si l’on a semé de l’anet ou de la moutarde en trois endroits différents, on donne la pea pour chacun spécialement. (N’en résulte-t-il pas qu’on peut prendre dans une part, les parties nécessaires pour toutes les autres?) -Non, voici ce que la Mishna veut dire: pour l’anet il faut prendre la pea en 3 endroits différents, et pour la moutarde en autant d’endroits. Samuel dit qu’il faut agir ainsi parce que certaines parties sont mûres, bien avant que toutes le soient (donc, l’on ne doit pas, pour la partie mûre, ajourner la pea). R. Yassa dit au nom de R. Yohanan que cela tient à ce que lesdits produits sont semés d’ordinaire par carrés (chacun forme un enclos séparé en raison de sa valeur); voilà pourquoi il s’exprime ainsi à cet endroit (R. Yassa adopte donc l’avis de R. Yohanan; et, par suite, le petit sentier sera considéré comme une distinction). Comment donc se fait-il qu’il n’ait pas répondu? En effet, il est évident que (pour le sentier) c’est une séparation manifeste (et qu’il faut donner chaque fois la pea séparément). Il y a seulement doute sur le point de savoir si le prélèvement est un fait accompli (il va sans dire qu’en principe, on ne doit pas la prélever ainsi); mais, au cas où c’est un fait accompli, conserve-t-elle sa valeur ou non? On enseigne, fut-il répondu, que selon R. Oshia la pea prélevée dans un champ pour en libérer un autre est sans valeur légale, et ce sera de même à l’égard du petit sentier étroit qui sépare les 2 champs.
Pnei Moshe non traduit
נתכוין לזכות מן המיצר ושרע מינה. מהו מי אמרינן הא דאין נותנין פאה משדה לחברתה היינו אפילו שאין כאן הפסק אחר אלא המיצר שבין שתי השדות שנתכוין לזכות פאה לעניים משדה זו על מן המצר ולמטה הימנה ובפ''ק דקדושין (בהלכה ה) גריס נמי כעין האי גוונא לענין הקנין בנכסי הגר דבעי התם נתכוון לקנות מן המיצר ושרע מינה משום דקאמר התם לעיל המצר מפסיק בנכסי הגר שאם החזיק בשדה זו לא קנה האחרת ועלה בעי ר''ז שם אם החזיק במצר ונתכוין לקנות המצר ולמטה הימנה אם קונה הוא השדה בחזקה של המצר או לא והיינו כעין הא דהכא לפי שכל המפסיק בנכסי הגר מפסיק בפאה. וקס''ד הכא דהבעיא היא אם המצר חשיב כהפסק בין השדות או לא והיינו דפריך מחלפא שיטתיה דר' יסא דמדלא השיב ליה לר' זעירה כלום ש''מ דקיבל הבעיא מניה ולדידיה נמי ספוקי מספקא ליה והא לקמן משמע דפשיטא ליה דהוי הפסק:
דתנינן תמן. לקמן (בפ''ג בהלכה ב ) מודים חכמים לר''ע דפליגי התם ברישא המנמר את שדהו וכו' ומודים חכמים לר''ע בזורע שדהו שבת הוא אניט''ו בלע''ז או חרדל בשלשה מקומות שכאו''א כמקום בפ''ע היא ונותן פאה מכאו''א וכדמסיק לטעמא:
כיני מתני'. כלומר ואמרינן עלה לקמן דכן צריך לפרש להמתני' דהאי בשלשה דקתני לאו אחרדל בלחוד דסמיך ליה קאי אלא ה''ק שבת בשלשה מקומות או חרדל בג' מקומות. ופליגי התם בטעמא דמודים חכמים לר''ע באלו דשמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן כלומר שאין הכל מתבשל בפ''א אלא לפעמים הראשון שנזרע כאן מתבשל הוא מקודם להאחרון שנזרע אח''כ במקום אחר בשדה זו ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל אחת ואחת:
ר' יסא בשם ר' יוחנן אמר. דבלאו הכי איכא טעמא אחרינא מפני שכן דרכן של מינין הללו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה כשדה אחת בפ''ע נחשבת היא אלמא דס''ל לר' יסא שאפי' ערוגות ערוגות שהן בשדה אחת נחשבות כאו''א כשדה בפ''ע לענין פאה:
וכה הוא אומר הכן. בתמיה והכא גבי מיצר שבין שתי השדות ספוקי מספקא ליה אי הוי הפסק או לא:
פשיטא ליה שהוא מפסיק. הא ודאי פשיטא ליה דהמיצר הוי כהפסק בין שדה לשדה והיינו דלכתחלה צריך שיתן פאה מכאו''א כדשמעינן מהאי מתני' דפ''ג והתם לכתחלה הוא דקאמר נותן פאה מכל אחת ואחת:
לא צורכה דלא קדשה משום פאה אי לא קדשה. כי קא מספקא ליה לא צורכה אלא בדיעבד אם נתן משדה זו על חברתה אם קדשה משום פאה או לא קדשה דאע''ג דמיצר חשיב כהפסק מ''מ לא דמי להנך דמתני' הנחל והשלולית כו' דנהי דאמרי' לעיל דאף בדיעבד לא קדשה משום פאה שמא דוקא להני דמני במתני' הוא דקאמר דהפסק גדול הוו אבל המיצר מיבעיא ליה אם בדיעבד נמי אין כאן תורת פאה לפוטרה מן המעשר או לא:
ושמע מימר אפי' מצר. ושמע מינה מדתני סתם לא קידשה ולא מחלק מידי דאמרינן אפי' בהפסק מצר מחשבינן לענין דיעבד נמי כשתי שדות:
רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא אָמַר חֲצוּבוֹת מַפְסִיקִין לְפֵאָה. רַב חִסְדָּא בְּעִי בָּהֶן חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ. אֲתָא רִבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא בָּהֶן תִּיחֵם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ.
Traduction
R. Yossé ben Hanina dit: les intervalles creux (126)Ou, selon d'autres, une certaine plante à racines verticales. Voir Babli, (Baba Batra 55b). Comp. Ci-après, (Kilayim 1, 7) séparent les 2 champs, et pour eux, il y a lieu de donner les 2 peas. C’est cette séparation, remarqua R. Hisda, que Josué employa pour tracer les limites des tribus en Palestine; R. Hanina vint rectifier cette tradition de R. Hisda et dit en son nom: Josué se servit de ce mode de distinction pour délimiter les frontières du territoire d’Israël (Jos 13, 7 et suiv.).
Pnei Moshe non traduit
חצובות. הוא חצובא והוא מין עשב שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק מן הצדדין:
רב חסדא בעי. למימר בהן חלק יהושע את הארץ לשבטים:
אתא ר' חנינא בשם רב חסדא ואמר דבלשון הזה אמר בהן תיחם יהושע את הארץ לגבולותיה סביב:
שְׁלוּלִית. כָּל שֶׁהִיא מוֹשֶׁכֶת. נַחַל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ מוֹשֶׁךְ.
Traduction
Un cours d’eau, un canal, un chemin particulier, une grande route.'' On appelle tylwlç tout cours d’eau (fleuve ou rivière), et ljn une rigole, fut-elle vide (127)Selon le commentaire Schnôth Eliahou, on entend par là tout cours d'eau, fût-ce d'eau stagnante (mais non vide).. –
Pnei Moshe non traduit
שלולית. דקתני במתני' דוקא כל שהיא מושכת וקבועה אבל נחל כיון שהוא רחב ביותר אע''פ שאינו מושך נתכוון על כל פני השדה הוי הפסק.
נִתְכַּווֵן דְּתַנֵּינָן דֶּרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים מַה צוּרְכָה אֲנָא מֵימַר לָךְ אֲפִילוּ דֶּרֶךְ הָרַבִּים אֵינוֹ מַפְסִיק לְאִילָּן אֶלָּא גֶּדֶר. מִכֵּיוָן דְּתַנֵּינָן שְׁבִיל הַיָּחִיד שְׁבִיל הָרַבִּים מַה צוּרְכָא לְהוֹצִיא אֶת הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינוֹ קָבוּעַ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
Traduction
Puisque l’on a mentionné comme séparation des chemins particuliers (128)Voir plus loin, (Kilayim 4,7)., à quoi bon parler de la voie publique? (Cela ne va-t-il pas de soi?) C’est pour dire que tout cela ne sert de séparation qu’entre diverses sortes de verdures; mais, entre les plantations d’arbres, la clôture seule sert de distinction (§ 3). De même, après avoir indiqué comme séparation le sentier particulier, à quoi bon parler d’un sentier général? Pour en exclure un tel sentier qui aurait cette destination fixe en été, non en hiver (sans quoi, on eût pu croire que tout chemin public sépare, ne fut-il d’usage qu’en été, de suite après la moisson)
Pnei Moshe non traduit
מכיון דתנינן דרך היחיד. א''כ ודרך הרבים מה צורכה למיתני הלא כ''ש הוא:
אלא מימר לך אפי' דרך הרבים וכו'. משום הסיפא אצטריך דצריך לאשמעינן דאפי' דרך הרבים אינו מפסיק בשדה אילן אלא גדר:
מכיון דתנינן שביל היחיד. א''כ שביל הרבים מה צורכה למיתני:
להוציא את הקבוע וכו'. וקמ''ל דאפי' שביל הרבים צריך שיהא קבוע אף בימות הגשמים:
Peah
Daf 11b
רַב אָמַר בּוּר וְנִיר בֵּית רוֹבַע וְזֶרַע אַחֵר אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בּוּר וְנִיר וְזֶרַע אַחֵר כִּשְׁלוֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פְּתִיחַ. מַה וּפְלִיג. מַה דָּמַר רַב בְּחִיּוּב פֵּיאָה וּמַה דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן 11b בִּפְטוֹר פֵּיאָה. וְהָתַנִּי בּוּר וְנִיר חַייָבִין בְּפֵיאָה. מִן מַה דָּמַר רַב מִשָּׂדֶה בֵינוֹנִית. מִן מַה דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּחֲמִישִׁים עַל שְׁתַּיִם.
Traduction
. Rav dit: le champ en friche, ou celui qui est nouvellement cultivé, sépare s’il a une étendue de la contenance d’un quart de cab (129)Soit une étendue d'un peu plus de dix coudées carrées., et celui qui contient d’autres semences sépare quelque petit qu’il soit; selon R. Yohanan, le champ en friche, ou nouvellement labouré, ou contenant une autre semence aura une étendue de 3 sillons (130)En ce cas il y a séparation. - La racine PATAH est employée dans le sens de labourage par (Is 28, 24). Voir ci-après, (Kilayim 2, 6). Y-a-t-il une différence entre ces 2 interprétations? Non, d’après Rav, il s’agit du cas où elle n’est pas due (p. ex. pour de la verdure). Cette réponse est satisfaisante pour le cas d’une semence différente. Mais, puisque le champ en friche et le fraîchement cultivé sont soumis à la pea, en quoi diffèrent-ils? Le voici: Rav, en exigeant le quart de cab, parle d’un champ ordinaire carré (ayant cent coudées en longueur et en largeur); selon R. Yohanan, il s’agit d’un espace ayant 50 coudées de long sur deux de large (assez petit pour qu’une séparation de 3 sillons soit remarquée, et ce serait là le point en litige).
Pnei Moshe non traduit
רב אמר בור וניר. דקתני במתני' דהוה הפסק שיעורן בית רובע אם יש בהן רחב כשיעור בית רובע הקב שהוא עשר אמות ומעט יותר על עשר אמות ומעט יותר:
וזרע אחר. בתוך שדהו הוה הפסק אפי' בכ''ש:
ר' יוחנן אמר. שיעור כולן כרחב שלשה תלמים של פתיח שעושין בתחלת המחרישה:
מה ופליג. ושואל הש''ס אם דברי ר' יוחנן נמי אהפסק קאי דבהכי הוי הפסק בין השדות ופליג על רב בכולא מניחא ואף בבור וניר או לא וקאמר דלא פליגי בבור וניר:
מה דאמר רב בחיוב פאה. לאו שהן עצמן חייבי' בפאה דהא בבור וניר לא שייכא בהו חיוב פאה אלא דה''ק מה דאמר רב בית רובע לענין חיוב פאה כלומר לענין הפסק בין השדות דכשיעור כזה הוי הפסק וחייב ליתן פאה מכל שדה ושדה בפ''ע:
ומה דא''ר יוחנן בפטור פאה. וה''ק הבור והניר כל זמן שאינם רחבים אלא כשלשה תלמים של פתיח לא הוו הפסק ופאה אחת פוטרת את כל השדה כולה והשתא איכא למימר דבבור וניר לא פליגי בשיעור הפסק אלא בזרע אחר הוא דפליגי:
והא תני בור וניר חייבין בפאה. כלומר דהן הוו הפסק בין השדות ומחמת זה חייבין שתי השדות בפאה ומדקתני סתמא ולא קתני שיעורא ש''מ דהכי קאמר הבור והניר הוו הפסק כמו אם היו נזרעין והיו חייבין בפאה והיינו בית רובע דהאי ברייתא כר''א אתיא דאמר לקמן בפ''ג קרקע בית רובע חייבת בפאה והשתא דייקינן מדלא קתני נמי זרע אחר בהדי בור וניר ולא שמעינן שיעור הפסק דידיה בכמה על כרחך דלית ליה שיעורא דאפי' בכל שהוא הוה הפסק וקשיא לר' יוחנן:
מן מה דאמר רב וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש''ס מדקבעי למימר מעיקרא דהא דקאמר ר''י לענין פטור פאה הוא דלא היא אלא דר' יוחנן נמי בשיעור הפסק לענין חיוב פאה לשתי השדות מיירי ואפ''ה לא פליגי אלא מן האי מה דאמר רב משדה בינונית הוא דמיירי ושיעור בור וניר כדקתני בברייתא דשיעורן בבית רובע כמו שאם היו נזרעין היו חייבין בפאה וזרע אחר שיעורו בכ''ש דכיון שיש בו מין אחר זרוע לא אזלינן בתר שיעור חיוב פאה אלא בכ''ש הוי הפסק:
מן. האי מה דאמר ר' יוחנן בשדה קטנה מיירי בחמשים אורך על שתים רוחב דזהו שיעור בית רובע בקירוב והלכך ליכא למימר בה דהבור והניר הוו הפסק בה כשיעור בית רובע דהא כל השדה עצמה אינה אלא בית רובע והלכך משער ר' יוחנן כג' תלמים של פתיח דהוו פחות משיעור בית רובע וכיון דשדה קטנה היא מן הסברא היא דבזרע אחר בעי הפסק ביותר דאי משום כל שהו לא הוי בה הפסק דכשדה אחת נראית הואיל וקטנה היא אלא דבבור וניר אי אפשר לומר בה בית רובע דכל עצמה לא הויא אלא בית רובע כדאמרן והלכך משערינן בג' תלמים של פתיח לכולן דמיהת שיעור דמתחזי הויא והשתא רב ורבי יוחנן לא פליגי כלל וברייתא דבור וניר בשדה בינונית מיתוקמא וממילא שמעינן דבזרע אחר דלא קתני משום דבשדה בינונית אין לו שיעור אלא בכל שהו הוי הפסק וכולי עלמא מודים בה:
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יְהוּדָה שְׁנֵיהֶם אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. כְּמָה דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר הַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק כֵּן רִבִּי יְהוּדָה אָמַר הַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק. כְּמָה דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר חִיּוּב בְּפֵיאָה מַפְסִיק כֵּן רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חִיּוּב בְּפֵיאָה מַפְסִיק. וְהָא אַשְׁכְּחִנָן דְּרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חִיּוּב בְּפֵיאָה מַפְסִיק כְּהָדָא דְּתַנִּי אָֽכְלָהּ גּוֹבַיי קִרְסְמוּהָ נְמָלִין אוֹ שִׁבַּרְתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה פְטוּרָה. הַכֹּל מוֹדִין אִם חָרַשׁ מַפְסִיק. אִם לֹא חָרַשׁ אֵינוֹ מַפְסִיק. מָנֵי הַכֹּל מוֹדִין לֹא רִבִּי מֵאִיר אָמַר מִשּׁוּם שֶׁהוּא פְּטוֹר פֵּיאָה. אֲבָל אִם הָיָה חַייָב אֲפִילוּ לֹא חָרַשׁ מַפְסִיק. כַּיי דְּתַנֵּינָן תַּמָּן אָמַר רִבִּי יוּדָן אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ אֲבָל אִם הֵבִיא שְׁלִישׁ אָסוּר לִקְצוֹר. יִקְצוֹר חַייָב בְּפֵיאָה. וְדָבָר שֶׁהוּא חִיּוּב פֵּיאָה מַפְסִיק.
Traduction
R. Zeira dit au nom de R. Eliezer que R. Meir (de notre Mishna) et R. Juda (de la suivante) sont d’accord dans l’expression de leurs opinions (131)Et elles peuvent se compléter mutuellement. Voir Babli, Menahot 71b.: comme R. Meir est d’avis que l’action d’avoir fauché un champ pour le donner en partage suffit à établir une séparation (non une vraie moisson), c'est aussi l’avis de R. Juda (il le permet avant les prémices); et comme celui-ci dit là qu’à partir de l’instant où il y a l’obligation de la pea il faut cesser de faire paître l’animal, de même pour la séparation, R. Meir se conforme ici à cet avis. Mais ne trouvons-nous pas dit par R. Meir, qu’au cas où il y a obligation de pea, cela serve aussi de séparation? (donc il est inutile de la déduire de l’avis de R. Juda). C’est ainsi que l’on a enseigné: ''Un champ qui a été dévasté par les sauterelles, ou rongé par les fourmis, ou ravagé soit par un orage, soit par les animaux, est dispensé de la pea (132)Tossefta sur ce traité, 1, et ci-après, 7.. Tous reconnaissent que si l’on a de nouveau labouré ce champ, la séparation a lieu (et il faut une nouvelle pea); au cas contraire, elle n’a pas lieu. A qui se rapportent ces mots ''que tous admettent cet avis''? A R. Meir, qui dans la Mishna admet comme séparation le champ mis en pâturage; pourquoi donc ici admet-il qu’il faut le retourner et que, sans cela, la séparation est nulle? Selon lui, on ne parle que de ce qu’il y a dispense de pea (aux yeux de R. Meir, la récolte faite pour changer un champ en pâturage n’est pas une moisson, et l’obligation de la pea disparaît); mais si ce champ était soumis, ne fut-il pas labouré à nouveau, il servirait de séparation (cela dépend donc uniquement de la soumission à la pea). On le compare à cet enseignement (133)Dans la Mishna précitée, (Menahot 10, 8) Comp. (Sheviit 3, 6): R. Judan dit que c’est seulement permis au cas où l’on a commencé la récolte, avant que la production ne soit parvenue au tiers de la croissance; mais dès que cette quantité a été produite, la moisson est interdite; si cependant par mégarde on moissonnait, on serait tenu d’en laisser aux pauvres la part légale de la pea, et dès que cette obligation a lieu, la séparation légale est constituée (car cette moisson est réelle).
Pnei Moshe non traduit
ר''מ ור' יהודה שניהם אמרו דבר אחד. ר''מ דמתני' ור''י דמנחות כדמייתי ליה לקמן תרוייהו בשיטה חדא קיימי כדמפרש ואזיל:
כמה דר''מ אמר הקוצר לשחת מפסיק וכו'. כלומר דר''א מפרש להא דר''מ דקאמר הקוצר לשחת לאו קצירה היא היינו לאחר שהביאה שליש וטעמיה דר''מ משום דס''ל דכל קצירה לשחת שיש בה חיוב פאה לאותה קצירה הוא דמפסיק לפאה שצריך ליתן עוד פאה אחרת ממה שיקצור אח''כ והכי מפרש ליה ר' אלעזר נמי לדר' יהודה דמנחות דלקמן דלענין שיהא הפסק לפאה תרתי בעינן שיהא הקצירה לשחת דכיון שהוא להאכיל לבהמתו לאו קצירה הויא ובעינן נמי שתהא בה חיוב פאה באותה קצירה אם היה קוצר כדרכו לאדם ואז חשיב' הפסק לפאה. זהו שיטתא דר' אלעזר אליבא דר''מ ודר' יהודה כדמוכיח מהאי תוספתא דלקמן לר''מ וכדמפרש ליה להא דר' יהודה במנחות והלכך קאמר דתרוייהו ס''ל דהקוצר לשחת מפסיק ושיש בה חיוב פאה דוקא כדלקמן:
והא אשכחן דר''מ אמר חיוב בפאה מפסיק. סיומא דמילתי' דר''א היא דמפרש ברישא לדעתיה דר''מ והדר מפרש לדעתיה דר' יהודה כלומר דהא לר''מ אשכחן דס''ל הכי דבעינן חיוב פאה לאותה קצירה שתהא מפסקת לפאה כהאי ברייתא דלקמיה:
כהדא דתני. בתוספתא פ''ק:
אכלה גוביי. חגב שאכל באמצע שדהו או שקרסמוה נמלים. ומפני שדרך החגב לאכול מלמעלה ודרך הנמלה לקרסם ולחתוך קנה השבולת מלמטה נקט להו בהאי לישנא:
שברתו הרוח או בהמה פטורה. ל''ג לה בתוספתא ואגב שיטפא דמתני' דלקמן בפרקין היא דהתם מיתני לענין פטור פאה והכא בדין דהפסק איירינן והכי הוא בתוספתא שברתו הרוח או בהמה הכל מודים אם חרש מפסיק אם לא חרש אינו מפסיק:
מני הכל מודים לא ר''מ אמר מפני שהוא פוטר פאה. מאן הכל מודים דקתני לאו ר''מ הוא דס''ל במתני' דהקוצר לשחת מפסיק אפילו לא חרש למקום שנקצר מודה הוא הכא דדוקא אם חרש היא דמפסיק וטעמא מאי על כרחך הוא דר''מ אמר כאן דאינו מפסיק אא''כ חרש מפני שהוא פטור פאה דהך שאכלה חגב ליכא כלל והך דנמלים ושברתו הרוח או בהמה אע''ג דאיכא פטור הוא מן הפאה כדתנן לקמן בפרקין וכיון שאין בקצירת מקום הזה חיוב פאה ס''ל לר''מ דלא הוי הפסק אא''כ חרש:
אבל אם היה חייב. בפאה אפי' לא חרש מפסיק כדקאמר ר''מ במתני' דלעולם מפסיק והשתא ע''כ דהקוצר לשחת דר''מ דקאמר מפסיק היינו בשקצר לאחר שהביאה שליש דאז חיוב פאה איכא להך קצירה אם היה קוצרו לאדם אלא משום דקצירה לשחת הוא והלכך הוי הפסק:
כהאי דתנינן תמן. השתא מפרש ליה לדר' יהודה והי רבי יהודה כהאי דתנינן תמן בפ''ו דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמ' מותר לקצור קודם לקצירת העומר כדי להאכיל לבהמתו א''ר יהודה אימתי בזמן שהתחיל לקצור לצורך בהמה עד שלא הביאה התבואה שליש אבל אם הביאה שליש אסור לקצור אף לבהמה:
יקצור חייב בפאה. כלומר והשתא לר' יהודה אם יקצור חייב בפאה דלאחר שהביאה שליש הוי קצירה לחיוב פאה והלכך ס''ל דאף לשחת אסור לקצור קודם למימר כיון דהך קצירה באותה שעה קצירה מעלייתא היא בעלמא לענין חיוב פאה:
ודבר שהוא חיוב פאה מפסיק. מסקנת מילתיה דר' אלעזר היא וכלומר דהשתא ר' יהודה ור''מ בחדא שיטתא קיימי דקצירה כה''ג שיש בה חיוב פאה אם היה קוצר כדרכו חשיבא הפסק לפאה אם קוצר לשחת הוא וכדאמרן.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source