Orlah
Daf 13b
הלכה: תַּנֵּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אַף הָרִאשׁוֹנָה בְמַחֲלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה הֲוִינָן 13b סָֽבְרִין מֵימַר מַפְלִיגִין בְּשֶׁחִימֵּץ זֶה כָּל כּוֹחוֹ וְזֶה כָּל כּוֹחוֹ וְנָפַל שְׂאוֹר שֶׁלְחוּלִין תְּחִילָּה. אֲבָל אִם נָפַל שְׂאוֹר שֶׁלְתְּרוּמָה תְּחִילָּה כְּבָר נִתְחַמְּצָה הָעִיסָּה.
Traduction
Hanania enseigne au nom de R. Yohanan (56)Ibid. que même le 1er cas (§ 8) est contesté par R. Simon (lequel permet alors l’usage de la pâte). R. Yona dit, au contraire, être d’avis que la discussion a seulement lieu au second cas, lorsque le levain profane a d’abord produit tout son effet, puis le levain sacré a agi de même; et comme la partie profane a agi en premier lieu, celle de l’oblation n’a plus d’effet et ne provoque pas d’interdit. Si, au contraire, cette dernière était survenue en premier lieu, elle aurait seule provoqué la fermentation et entraîné l’interdit, sans conteste (57)Suit un alinéa, que l'on trouve déjà ci-dessus, (Terumot 10, 2), en entier..
Pnei Moshe non traduit
גמ' אף הראשונה במחלוקת. דלא תימא הואיל וברישא אכתי לא נתחמצה מחמת שאור של היתר וא''כ מהני בה השאור של האיסור למהר להחמיץ מודה בה ר''ש שאסור קמ''ל דחולק היה ר''ש אף ברישא ומשום דבלאו שאור של האיסור יש כאן כדי לחמץ את העיס' מחמת שאור של היתר ואין שאור של האיסור אלא לפגם:
א''ר יונה הוינן סברינן מימר. שבני הישיבה היו רוצין לפרש דבמה פליגין בגוונא דהסיפא הוא דפליגי בשחימץ זה כל כחו וכן זה כלומר שנשתהה השאור של ההיתר וכן של האיסור שנפל אח''כ עד שיחמיץ כל כחו ושנפלו השאור של חולין תחלה דבהא הוא דפליג ר''ש וס''ל דמותר שהרי כבר נתחמצה לגמרי מחמת השאור של היתר וכשבא אח''כ השאור של איסור לתוכה אינו אלא פוגם להעיסה:
אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה. לתוכה כבר נתחמצה בשל התרומה וה''ה בשל כלאי הכרם ואע''ג שאח''כ נפל לתוכה שאור של היתר אסור לכ''ע דאף ר''ש מודה בכה''ג שהרי יש כאן השביח מחמת האיסור לבדו וכן ברישא לא פליג ר''ש שהרי אין כאן חימץ זה וזה כל כחו:
כָּל נוֹתְנֵי טְעָמִים בֵּין לִפְגָּם בֵּין לִשְׁבָח אָסוּר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לִשְׁבָח אָסוּר לִפְגָּם מוּתָּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וְאַחַר כָּךְ פָּגַם. אֲבָל אִם פָּגַם וְאַחַר כָּךְ הִשְׁבִּיחַ אוֹף רִבִּי מֵאִיר מוֹדֶה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא שַׁנְייָא הִיא הִשְׁבִּיחַ הִיא פָגַם. הִיא פָגַם הִיא הִשְׁבִּיחַ הִיא הַמַּחֲלוֹקֶת. תַּמָּן תַּנִינָן שְׂעוֹרִין שֶׁנָּֽפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו מֵימָיו מוּתָּרִין. וְהָדָא מַתְנִיתָא מַה הִיא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר דִּבְרֵי הַכֹּל. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר אִילֵּין שְׁמוּעָתָא הָדָא רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר דִּבְרֵי הַכֹּל.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח וכו'. תוספתא היא בפ''ח דתרומות והובא' לעיל בפ''י דתרומות בהלכה ב':
רשב''ל אמר מה פליגין וכו'. כלומר ריש לקיש ס''ל דלא פליג ר''מ בפוגם בתחלה אלא דוקא אם יש כאן השביח בתחלה מחמת האיסור ואע''פ שאח''כ הוא פוגם בהא הוא דפליגי וס''ל לר''מ דאסור אבל אם פגם בתחלה ואף שהשביח אח''כ אף ר''מ מודה שמותר שהכל הולך אחר בתחלה:
ר' יוחנן אמר לא שניא וכו'. כלומר בין שהשבח בתחלה בין בסוף אלא שאפי' יש כאן ג''כ פגם בהא נמי המחלוקת ולר''מ אסור ולקמן מסיק אליבא דר''מ דאפי' פוגם מתחלתו עד סופו פליג ר''מ דס''ל דנותן טעם לפגם אסור:
תמן תנינן. בתרומות שם:
שעורים. של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו המים מחמת השעורים מותרין הם דנותן טעם לפגם הוא:
והדא מתני' מה היא. כלומר דמספקא ליה להש''ס להאי דר' יוחנן אליבא דר''מ היכי קאמר אי נימא דלא פליג אדר''ל אליבא דר''מ אלא בפוגם בתחלה ולבסוף השביח דר''ל ס''ל אליבא דר''מ דמודה דמותר ור' יוחנן ס''ל דאף בהא פליג ר''מ דמכיון דיש כאן השביח מחמת האיסור לא איכפת ליה בין אם הוא בתחלה או בסוף ואסור אבל היכא דאין כאן שבח כלל וכמו הדא מתני' דתרומות שהשעורים פוגמין את המים מתחלה ועד סוף אפשר דאף ר' יוחנן ס''ל אליבא דר''מ דמותר או דילמא דלר' יוחנן פליג ר''מ בכל מקום ואפילו בפוגם מתחלה ועד סוף ס''ל דאסור והיינו דבעי האי מתני' דתרומות אליבא דמאן היא:
ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר דהדר פשיט לה דודאי הכי הוא דלר' יוחנן אליבא דר''מ אפי' בפוגם מתחלה ועד סוף ס''ל לאיסור ולדידיה הך מתני' דתרומות במחלוקת היא דלא אתיא כר''מ אלא כר''ש אבל לר''ש בן לקיש מתני' דתרומו' דברי הכל היא שהרי אפי' בפוגם מתחלה והשביח לבסוף ס''ל לר''ל אליבא דר' מאיר דמותר ומכ''ש בפוגם מתחלה ועד סוף:
ר' יוסי ב''ר בון וכו'. כלו' וכן פי' רבי יוסי בר' בון לשמועתא זו דאמוראי דלר' יוחנן בכל מקום הוא דפליג ר''מ ומתני' דתרומות מוקי לה במחלוקת ורשב''ל מוקי לה כדברי הכל. עד כאן מה דגרסינן לעיל בתרומות שם:
אָמַר רִבִּי יוֹנָה צוֹרְכָה לְהָדָה דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֹא כֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר מָה פְלִיגִין בְּשֶׁחִימֵּץ זֶה כָּל כּוֹחוֹ וְזֶה כָּל כּוֹחוֹ וְנָפַל שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִין תְּחִילָּה. אֲבָל אִם נָפַל שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה תְּחִילָּה כְּבָר נִתְחַמְּצָה הָעִיסָּה. וַאֲפִילוּ נָפַל שְׂאוֹר חוּלִין תְּחִילָּה נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵעִיקָּרוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּגַם. חָזַר רִבִּי יוֹנָה וָמַר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אֵינָהּ מְחַמֶּצֶת כָּל צוֹרְכָהּ מְשַׁייֶרֶת הִיא כָּל שֶׁהוּא. אוֹתוֹ כָּל שֶׁהוּא יֵעָשֶׂה כְּמִי שֶׁהִשְׁבִּיחַ וְלִבְסוֹף פָּגַם. וְקַשְׁיָא אִילּוּ הִשְׁבִּיחַ וְלֹא פָּגַם שֶׁמָּא כְּלוּם הִיא.
Traduction
R. Yona dit: il a fallu expliquer l’avis de R. Simon b. Lakish d’après l’opinion qui vient d’être exposée, ainsi la discussion a seulement lieu lorsque le levain profane a d’abord produit tout son effet, puis le levain sacré a agi de même, et comme la partie profane a agi en premier lieu, celle de l’oblation n’a plus d’effet et ne provoque pas d’interdit; si, au contraire, cette dernière était survenue d’abord, elle aurait seule causé la fermentation et entraîné l’interdit, sans conteste. Or, selon R. Simon b. Lakish, lors même que la partie profane a seule agi d’abord, on suppose qu’il y a eu amélioration produite d’abord par le profane, jointe à l’effet de l’oblation, et qu’un effet nuisible est survenu plus tard (en ce cas, R. Simon l’interdit aussi, comme si le bon effet était dû à l’oblation). R. Yona renonça ensuite à son hypothèse de la jonction des deux effets opposés, et dit: il peut arriver que la femme (tenant compte du temps de la cuisson) ne mette pas toute la quantité voulue de ferment, laissant une parcelle de levain libre, puis cette parcelle arrivant en temps opportun commence par produire un bon effet (de compléter la fermentation), puis un effet nuisible, en ce que la pâte qui attend fermente trop et se perd (donc, les 2 effets auront été produits tout à tour par l’oblation, et ils seront interdits). A cela on peut objecter que cette parcelle produisant un bon effet n’a guère de valeur, pas plus que le mauvais effet produit ne pourra seul être pris en considération (il faut donc en revenir à l’idée de jonction émise au § précédent).
Pnei Moshe non traduit
א''ר יונה צורכה להדא דרשב''ל. כלומר צריך לדקדק אחריו דקשיא לן על הדא דקאמר דבשהשביח האוסר בתחלה ואח''כ הוא דפגם בהא הוא דפליג ר''מ וא''כ לא זה כדסברוה בני הישיבה לפרש הפלוגתא דמתני' דידן דהא לא כן סברינן מימר מה פליגין וכו' כדלעיל דמוקי לפלוגתייהו במתני' הכא בשנפל שאור של חולין תחלה בדוקא והשתא קשיא לריש לקיש כדמסיק ואזיל:
ואפי' נפל שאור של חולין תחלה נעשה כמי שהשביח מעיקרו ואח''כ פגם. בתמיה דהיאך נעשה כאן כמי שהשביח האיסור מעיקרו ואח''כ הוא דפגם הרי כשנפל השאור חולין תחלה ונתחמצה העיסה א''כ בשנפל האיסור אח''כ הוה ליה פוגם מעיקרו שאחר שהעיסה נתחמצה כל שאתה מוסיף אח''כ בשאור אתה פוגמה ואפ''ה פליג הת''ק דר''ש דהוא ר''מ וס''ל דאסור והא לר''ל מודה הוא ר''מ בפוגם ואח''כ השביח ומכ''ש כאן דאין האיסור משביח אלא פוגם:
חזר ר' יונה ואמר. דהא לא קשיא לריש לקיש דאיכא למימר דהיינו טעמא דר''מ דהוא הת''ק דמתני' לפי שהאשה הזאת אין דרכה להיות מחמצת כל צרכה בתחלה אלא שמשיירת היא כל שהוא שלא תתחמץ דחוששת היא שמא תתחמץ יותר מדאי והלכך כשנפל השאור של חולין בתחלה אמרינן דמסתמא לא הניחה האשה להחמיץ את כל העיסה ושיירה כל שהוא והשתא אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגם וכלומר דכשנפל אח''כ שאור של האיסור לתוך העיסה משביח האיסור לאותו כל שהוא שלא נתחמץ מעיקרו ועכשיו הוא שמתחמץ מחמת האיסור והוי כמו שהשביח ולבסוף פוגם ולפיכך אוסר ר''מ:
וקשיא. חוזר הש''ס ואומר דמ''מ קשיא לריש לקיש:
אלו השביח ולא פגם שמא כלום הוא. בתמיה כלומר דהאיך מצית לאוקמי המתני' בכה''ג דבשעה שנפל השאור חולין בתחלה שיירה כל שהוא ולא נתחמצה כל צורכה ובנפילת השאור של האיסור אח''כ הוא שנתחמץ אותו כל שהוא דא''כ הרי כאן כמו שהשביח אותו כל שהוא ולא פגם כלל וכלל דהא מעיקרא לא נתחמץ והשתא מחמת האיסור נתחמץ הוא ושמא כלום הוא האי אוקימתא דהא מכיון שאין כאן פגם לאותו כל שהוא אלא שבח בלבד מכח האיסור כלום איצטריך למיתני דאסור ועוד וכי היאך פליג ר''ש במתני' וס''ל דמותר הא מיהת באותו כל שהוא אין כאן נותן טעם לפגם כלל ואמאי מתיר אלא ודאי לא מיתוקמא מתני' בכה''ג כלל וקשיא לריש לקיש:
Orlah
Daf 14a
משנה: תַּבְלִין שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה אָסוּר וּמִצְטָֽרְפִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד אוֹ שְׁנֵי מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד אִין מִצְטָֽרְפִין.
Traduction
Les épices interdites pour 2 ou 3 causes (58)''Si une épice est interdite à titre d'Orla une autre à cause de sa provenance de l'Aschéra, et une 3e étant comme oblation. Cf. Babli, Shabat 89b; Avoda Zara 66a. Maïmonide cite comme exemple une épice (plantae species cui granum odoratum, selon Kamous; ou cassia selon Forsk), dont il y a 2 espèces: l'une grande, l'autre petite.'', soit d’une même espèce, soit de plusieurs, sont interdites, et on les réunit pour équilibrer la quantité proportionnelle qui devrait les annuler. R. Simon dit: si les épices interdites par 2 ou 3 causes sont d’une seule espèce, ou si ce sont 2 espèces interdites pour une seule cause, on ne les réunit pas (et chacune s’annule proportionnellement au tout).
Pnei Moshe non traduit
מתני' תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד. כגון פלפל ארוך ופלפל שחור ופלפל לבן שיש בהן שלשה שמות וכולן מין אחד וכן כיוצא בזה משאר תבלין כגון השומין או הבצלים וכיוצא בהן שכל העשוי לתבל את הקדרה וליתן טעם בכלל תבלין היא ויש שהן ממין אחד ושמות הרבה להן:
או משלשה. כלומר או איפכא שהן משלשה מינין וכולן משם אחד כגון הכרפס שיש בו מינין הרבה וכולן על שם כרפס נקראין או כל כיוצא בו:
אסור ומצטרפין. כלומר אם הן איסור אוסרין ומצטרפין הן לאסור את שנתבל מהן:
ר''ש אומר וכו'. ואין הלכה כר' שמעון:
הלכה: נִיחָא שְׁנֵי שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד שְׁנֵי מִינִים מִשֵּׁם אֶחָד. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר בְּמִינֵי מְתִיקָה שָׁנוּ.
Traduction
On sait donc que lorsque l’épice d’une même espèce est interdite pour 2 causes, on les suppose réunies dans l’intérêt de la proportion d’annulation (59)Cf. Shabat 89b.; mais si ce sont des épices de deux sortes, comment supposer qu’elles se joignent et ne produisent qu’une cause d’interdit? (ne doivent-elles pas se combattre)?
Pnei Moshe non traduit
גמ' ניחא שני שמות ממין אחד. מסתברא שהן מצטרפין לאסור הואיל ומין אחד הן אלא משני מינין משם אחד בתמיה אמאי מצטרפין הא מסתמא שני מינין יש להן טעם משונה זה מזה והיאך יהיו מצטרפין כדי לתבל וליתן טעם:
במיני מתיקה שנו. כלומר היינו טעמא דמצטרפין הן דהכא במאי עסקינן שהן כולן מיני מתיקה ואע''פ שטעם זה אינו כטעם זה מכל מקום כולן ראוין הן למתק את הקדירה ולפיכך מצטרפין הן:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן שְׁלֹשָׁה נוֹתְנֵי טְעָמִים הֵן. כָּל שֶׁהַהֶדְיוֹט טוֹעֲמוֹ וְאוֹמֵר קְדֵירָה זוֹ אֵינָהּ חֲסֵירָה וְנָפַל זוֹ הִיא נוֹתֵן טַעַם לִשְׁבָח מוּתָּר. וַאֲפִילוּ אָמַר תַּבְלִין פְּלוֹנִי יֵשׁ בִּקְדֵירָה זוֹ. זוֹ הִיא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר. וְכָל שֶׁהָאוּמָן טֹעֲמוֹ וְאוֹמֵר תַּבְלִין פְּלוֹנִי יֵשׁ בִּקְדֵירָה. זֶה הוּא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר.
Traduction
R. Abahou répond au nom de R. Eliézer qu’il s’agit de deux espèces servant également à sucrer le mets (étant semblables, on les joint).
Pnei Moshe non traduit
שלשה נותני טעמים הם. כלומר שלשה דינין חלוקין הן בנותני טעמים שיש שאפי' נותן טעם הוא לשבח אעפ''כ מותר ויש שאע''פ שנותן הוא טעם לפגם אסור הוא ויש שאם נותן טעם לפגם מותר הוא כדמפרש ואזיל:
כל שהדיוט טועמו. שאינו אומן ובקי בנתינת טעמים לידע טעם פלוני ופלוני ראוי הוא לקדירה זו וזה ראוי לזה ואם הוא טועמו לאותה קדירה ואומר קדירה זו אינה חסירה כלום ואינה צריכה תבלין:
ונפל. תבלין אחד של איסור לתוך הקדירה זו הוא נותן טעם לשבח מותר כלומר כגון זה אע''פ שנותן טעם לשבח הוא אפ''ה מותר דמכיון שאף הדיוט כשטועם את הקדירה אומר שאינה צריכה תבלין א''כ הטעם שנותן התבלין הזה בה אינו כלום שאינה צריכה ואנן דאסרינן נותן טעם לשבח היינו אם משביח הוא את הקדירה מכח זה ובלא התבלין לא היה בה טעם ראוי לאכילה דזהו נותן טעם לשבח שאסור:
ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו וכו'. האי ואפי' אמר אהדיוט קאי וחלוקה שניה היא וכלומר שגם בחלוקה זו והיא החלוקה של נותן טעם לפגם המותר סמכינן אהדיוט שאם אומר אני מרגיש בטעם תבלין פלוני שכבר ניתן בקדירה זו ותבלין זה פוגם הוא את הקדירה סמכינן עליה וזו היא שאמרו נותן טעם לפגם מותר שמכיון שנודע לכל הוא שתבלין זה פוגם ואפי' ההדיוט מרגיש בו אף אם התבלין של איסור מותר לפי שנותן טעם לפגם הוא:
וכל שהאומן טועמו וכו'. כלומר ויש שאע''פ שהוא נותן טעם לפגם אסור הוא וזהו כגון שצריך אומן להרגיש בטעם התבלין הזה ואם דווקא האומן שטועמו ואומר תבלין זה הוא בקדירה זו ופוגמה זהו שאמרו שאע''פ שהוא נותן טעם לפגם אפ''ה אסור מכיון שאינו מרגיש בהפגם אלא האומן וחיישינן דלמא אתי למיטעי בפעם אחרת שלא ימצא האומן לטועמו ויאמר על שאינו פגום שהוא פגום ולפיכך אמרו שכל שההדיוט מרגיש בה שהוא לפגם זהו הנותן טעם לפגם שמותר:
רִבִּי יוֹנָה בָּעֵי מַּה בֵין שָׁבַח מִזֶּה וּמִזֶּה. וּמַה בֵין פָּגַם מִזֶּה וּמִזֶּה. שָׁבַח מִזֶּה וּמִזֶּה אָסוּר. פָּגַם מִזֶּה וּמִזֶּה מוּתָּר. 14a אָמַר רִבִּי מָנָא שָׁבַח מִזֶּה וּמִזֶּה אַתְּ רוֹאֶה כְּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹתוֹ הָאִיסּוּר אִם יֵשׁ בּוֹ כְדֵי לֶאֱסוֹר. פָּגַם מִזֶּה וּמִזֶּה אַתְּ רוֹאֶה אֶת הַהֵיתֵר כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹתוֹ הָאִיסּוּר אֵין בּוֹ כְדֵי לֶאֱסוֹר.
Traduction
R. Yona demanda: pourquoi (selon R. Yohanan) y a-t-il une distinction entre le cas où il y a eu un effet avantageux de part et d’autre et celui où l’effet a été nuisible? Pourquoi au premier cas la Mishna l’interdit-elle, et au second cas permet-elle d’en user? C’est que, répond R. Mena, au premier cas (plus grave) on ne suppose pas la partie permise comme présente, mais la partie interdite seule suffit à propager l’interdit à la pâte; tandis qu’en cas d’effet nuisible (moins grave), où l’on suppose aussi la partie permise absente, l’interdit ne suffit pas à rendre le tout défendu.
Pnei Moshe non traduit
ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה כו'. השתא מהדר לפרושי טעמא להא דקאמר לעיל הוינן סברין מימר דמה פליגין ת''ק ור''ש בגוונא דסיפא הוא דפליגי ובשחימץ זה וזה כל כחו וכו' כדפרישית לעיל דלר''ש הויא הך סיפא כמו שפוגם מזה ומזה שהרי נתחמצה יותר מדאי מחמת שאור ההיתר והאיסור אבל ברישא דאכתי לא חימץ ההיתר אלא שיש בההיתר כדי לחמץ ובהאיסור כדי לחמץ והיינו שבח מזה ומזה ולפיכך בעי ר' יונה מה בין גוונא דרישא לגוונא דסיפא דסברוה למימר דר''ש בהסיפא דוקא הוא דפליג ולא בהרישא ומאי שנא אם הפגם בא גם מהאיסור כמו מן ההיתר לבין השבח בא גם מההיתר כמו מן האיסור הרי בין כך ובין כך לא נגמר הדבר אלא מכח שניהן:
אמר רבי מנא שאני ושאני היא. דברישא שהשבח מזה ומזה היינו טעמא דאף ר' שמעון מודה בה לאיסור לפי שאת רואה כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו כדי לאסור כלומר דאמרי' את רואה לההיתר כמי שאינו שהרי עדיין לא חימץ כלום אלא שיש בו כדי לחמץ ואזלינן לחומרא ורואין את ההיתר כמי שאינו ומשערין באותו השאור האיסור שאם יש בו כדי לחמץ ולאסור אסור:
פגם מזה ומזה אתה רואה וכו'. כלומר אבל בסיפא דכבר נתחמצה העיסה מההיתר לבדו וכשנפל אח''כ האיסור לתוכה אע''ג דהפגם בא גם מההיתר שבתחלה מ''מ מותר לר''ש:
את רואה את ההיתר כמי שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור. כלומר דאין מקום לומר גם כאן דאת רואה את ההיתר כמי שאינו ונשער בהאיסור לבדו דהא לאו מילתא היא שהרי כבר נתחמצה מכח ההיתר ואם כן אפי' את רואה עכשיו את ההיתר כמי שאינו מ''מ שוב אין באותו האיסור כדי לאסור לפי שההיתר כבר עשה הפעולה שלו ואין האיסור בא אלא לפגם והיינו טעמא דר''ש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source