Vayedaber

רִבִי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא נִתְכַּווֵן לְזַכּוֹת מִן הַמֵּצָר וּשְׁרַע מִינָּהּ. מוּחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יָסָא דְּתַנֵּינָן תַּמָּן מוֹדִים חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. כֵּינִי מַתְנִיתָא שֶׁבֶת בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. שְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּהֶן מַמְתִּין לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן. רִבִּי יָסָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן לִיזָרַע עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת וְכֹה הוּא אָמַר אָכֵן. פְּשִיטָא לֵיהּ שֶׁהוּא מַפְסִיק. לֹא צִירְכָה וְלֹא קִידְּשָׁה מִשּׁוּם פֵּיאָה אִילָא קִידְּשָׁה. תַּנִּי רִבִי אוֹשַׁעְיָא הִפְרִישׁ פֵּיאָה מִשָּׂדֶה לַחֲבֵרָתָהּ לֹא קִידְּשָׁה. וּשְׁמַע מֵימַר אֲפִילוּ מֵיצָר.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ושמע מימר אפי' מצר. ושמע מינה מדתני סתם לא קידשה ולא מחלק מידי דאמרינן אפי' בהפסק מצר מחשבינן לענין דיעבד נמי כשתי שדות:

לא צורכה דלא קדשה משום פאה אי לא קדשה. כי קא מספקא ליה לא צורכה אלא בדיעבד אם נתן משדה זו על חברתה אם קדשה משום פאה או לא קדשה דאע''ג דמיצר חשיב כהפסק מ''מ לא דמי להנך דמתני' הנחל והשלולית כו' דנהי דאמרי' לעיל דאף בדיעבד לא קדשה משום פאה שמא דוקא להני דמני במתני' הוא דקאמר דהפסק גדול הוו אבל המיצר מיבעיא ליה אם בדיעבד נמי אין כאן תורת פאה לפוטרה מן המעשר או לא:

פשיטא ליה שהוא מפסיק. הא ודאי פשיטא ליה דהמיצר הוי כהפסק בין שדה לשדה והיינו דלכתחלה צריך שיתן פאה מכאו''א כדשמעינן מהאי מתני' דפ''ג והתם לכתחלה הוא דקאמר נותן פאה מכל אחת ואחת:

ר' יסא בשם ר' יוחנן אמר. דבלאו הכי איכא טעמא אחרינא מפני שכן דרכן של מינין הללו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה כשדה אחת בפ''ע נחשבת היא אלמא דס''ל לר' יסא שאפי' ערוגות ערוגות שהן בשדה אחת נחשבות כאו''א כשדה בפ''ע לענין פאה:

וכה הוא אומר הכן. בתמיה והכא גבי מיצר שבין שתי השדות ספוקי מספקא ליה אי הוי הפסק או לא:

נתכוין לזכות מן המיצר ושרע מינה. מהו מי אמרינן הא דאין נותנין פאה משדה לחברתה היינו אפילו שאין כאן הפסק אחר אלא המיצר שבין שתי השדות שנתכוין לזכות פאה לעניים משדה זו על מן המצר ולמטה הימנה ובפ''ק דקדושין (בהלכה ה) גריס נמי כעין האי גוונא לענין הקנין בנכסי הגר דבעי התם נתכוון לקנות מן המיצר ושרע מינה משום דקאמר התם לעיל המצר מפסיק בנכסי הגר שאם החזיק בשדה זו לא קנה האחרת ועלה בעי ר''ז שם אם החזיק במצר ונתכוין לקנות המצר ולמטה הימנה אם קונה הוא השדה בחזקה של המצר או לא והיינו כעין הא דהכא לפי שכל המפסיק בנכסי הגר מפסיק בפאה. וקס''ד הכא דהבעיא היא אם המצר חשיב כהפסק בין השדות או לא והיינו דפריך מחלפא שיטתיה דר' יסא דמדלא השיב ליה לר' זעירה כלום ש''מ דקיבל הבעיא מניה ולדידיה נמי ספוקי מספקא ליה והא לקמן משמע דפשיטא ליה דהוי הפסק:

דתנינן תמן. לקמן (בפ''ג בהלכה ב ) מודים חכמים לר''ע דפליגי התם ברישא המנמר את שדהו וכו' ומודים חכמים לר''ע בזורע שדהו שבת הוא אניט''ו בלע''ז או חרדל בשלשה מקומות שכאו''א כמקום בפ''ע היא ונותן פאה מכאו''א וכדמסיק לטעמא:

כיני מתני'. כלומר ואמרינן עלה לקמן דכן צריך לפרש להמתני' דהאי בשלשה דקתני לאו אחרדל בלחוד דסמיך ליה קאי אלא ה''ק שבת בשלשה מקומות או חרדל בג' מקומות. ופליגי התם בטעמא דמודים חכמים לר''ע באלו דשמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן כלומר שאין הכל מתבשל בפ''א אלא לפעמים הראשון שנזרע כאן מתבשל הוא מקודם להאחרון שנזרע אח''כ במקום אחר בשדה זו ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל אחת ואחת:

11a רִבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הִפְרִישׁ פֵּיאָה מִשָּׂדֶה לַחֲבֵרָתָהּ לֹא קָֽדְשָׁה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

הפריש פאה משדה לחברתה. שאמר הריני מפריש עוד כשיעור פאה משדה זו לפטור שדה שאצלה:

לא קדשה. שתהא לה דין פאה להיות פטורה מן המעשרות כדין פאה דעלמא לפי שצריך להפריש מכל שדה ושדה בפ''ע:

רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא אָמַר חֲצוּבוֹת מַפְסִיקִין לְפֵאָה. רַב חִסְדָּא בְּעִי בָּהֶן חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ. אֲתָא רִבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא בָּהֶן תִּיחֵם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

אתא ר' חנינא בשם רב חסדא ואמר דבלשון הזה אמר בהן תיחם יהושע את הארץ לגבולותיה סביב:

רב חסדא בעי. למימר בהן חלק יהושע את הארץ לשבטים:

חצובות. הוא חצובא והוא מין עשב שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק מן הצדדין:

שְׁלוּלִית. כָּל שֶׁהִיא מוֹשֶׁכֶת. נַחַל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ מוֹשֶׁךְ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

שלולית. דקתני במתני' דוקא כל שהיא מושכת וקבועה אבל נחל כיון שהוא רחב ביותר אע''פ שאינו מושך נתכוון על כל פני השדה הוי הפסק.

נִתְכַּווֵן דְּתַנֵּינָן דֶּרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים מַה צוּרְכָה אֲנָא מֵימַר לָךְ אֲפִילוּ דֶּרֶךְ הָרַבִּים אֵינוֹ מַפְסִיק לְאִילָּן אֶלָּא גֶּדֶֶר. מִכֵּיוָן דְּתַנֵּינָן שְׁבִיל הַיָּחִיד שְׁבִיל הָרַבִּים מַה צוּרְכָא לְהוֹצִיא אֶת הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינוֹ קָבוּעַ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

להוציא את הקבוע וכו'. וקמ''ל דאפי' שביל הרבים צריך שיהא קבוע אף בימות הגשמים:

מכיון דתנינן שביל היחיד. א''כ שביל הרבים מה צורכה למיתני:

אלא מימר לך אפי' דרך הרבים וכו'. משום הסיפא אצטריך דצריך לאשמעינן דאפי' דרך הרבים אינו מפסיק בשדה אילן אלא גדר:

מכיון דתנינן דרך היחיד. א''כ ודרך הרבים מה צורכה למיתני הלא כ''ש הוא:

רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יְהוּדָה שְׁנֵיהֶם אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. כְּמָה דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר הַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק כֵּן רִבִּי יְהוּדָה אָמַר הַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק. כְּמָה דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר חִיּוּב בְּפֵיאָה מַפְסִיק כֵּן רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חִיּוּב בְּפֵיאָה מַפְסִיק. וְהָא אַשְׁכְּחִנָן דְּרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חִיּוּב בְּפֵיאָה מַפְסִיק כְּהָדָא דְּתַנִּי אָֽכְלָהּ גּוֹבַיי קִרְסְמוּהָ נְמָלִין אוֹ שִׁבַּרְתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה פְטוּרָה. הַכֹּל מוֹדִין אִם חָרַשׁ מַפְסִיק. אִם לֹא חָרַשׁ אֵינוֹ מַפְסִיק. מָנֵי הַכֹּל מוֹדִין לֹא רִבִּי מֵאִיר אָמַר מִשּׁוּם שֶׁהוּא פְּטוֹר פֵּיאָה. אֲבָל אִם הָיָה חַייָב אֲפִילוּ לֹא חָרַשׁ מַפְסִיק. כַּיי דְּתַנֵּינָן תַּמָּן אָמַר רִבִּי יוּדָן אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ אֲבָל אִם הֵבִיא שְׁלִישׁ אָסוּר לִקְצוֹר. יִקְצוֹר חַייָב בְּפֵיאָה. וְדָבָר שֶׁהוּא חִיּוּב פֵּיאָה מַפְסִיק.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ודבר שהוא חיוב פאה מפסיק. מסקנת מילתיה דר' אלעזר היא וכלומר דהשתא ר' יהודה ור''מ בחדא שיטתא קיימי דקצירה כה''ג שיש בה חיוב פאה אם היה קוצר כדרכו חשיבא הפסק לפאה אם קוצר לשחת הוא וכדאמרן.

יקצור חייב בפאה. כלומר והשתא לר' יהודה אם יקצור חייב בפאה דלאחר שהביאה שליש הוי קצירה לחיוב פאה והלכך ס''ל דאף לשחת אסור לקצור קודם למימר כיון דהך קצירה באותה שעה קצירה מעלייתא היא בעלמא לענין חיוב פאה:

כהאי דתנינן תמן. השתא מפרש ליה לדר' יהודה והי רבי יהודה כהאי דתנינן תמן בפ''ו דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמ' מותר לקצור קודם לקצירת העומר כדי להאכיל לבהמתו א''ר יהודה אימתי בזמן שהתחיל לקצור לצורך בהמה עד שלא הביאה התבואה שליש אבל אם הביאה שליש אסור לקצור אף לבהמה:

אבל אם היה חייב. בפאה אפי' לא חרש מפסיק כדקאמר ר''מ במתני' דלעולם מפסיק והשתא ע''כ דהקוצר לשחת דר''מ דקאמר מפסיק היינו בשקצר לאחר שהביאה שליש דאז חיוב פאה איכא להך קצירה אם היה קוצרו לאדם אלא משום דקצירה לשחת הוא והלכך הוי הפסק:

מני הכל מודים לא ר''מ אמר מפני שהוא פוטר פאה. מאן הכל מודים דקתני לאו ר''מ הוא דס''ל במתני' דהקוצר לשחת מפסיק אפילו לא חרש למקום שנקצר מודה הוא הכא דדוקא אם חרש היא דמפסיק וטעמא מאי על כרחך הוא דר''מ אמר כאן דאינו מפסיק אא''כ חרש מפני שהוא פטור פאה דהך שאכלה חגב ליכא כלל והך דנמלים ושברתו הרוח או בהמה אע''ג דאיכא פטור הוא מן הפאה כדתנן לקמן בפרקין וכיון שאין בקצירת מקום הזה חיוב פאה ס''ל לר''מ דלא הוי הפסק אא''כ חרש:

שברתו הרוח או בהמה פטורה. ל''ג לה בתוספתא ואגב שיטפא דמתני' דלקמן בפרקין היא דהתם מיתני לענין פטור פאה והכא בדין דהפסק איירינן והכי הוא בתוספתא שברתו הרוח או בהמה הכל מודים אם חרש מפסיק אם לא חרש אינו מפסיק:

אכלה גוביי. חגב שאכל באמצע שדהו או שקרסמוה נמלים. ומפני שדרך החגב לאכול מלמעלה ודרך הנמלה לקרסם ולחתוך קנה השבולת מלמטה נקט להו בהאי לישנא:

כהדא דתני. בתוספתא פ''ק:

והא אשכחן דר''מ אמר חיוב בפאה מפסיק. סיומא דמילתי' דר''א היא דמפרש ברישא לדעתיה דר''מ והדר מפרש לדעתיה דר' יהודה כלומר דהא לר''מ אשכחן דס''ל הכי דבעינן חיוב פאה לאותה קצירה שתהא מפסקת לפאה כהאי ברייתא דלקמיה:

כמה דר''מ אמר הקוצר לשחת מפסיק וכו'. כלומר דר''א מפרש להא דר''מ דקאמר הקוצר לשחת לאו קצירה היא היינו לאחר שהביאה שליש וטעמיה דר''מ משום דס''ל דכל קצירה לשחת שיש בה חיוב פאה לאותה קצירה הוא דמפסיק לפאה שצריך ליתן עוד פאה אחרת ממה שיקצור אח''כ והכי מפרש ליה ר' אלעזר נמי לדר' יהודה דמנחות דלקמן דלענין שיהא הפסק לפאה תרתי בעינן שיהא הקצירה לשחת דכיון שהוא להאכיל לבהמתו לאו קצירה הויא ובעינן נמי שתהא בה חיוב פאה באותה קצירה אם היה קוצר כדרכו לאדם ואז חשיב' הפסק לפאה. זהו שיטתא דר' אלעזר אליבא דר''מ ודר' יהודה כדמוכיח מהאי תוספתא דלקמן לר''מ וכדמפרש ליה להא דר' יהודה במנחות והלכך קאמר דתרוייהו ס''ל דהקוצר לשחת מפסיק ושיש בה חיוב פאה דוקא כדלקמן:

ר''מ ור' יהודה שניהם אמרו דבר אחד. ר''מ דמתני' ור''י דמנחות כדמייתי ליה לקמן תרוייהו בשיטה חדא קיימי כדמפרש ואזיל:

רַב אָמַר בּוּר וְנִיר בֵּית רוֹבַע וְזֶרַע אַחֵר אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בּוּר וְנִיר וְזֶרַע אַחֵר כִּשְׁלוֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פְּתִיחַ. מַה וּפְלִיג. מַה דָּמַר רַב בְּחִיּוּב פֵּיאָה וּמַה דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן 11b בִּפְטוֹר פֵּיאָה. וְהָתַנִּי בּוּר וְנִיר חַייָבִין בְּפֵיאָה. מִן מַה דָּמַר רַב מִשָּׂדֶה בֵינוֹנִית. מִן מַה דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּחֲמִישִׁים עַל שְׁתַּיִם.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

מן. האי מה דאמר ר' יוחנן בשדה קטנה מיירי בחמשים אורך על שתים רוחב דזהו שיעור בית רובע בקירוב והלכך ליכא למימר בה דהבור והניר הוו הפסק בה כשיעור בית רובע דהא כל השדה עצמה אינה אלא בית רובע והלכך משער ר' יוחנן כג' תלמים של פתיח דהוו פחות משיעור בית רובע וכיון דשדה קטנה היא מן הסברא היא דבזרע אחר בעי הפסק ביותר דאי משום כל שהו לא הוי בה הפסק דכשדה אחת נראית הואיל וקטנה היא אלא דבבור וניר אי אפשר לומר בה בית רובע דכל עצמה לא הויא אלא בית רובע כדאמרן והלכך משערינן בג' תלמים של פתיח לכולן דמיהת שיעור דמתחזי הויא והשתא רב ורבי יוחנן לא פליגי כלל וברייתא דבור וניר בשדה בינונית מיתוקמא וממילא שמעינן דבזרע אחר דלא קתני משום דבשדה בינונית אין לו שיעור אלא בכל שהו הוי הפסק וכולי עלמא מודים בה:

מן מה דאמר רב וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש''ס מדקבעי למימר מעיקרא דהא דקאמר ר''י לענין פטור פאה הוא דלא היא אלא דר' יוחנן נמי בשיעור הפסק לענין חיוב פאה לשתי השדות מיירי ואפ''ה לא פליגי אלא מן האי מה דאמר רב משדה בינונית הוא דמיירי ושיעור בור וניר כדקתני בברייתא דשיעורן בבית רובע כמו שאם היו נזרעין היו חייבין בפאה וזרע אחר שיעורו בכ''ש דכיון שיש בו מין אחר זרוע לא אזלינן בתר שיעור חיוב פאה אלא בכ''ש הוי הפסק:

והא תני בור וניר חייבין בפאה. כלומר דהן הוו הפסק בין השדות ומחמת זה חייבין שתי השדות בפאה ומדקתני סתמא ולא קתני שיעורא ש''מ דהכי קאמר הבור והניר הוו הפסק כמו אם היו נזרעין והיו חייבין בפאה והיינו בית רובע דהאי ברייתא כר''א אתיא דאמר לקמן בפ''ג קרקע בית רובע חייבת בפאה והשתא דייקינן מדלא קתני נמי זרע אחר בהדי בור וניר ולא שמעינן שיעור הפסק דידיה בכמה על כרחך דלית ליה שיעורא דאפי' בכל שהוא הוה הפסק וקשיא לר' יוחנן:

ומה דא''ר יוחנן בפטור פאה. וה''ק הבור והניר כל זמן שאינם רחבים אלא כשלשה תלמים של פתיח לא הוו הפסק ופאה אחת פוטרת את כל השדה כולה והשתא איכא למימר דבבור וניר לא פליגי בשיעור הפסק אלא בזרע אחר הוא דפליגי:

מה דאמר רב בחיוב פאה. לאו שהן עצמן חייבי' בפאה דהא בבור וניר לא שייכא בהו חיוב פאה אלא דה''ק מה דאמר רב בית רובע לענין חיוב פאה כלומר לענין הפסק בין השדות דכשיעור כזה הוי הפסק וחייב ליתן פאה מכל שדה ושדה בפ''ע:

מה ופליג. ושואל הש''ס אם דברי ר' יוחנן נמי אהפסק קאי דבהכי הוי הפסק בין השדות ופליג על רב בכולא מניחא ואף בבור וניר או לא וקאמר דלא פליגי בבור וניר:

ר' יוחנן אמר. שיעור כולן כרחב שלשה תלמים של פתיח שעושין בתחלת המחרישה:

וזרע אחר. בתוך שדהו הוה הפסק אפי' בכ''ש:

רב אמר בור וניר. דקתני במתני' דהוה הפסק שיעורן בית רובע אם יש בהן רחב כשיעור בית רובע הקב שהוא עשר אמות ומעט יותר על עשר אמות ומעט יותר:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source