תַּנֵּי שָׂדֶה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי גוֹי וּלְקָחָהּ 23b מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַתּוֹסֶפֶת פָּטוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַתּוֹסֶפֶת חַייָב. רִבִּי אֲבִינָא עוּלָא בְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אַף חֲכָמִים לֹא חִייְבוּ בְתוֹסֶפֶת אֶלָּא לְשֶׁעָבָר שֶׁאִם הָיָה שֵׁנִי שֵׁנִי עָנִי עָנִי. תַּנֵי רִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מְנַיִן לִתְבוּאָה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה כּוֹנְסָהּ אוֹתָהּ בַּשְׁבִיעִית. תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ בַּשְׁבִיעִית. רִבִּי אֲבִינָא עוּלָא בְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי בְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְּמָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. כֵּן רִבִּי יוֹנָתָן בֶּן רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי אֲבוּנָא תַּרְתֵּין מִילִּין אַתּוּן אָֽמְרִין וְאִינּוּן פְלִיגוֹן הָדָא עַל הָדָא. הָכָא אַתּוּן מָרִין אַף חֲכָמִים לֹא חִייְבוּ בְתוֹסֶפֶת אֶלָּא לְשֶׁעָבָר שֶׁאִם הָיָה שֵׁנִי שֵׁנִי עָנִי עָנִי. וְהָכָא אַתּוּן מָרִין אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי בְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. אִי דְּאַתְייָא דְּרִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי בְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְּמַה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אִסּוּר סְפִיחִים תּוֹרָה. כֵּן רִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי אָמַר אִסּוּר סְפִיחִים תּוֹרָה. הֵבִיאָה פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לִפְנֵי שְׁבִיעִית נִכְנְסָה שְׁבִיעִית אֲסוּרָה מִשּׁוּם סְפִיחִין וְלֹא חָלָה עָלֶיהָ קְדוּשַׁת שְׁבִיעִית. שֶׁכְּבָר הָיוּ עֲשָׂבִים וְלֹא חָלָה עָלֶיהָ קְדוּשַׁת שְׁבִיעִית. הֵבִיאָה פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לִפְנֵי שְׁמִינִית וְנִכְנְסָה שְׁמִינִית מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם סְפִיחִין וְחָלָה עֲלֶיהֶן קְדוּשַׁת שְׁבִיעִית. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן מָרִין מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בְּסִדְרָן שֶׁל שָׁנִים שֶׁאִם הָיוּ שֵׁנִי שֵׁנִי עָנִי עָנִי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תני. בתוספתא פ''ג וגריס שם פלוגתא דר''ע וחכמים כעין פלוגתא דת''ק ורבי במתני' דתני שם הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות פטור משבאו לעונת המעשרות חייב וזהו ט''ס ואיפכא צ''ל עד שלא באו לעונת המעשרות חייב משבאו לעונת המעשרות פטור מלקט כדרכו ופטור דברי ר''ע וחכמים אומרים אף משבאו לעונת המעשרות חייב לפי חשבון. ונסחת הברייתא דהכא היינו הך וכך הובאה לעיל בפ''ד דפאה בהלכה ה':
ר' יוחנן ור''ל תריהון אמרין וכו'. כר' אבינא דלעיל דלענין חיוב מעשרות של השנה הולכין אחר שנה שגדלה בה השליש הראשון ולפי סדרן של השנים אם היה שנת מעשר שני או מעשר עני:
הביאה פחות משליש וכו'. מסקנא דמילתא דלעיל הוא דקאמר אם הביאה שליש וכו' ואיידי דדייק עלה דר' אבינא הפסיק בה והשתא הדר למילתיה דאם לא הביאה אלא פחות משליש לפני ר''ה של שביעית ונכנסה שביעית אסורה משום ספיחין וצריך להפקירה כדין ספיחין אבל לענין לאכלן בקדושת שביעית לא חלה עליהן קדושת שביעית כדמפרש טעמא לפי שכבר היו עשבים כלומר דמיהת עשבים היו קודם השביעית ואע''פ שלא גדלו שליש ולא חלה עליהן קדושת שביעית אף אח''כ ואם הביאה פחות משליש בשביעית לפני שמינית וכו' איפכא הויא דמשום ספיחין מותרין דהרי העיקר מה שגדל בשמינית הוא וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר חלה עליהן בהיותן עשבים:
אי דאתייא ר' יונתן וכו'. כלומר ועוד אי דר' יונתן כר''ע רבו ס''ל א''כ היה לו להחמיר כאן בשביעית משום דהתוספת ספיחי שביעית הן ור''ע רבו ס''ל דספיחין בשביעית אסורין מן התורה הן כדקאמר בהדיא בת''כ והבאתי לעיל בפ''ה דשביעית בהלכה ג':
ואינון פליגין הדא על הדא. דהא הכא אתון אמרין דאף למה שחייבו חכמים בהתוספת מ''מ לענין שנת החיוב הולכין אנו אחר שנה שעברה שגדל בה השליש הראשון וא''כ מאי האי דקאמרי אתון הכא דאתייא דר' יונתן כשיטת ר''ע רבו הרי אף להחכמים הולכין אנו לענין השנה אחר שליש הראשון והיינו נמי דר' יונתן דבענין השנה הוא דקאמר וזהו כחכמים דר''ע:
כמה דר''ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך. ולפיכך פוטר אף התוספת שברשות הישראל משום שהשליש הראשון הביאה ביד הגוי כן נמי ר' יונתן אומר כאן לענין שביעית שאחר שליש הראשון אתה מהלך כדפרישית:
ת''ל ואספת את תבואתה בשביעית. כלומר דדריש ואספת את תבואתה לקרא דבתריה והשביעית תשמטנה דלפעמים ואספת את תבואת השנה שעברה אף בשביעית ומדלא כתיב ושביעי' תשמטנה הוא דיליף:
שהביאה שליש לפני ר''ה. של שביעית שכונסה אותה אף בשביעית:
אף חכמים לא חייבו בתוספת אלא לשעבר. כלומר אף למאי דס''ל שחייב להפריש מהתוספת מ''מ בהא מודים דאחר שנה לשעבר שגדל השליש הראשון אנו הולכים ואם היה שנת מעשר שני או מעשר עני מפריש הוא מן התוספת כפי אותה שנה שעברה:
התוספת. שניתוסף ביד ישראל לר''ע פטור כת''ק דמתני' וחכמים כרבי ס''ל ומפריש לפי חשבון התוספת:
רִבִּי אוֹמֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן עַל רֹאשָׁהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
על ראשה. הא דרבי ארישא קאי וכדפרישית במתני':
אָמַר רִבִּי אָבִין אַתְיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּשִׁיטָּה רַבָּן גַּמְלִיאֵל זְקֵינוֹ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אָרִיסִין לְגוֹיִם בְּסוּרִיָּה. רִבִּי לִיעֶזֶר מְחַייֵב פֵּירוֹתֵיהֶן לְמַעְשְׂרוֹת וְלִשְׁבִיעִית. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אתיא דרשב''ג בשיטת ר''ג זקנו דתנינן תמן. בפ''ד דחלה ישראל וכו' וה''נ כאריס הוא שאין לו בגוף הקרקע ולפיכך פוטר רשב''ג בשלא קנה קרקע:
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעֵי קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא זָרַע בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב וְנָקַב. אָמַר לוֹ עַכְשָׁיו נָקֻב.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
זרע בעציץ שאינו נקוב. דפטור מן המעשרות והביאה שליש ואח''כ נקב מהו ופשט ליה דהא מיהת עכשיו נקב ונגמר בחיוב:
וְאַף בְּחַלָּה כֵּן מַחֲלוֹקֶת רִבִּי עֲקִיבָה וַחֲכָמִים. מַה אַתְּ בָּעֵי מֵרִבִּי עֲקִיבָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַייָבִין בְּחַלָּה. אִין יִסְבּוֹר רִבִּי עֲקִיבָה כְרִבִּי לִיעֶזֶר יְאוֹת אַתְּ מַקְשִׁי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אין יסבור כר' אליעזר יאות את מקשי. כלומר דבשלמא אם היה ר''ע תופס סברת ר''א והוה ס''ל דיצא מארץ לח''ל חייבין בחלה שפיר הוא דמצית למבעי לר''ע בגוונא דאיירינן כאן דהוה מצינן למימר עד כאן לא מחייב ר''ע בחלה אלא בפירות שגדלו כולן בחיוב אבל הכא דלא גדל אלא השליש הראשון בחיוב אפשר דפוטר מן החלה מכיון שעכשיו הן ברשות הפטור אבל מכיון דר''ע פוטר ביצאו מכאן לשם מכ''ש דפוטר בגוונא דאיירינן לעיל ומאי תיבעי לך. וזה הוא העיקר:
מה את בעי מר''ע דר''ע אומר פירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. כלומר דהא כך שנינו לקמן בריש פ''ב דחלה פירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה יצאו מכאן לשם ר''א מחייב ור''ע פוטר וש''מ דברישא דלא פליג ר''ע מודה בה וא''כ תו לא שייך למבעי כה''ג בחלה דהא לכ''ע אם נכנסה לארץ נתחייבה בחלה ואף שהיתה בתחילה במקום הפטור. א''נ דהך בעיא ואף בחלה כן כפשטא מיתפרשא ואגוונא דהאי פלוגתא גופה קאי דאם הביאה שליש ביד הגוי ולקחה ישראל ממנו ודקאמרת דלענין מעשר פליגי בתוספת שביד ישראל ומשום דגבי מעשר תבואת זרעך כתיב והלכך מכיון דהשליש הראשון גדל בפטור פליגי בה דלר''ע אחר השליש הראשון אתה הולך ופטור אף התוס' ולרבנן מיחייב התוספת אבל בחלה עריסותיכם כתיב וממעטינן עריסת הנכרי והכא מכיון שהעיסה נעשית ביד ישראל איכא למימר דמודה בה ר''ע דנהי דפטור התוספת ממעשרות בחלה מיהת חייבת או דילמא מכיון דלר''ע פטורה ממעשרות לפי שאחר השליש הראשון אתה מהלך גם בחלה פטורה ועל זה מתמה הש''ס מה את בעי מר''ע דהא שמעינן ליה דלא פליג ארישא דפ''ב דחלה וס''ל דאפילו פירות שגדלו כולן בפטור כמו פירות בח''ל ואפ''ה אם נכנסו לארץ חייבין בחלה ומכ''ש כאן שלא גדל אלא השליש בפטו' וכן לא מצית נמי למיבעי איפכא דאם גדלו בחיוב ונכנסו לפטור דאמרינן לעיל דאיפכא הויא אליבא דפלוגתייהו כמו זרע בחורבה והביאה שליש וכו' דלר''ע התוספת חייב ולרבנן פטור ומבעיא לך דאם אף בחלה כן והרי זה כמו פירות הארץ שיצאו לח''ל וא''כ הא נמי לא תבעי לך דהא שמעינן ליה לר''ע התם בסיפא דקתני יצאו מכאן לשם ר''ע פוטר מן החלה ואם אפי' גדלו כולן בחיוב פוטר ר''ע כשיצאו למקום פטור מכ''ש כאן אם לא הביאה אלא השליש בחיוב ואח''כ יצא למקום הפטור דפשיטא דפטור לר''ע מן החלה ואתי שפיר השתא למאי דמסיים וקאמר:
ואף בחלה כן מחלוקת ר' עקיבא וחכמים. בעיא היא אם אמרינן דאף בחלה פליגי בכעין זה וזה לא מיתפרש על שעת הגידול דהא חיוב החלה משעת גלגול העיסה הוא אלא בכגון שבתחלת גלגולה היתה במקום הפטור שהיתה בחוצה לארץ ולא גמרה עד שהכניסה לארץ מהו מי נימא דאף כאן לר''ע פטורה מן החלה הואיל ובתחלת גלגולה במקום הפטור היתה ודמיא לתבואה שהביאה שליש ביד הגוי ולקחה ממנו ישראל ולרבנן חייבת או דילמא דשאני הכא בחלה מכיון שעכשיו עומדת במקום החיוב לכ''ע חייבת ולא דמיא לדהתם דהגידול עצמו מהשליש הראשון היה ביד הפטור והיינו דמתמה הש''ס על הבעיא זו:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הֶבְקֵר וְהֶקְדֵּשׁ בְּסוּרִיָּה מַחֲלוֹקֶת רִבִּי עֲקִיבָה וַחֲכָמִים. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מוֹדֵי רִבִּי עֲקִיבָא לַחֲכָמִים בְּחָנָט וְהַשְׁרָשָׁה. 24a זָרַע בְּחוֹרֵבָה וְהֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה הַתּוֹסֶפֶת חַייָב. עַל דַּעְתִּין דְּרַבָּנִין הַתּוֹסֶפֶת פָּטוּר. זָרַע בַּבָּיִת וְהֶעֱבִיר הַסְּכָךְ וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה הַתּוֹסֶפֶת פָּטוּר. עַל דַּעְתִּין דְּרַבָּנִין הַתּוֹסֶפֶת חַייָב.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
זרע בבית. והביאה שליש והעביר הסכך וסיכך על גביו. כלומר שאחר כך העביר אותו הסכך שסיכך על גביו בזה הוי כעין פלוגתייהו ממש דעל דעתיה דר' עקיבא התוספת פטור מכיון שהשליש הראשון גדל בפטור ולרבנן התוספת חייב:
אמר רשב''ל מודי ר''ע לחכמים בחנט והשרשה. כלומר לא לכל אמר ר''ע דהולכין אחר הגיע לעונת המעשרות ביד הפטור אלא דמודה הוא באלו דאמרו חכמים דהולכין אחר חנטה כגון באילן דאזלינן בתר חנטה למעשרות ויש דאזלו רבנן בתר השרשה כהאי דתנינן בפרק שני דשביעית האורז והדוחן וכו' דהולכין בהן אחר השרשה ומודה ר' עקיבא בזה דאע''ג דבשעת חנטה או השרשה היו ביד הפטור כגון ביד הגוי וכיוצא בו ושוב באו ביד החיוב דהתוספת חייב וטעמא דעיקר הגידולין ביד החיוב הוא שנתגדלו זרע בתורבה. משום דאמרינן לקמן בפ''ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה ואילן דנקט לאו דוקא וה''ה זרע תבואה בתוך הבית דפטור ממעשרות כדיליף מהאי קרא דהיוצא השדה כתיב וגבי תבואה הוא אומר אלא משום דקאמר חייב בערלה להכי נקט אילן והשתא קאמר דאם זרע במקום חורבה והביאה שליש ואח''כ סיכך על גבה והרי היא תחת הבית בזה איפכא הויא בענין פלוגתייהו דר''ע ורבנן דלר''ע התוס' חייב דהולכין אחר השליש הראשון שגדל בחיוב ולרבנן התוספת פטור דרובו גדל בפטור:
הבקר והקדש בסוריא מחלוקת ר''ע וחכמים. כלומר כשם שנחלקו בשדה שהביאה שליש לפני הגוי ולקחה ממנו ישראל כך נחלקו בהפקיר או הקדיש והביאה שליש ואח''כ חזר וזכה מן ההפקר או פדאה מן ההקדש דלר''ע התוספת פטור מאחר שבשעה שהביאה שליש והגיע לעונת המעשרות היתה פטורה מהמעשרות התוספת ג''כ פטור שלאחר השליש הראשון אתה מהלך ולחכמים התוספת חייב:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source