Ma'asser Cheni
Daf 10b
משנה: רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין סָכִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלֵם וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אָֽמְרוּ לוֹ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֵיקֵל בִּתְרוּמָה חֲמוּרָה לֹא נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי הַקַּל. אָמַר לָהֶן מַה לֹא הֵקֵל בִּתְרוּמָה חֲמוּרַה מָקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּכַרְשִׁינִין וּבְתִלְתָּן נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי הַקַּל מָקוֹם שֶׁלֹּא הֵיקֵל בְּכַרְשִׁינִין וּבְתִלְתָּן. תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי תֵיאָכֵל צִימְחוֹנִין וְשֶׁל תְּרוּמָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְטָהֳרָה חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְטוּמְאָה חוּץ מִשְּׁרִייָתָהּ. כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יֵאָֽכְלוּ צִמְחוֹנִים וְנִכְנָסִין לִירוּשָׁלֵם וְיוֹצְאִין. נִטְמְאוּ רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יִתְפָּֽרְדוּ לְעִיסִּיּוֹת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יִפָּדוּ. וְשֶׁל תְּרוּמָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה וּמַאֲכִילִין בְּטוּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטוּמְאָה. שַׁמַּי אוֹמֵר יֵאָֽכְלוּ צָרִיד. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְטוּמְאָה.
Traduction
R. Simon dit: on ne doit pas s’enduire à Jérusalem avec de l’huile de 2e dîme; selon les autres sages, c’est permis. Ils objectent ceci à R. Simon: si on le permet pour l’huile d’oblation (55)Cf. (Sheviit 8, 2), dont l’usage ordinaire est fort sévère, ne doit-on pas à plus forte raison le permettre pour la 2e dîme qui est moins grave? -Non, répliqua R. Simon: on a été moins sévère pour l’oblation malgré sa gravité, de même qu’on l’a été sous ce rapport pour les vesces ou le fenugrec; mais ce n’est pas à dire qu’il y a lieu d’être moins sévère pour la 2e dîme, lorsqu’on ne l’a pas été sous ce rapport pour les vesces ou le fenugrec. Le fenugrec de 2e dîme devra être mangé à l’état de jeune plante (une fois qu’il est dur, on ne peut plus le manger). Quant à celui qui est d’oblation, il faut, selon Shammaï, que toutes les opérations le concernant soient faites avec pureté (56)''Comme on le consomme seulement en cas d'extrême besoin, on suppose pouvoir le consommer même impur; mais c'est interdit pour l'oblation'', excepté l’acte de l’employer pour peigner les cheveux; selon Hillel, les opérations peuvent être faites même à l’état d’impureté sauf le trempage (57)On l'emploi parfois en emplâtre. On devra manger les vesces de 2e dîme à l’état de jeunes plantes (60)Même motif qu'au 3. Voir note 2, et l’on peut après les avoir importées à Jérusalem, les en faire sortir (vu leur peu de valeur). Si elles sont devenues impures, on peut, selon R. Tarfon, les répartir entre diverses pâtes de 2e dîme pure (par fragments assez petits pour être annulés); mais, selon les autres sages, on les rachètera (comme toute 2e dîme de ce cas). Quant à celles qui proviennent de l’oblation, on peut, selon Shammaï (61)Mishna, (Eduyot 1, 8), les tremper dans l’eau et s’en enduire le corps, en les maintenant à l’état de pureté, ou les donner à manger aux bêtes si elles sont impures; selon Hillel, on les trempe à l’état de pureté, et si elles sont impures, on peut même s’en frotter le corps, ou les donner aux bestiaux. Shammaï dit qu’il est bon de les manger sèches (afin que nul liquide ne les rende susceptibles d’impureté); selon R. aqiba, au contraire, on peut même les laisser devenir impures (62)Cf. ci-après, (Halla 4, 10) (60b), par une opération quelconque.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר''ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים. לא פליג ר''ש אהא דתנינן לעיל דמעשר שני ניתן לסיכה וכן תנן עוד לעיל בפ''ח דשביעית דניתן לסיכה כמו השביעית והתרומה ולא מצינו דפליג ר''ש שני ניתן לסיכה בתוספתא אלא הך פלוגתא ענין אחר היא דר''ש סבר דאף דמעשר שני ניתן לסיכה היינו דווקא שיסוך הוא את עצמו אבל אין סכין ע''י אחר שלא יאמר לחבירו לסוך אותו בירושלים שהוא המקום שמוציאין בו המעשר שני ועם הסיכה זו יסוך חבירו את ידו בשמן זהו שאוסר ר''ש מפני שזה נראה כאומר לו תסוך ידך בשמן הזה בשכר שתסוך אותי וה''ז כפורע חובו ממעשר שני וחכמים מתירין שאין חוששין לכך והלכה כחכמים:
אם הקל. בכה''ג בתרומה החמורה כדתנינן בתוספתא דתרומות פ''י ומייתי לה בגמרא סך הוא הכהן את עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו ואע''פ שישלו הנאה שע''י כך ניסוך בן בתו הישראל אפ''ה אינו חושש ואם הקלו בזה בתרומה החמורה האסורה לזרים לא נקל בכה''ג במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים:
אמר להן מה לא. אין זה ק''ו דהקל בתרומה החמורה ונקל לעולם גם במעשר שני שהרי מצינו שהקל בתרומה בדין כרשינין ותלתן ולא הקל במעשר שני בהן כדתנן במתני' דלקמן א''כ אף אני אומר דאע''פ שהקלו בתרומה בכה''ג לא יקל בזה במעשר שני:
מתני' תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונים. כדקאמר בגמרא כיני מתניתא כן צריך לפרש מותרת להיאכל צמחונין דאע''פ שכשיתקשו אסור לאכול אותה דאין מעשר שני ניתן לאכילה אלא דבר שדרכו ליאכל וזה אין דרך לאכול כשיתקשה מ''מ כשהן צמחונים רכים אוכלין אותן ומותר זה במעשר שני וזה חומר מבתרומה שהתלתן של תרומה אוכלין אותה אף לאחר שיתקשה ואע''פ שאינה ראויה כ''כ לאכילה וכן היא בכרשינין כדתנן במתני' דלקמן:
ושל תרומה. ענין אחר הוא ולא קאי אדלעיל אלא כלומר ובשל תרומה לענין טהרה פליגי בה ולפי שהתרומה והמעשרות נוהגת בהן מדברי סופרים כדאמרינן בהלכה דלעיל:
ב''ש אומרים כל מעשיה בטהרה. כשאר תרומה שצריך שתיעשה בטהרה וצריך נטילת ידים להנוגע באוכלין של תרומה חוץ מחפיפתה שהיו נוהגין לחוף את הראש בתלתן וכדתנינן בתוספתא ריש פרק ב' תלתן של תרומה שחפפה בה בת כהן וכו' בזה לא הצריכו נטילת ידים ובית הלל אומרים הואיל ואינו מאכל אדם כל כך מותר לעשות כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה בשעה ששורה אותה במים צריך ליזהר שתהא בטהרה שאם לא ישרה אותה בטהרה ובלא נטילת ידים ה''ז מטמא אותה בידים שהשרייה מכשיר אותה לקבל טומאה ואסור לטמאותה בידים:
מתני' כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים. כדפרישית גבי תלתן במתניתין דלעיל דכשהן צמחונים רכים התירו אותן לאכול במעשר שני שאז ראוין לאכילה ודבר שדרכו לאכול מיקרייא ואע''פ שאין מדרך לאדם לאכלן כ''א ע''י הדחק אבל לא כשיתקשו. ובתרומה אין קפידא דאף לאחר שיתקשו אוכלין אותה:
ונכנסין לירושלים ויוצאין. דאע''ג דבשאר פירות פליגי חכמים ארשב''ג לקמן בפ''ג וס''ל דפירות נכנסין ואין יוצאין דקלטו אותן מחיצות ירושלים הכא מודו דקל הוא שהקלו בכרשינים כדקאמר בגמרא ודוקא שעשה מהן עיסה דאז אינן בכלל הפירות ומותר להכניסה לירושלים ולהוציאה:
נטמאו. בירושלים:
ר' טרפון אומר יתפרדו. ובנוסחת המשנה יתחלקו והיינו הך שיתפרדו לעיסות טהורות של מעשר שני ויקח מזו שנטמאה פחות פחות מכביצה לצרפה עמהן דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים אע''פ שהאוכל מיטמא בכל שהוא אבל לפדות אותן ס''ל לרבי טרפון דאין פודין אע''ג דשאר מעשר שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים מ''מ אלו שהן אינן ראוין למאכל אדם כ''א ע''י הדחק הוי ליה כפודה למאכל בהמה ואנן קי''ל דאין פודין את הקדשין להאכילן לכלבים:
וחכמים אומרים יפדו. דהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי היכא דלא חזו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או שנטרפו אבל הני דחזי מיהת למאכל אדם ע''י הדחק פודין אותן והלכה כחכמים:
ושל תרומה. לענין טהרה פליגי בה דלב''ש שורין אותן במים ושפין אותן להכשירן לאכילה בטהרה שצריך נטילת ידים כמו בשאר תרומה שסתם ידים פוסלות את התרומה ומאכילין לבהמה אף בטומאה ולב''ה דוקא שורין אותן במים בטהרה כדאמרי לעיל גבי תלתן אבל שפין אותן ומאכילין לבהמה אף בטומאה:
שמאי אומר יאכלו צריד. יבש שלא יהא עליהן משקה טופח שלא יוכשרו לקבל טומאה ור''ע ס''ל כל מעשיהן בטומאה ואף השרייה דלא דמו לשאר תרומה ואין הלכה אלא כבית הלל:
הלכה: מַה הֵיקִילוּ בִּתְרוּמָה. כְּהָדָא דְתַנֵּי סָךְ הוּא כֹהֵן שֶׁלְתְּרוּמָה וּמֵבִיא בֶּן בִּתּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְעַגְּלוֹ עַל גַּבֵּי מֵיעָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּאן הֵשִׁיבוּ דִבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי תוֹרָה.
Traduction
En quoi a-t-on été moins sévère pour ce qui est défendu? C’est selon ce qui a été enseigné (58)Tossefta sur Terumot 10: le cohen peut sans crainte employer l’huile sacrée à enduire le corps, quoique ce soit au profit du fils de sa fille né d’un simple Israélite, huile qu’il frottera sur son ventre (en prenant le fils). R. Yohanan dit: les paroles des docteurs ont servi ici à expliquer le Loi (puisque l’on a permis de rouler sur soi l’enfant, au risque de lui communiquer l’huile sacrée).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה הקילו בתרומה. היכן מצינו שהקילו בכה''ג בתרומה וקאמר כהדא דתני בתוספתא דתרומות פ''י סך הוא כהן וכו' כדפרישית במתני':
כאן השיבו. בבית המדרש מדברי סופרים לדברי תורה וזהו מה שהשיב ר''ש אם הקל בתרומה מקום שהקל בכרשינים ותלתן והרי כרשינין שאינן מאכל אדם אלא ע''י הדחק וכן תלתן כשיתקשה אינו מאכל אדם ואין חיובן בתרומה ומעשרות אלא מדברי סופרים והשיב לחכמים על ענין הסיכה שהיא מדברי תורה וכלומר דעיקר הדין שאינו ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה מן התורה היא כדדרשינן מקראי בהלכה דלעיל:
10b מַתְנִיתִין פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֵירָתָהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִיסָּתָהּ הֲרֵי אֵילּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. אָמַר רִבִּי בָּא תְּחוּמִין עָשׂוּ לְמִדַּת הַדִּין. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן דְּתַמָּן אָֽמְרִין בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא וְלָא יָֽדְעִינָן אִם מִשְּׁמוּעָה אִם מִן מַתְנִיתָא אֲפִילוּ עֵצִים. סָֽבְרִינָן מֵימַר עֵצִים אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תַּבְשִׁיל שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁתִּיבְּלוֹ בְּתַבְלִין שֶׁל חוּלִין הַשְּׁבָח לַשֵּׁנַי. פָּתַר לָהּ בְּשֶׁאֵין טַעַם שְׁבָחוֹ נִיכָּר. וְהָתַנֵּי תַּבְשִׁיל שֶׁל חוּלִין שֶׁתִּיבְּלוֹ בְּתַבְלִין שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי לֹא יָצָא מַעֲשֵׂר שֵׁינִי מִידֵי פִדְיוֹנוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁם הוֹתִיר מִדָּה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁם טַעַם שְׁבָחוֹ נִיכָּר.
Traduction
Une autre Mishna conteste l’opinion de R. Yohanan, en disant (53)Mishna, (Betsa 5, 4), et même série jérus., ibid (fol 63d): Lorsqu’une femme (en un jour de fête) emprunte à sa voisine des épices, ou de l’eau, ou du sel, pour sa pâte, on ne peut transporter ces objets que dans les emplacements où peuvent circuler également en ce jour les possesseurs de la pâte aussi bien que des ingrédients (tandis qu’ici l’on exige une augmentation de la part profane, sans quoi tout devient égal à la seconde dîme et consacré). On a institué des limites, réplique R. Aba, au point de vue de la stricte justice (54)Ibid. (5, 3 ) ( 63b); mais, comme en réalité on est plus sévère, on englobe dans la 2e dîme ce qui en a le goût, à moins d’augmentation quantitative du profane. Ce qui prouve qu’il doit en être ainsi, c’est qu’on a dit là (à Babylone) un avis au nom de R. Hisda; sans que l’on sache si c’est par tradition, ou pure déduction d’un texte; or, la voisine n’eût-elle emprunté que du bois, il ne serait pas non plus permis de le transporter hors des limites légales, bien que le profit qui en résulte pour la cuisson ne soit pas direct (donc, d’où que vienne le profit, il devra être réparti). Un autre enseignement conteste l’avis de R. Simon b. Lakish, en disant: pour un mets de 2e dîme aromatisé d’épices profanes, le prix d’amélioration sera proportionnel. Pourquoi cela? L’épice reste pourtant invisible? Il s’agit du cas, dit-on, où l’amélioration par l’épice est telle, qu’elle est bien visible et doit être répartie. Mais n’a-t-on pas enseigné ensuite: lorsqu’un mets profane a été épicé avec de la 2e dîme, on ne pourra jamais le racheter de son caractère sacré (n’est-ce pas aussi bien opposé à R. Yohanan qu’à R. Simon)? Selon R. Yohanan, on répondra qu’en ce cas la quantité a augmenté; selon R. Simon b. Lakish, on dira que l’amélioration du goût est trop sensible pour être annulée.
Pnei Moshe non traduit
מתני'. דפ''ה דביצה פליגא על ר' יוחנן דתנינן שם האשה ששאלה מחברתה מעי''ט תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן שאין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך דהתבלין ומים ומלח קנו שביתה אצל בעליהן אלמא שאע''פ שאלו נבלעין הן בהעיסה ואין כאן אלא נותן טעם בלבד מ''מ הולכין אחריהן והעיסה עם התבלין או מים ומלח נגררין אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר דנתינת טעם בלבד לא מהני שיהא לשניהן חלק בהשבח:
אמר ר' בא. שאני איסור תחומין דעשו חכמים לתחומין כמו למידת הדין כלומר לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשני' חלק בהדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דזה נותן טעם בזה הוא:
תדע לך שהוא כן. גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעינן אם קיבל זה מן שמועה או מן חדא ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברינן מימר עצים אין בהן ממש כלומר דודאי מסתברא הוא שבעצים אין בהם בנותן טעם ולא ניכר ממשות העצים בפת ואפילו הכי הולכין אחריהם ש''מ דטעמא דתחומין משום דעשו אותן כמו דיני ממונות:
מתני' פליגא על רשב''ל. תוספתא היא בפ''ק תבשיל של מעשר שני וכו' ובתוספתא כתוב השבח לפי חשבון וט''ס היא וגי' דהכא עיקרית השבח לשני והא תבלין נותנין טעם בהתבשיל ויש כאן טעם שבחו ניכר וקתני לשני וקשיא לרשב''ל:
פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר דמיירי בשאין השבח ניכר מחמת טעם התבלין וכדמשני לעיל אליבא דר''ל אהא דמקשי עליה מעיסה שאפאה וכדפרישית דלעיל נמי גרסינן פליגא על רשב''ל והכתוב בספרים לעיל על ר' יוחנן ט''ס הוא:
והתני. בסיפא דהתוספתא שם תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מעשר שני לא יצא מעשר שני מידי פדיונו כלומר שאין התבלין של מעשר שני בטלין לגבי התבשיל של חולין והרי הן מעשר שני בכל מקום שהן וצריך לחשוב לפי חשבון התבלין שזה הוא למעשר שני. ובתוספתא הגי' כך הוא אל יוציא מעשר שני שלו לפדיון והיינו הך למאי דפרישית שאל יחשוב בעיניו שהמעשר השני הזה כמו אם נפדה הוא ושיעשה אותו בטל לגבי תבשיל חולין אלא שאינו בטל הוא והשבח הוא לפי חשבון והשתא היכי מיתרצי לה ר''י ור''ל להך סיפא דתוספתא וקאמר הש''ס דכל חד וחד לטעמיה הוא דמתרץ לה דעל דעתיה דר' יוחנן והוא שיהא שם הותיר המדה בהתבשיל מחמת התבלין של מעשר שני כגון שתיבלו בתבלין הרבה וחולקין שבח הניכר לפי חשבון ולדעתיה דר''ל אע''פ שאין כאן הותיר המדה והוא שיהא טעם שבחו ניכר מחמת התבלין חולקין השבח לפי חשבון:
Ma'asser Cheni
Daf 11a
11a כֵּינִי מַתְנִיתָא מוּתֶּרֶת לְהֵיאָכֵל צִמְחוֹנִין.
Traduction
Quant aux termes de la Mishna (§ 3), permettant de manger la jeune plante du fenugrec, il faut entendre par là qu’il est permis de la donner à manger (en fourrage), quoique ce ne soit pas l’usage.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כיני מתניתא וכו'. כדפרישית במתני':
מַה בֵּינֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה שׁוֹלֶה בֵּינֵיהוֹן. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים שׁוֹלֶה בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שׁוֹלֶה בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. תַּנֵּי זוֹ דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אֲבָל דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְטָהֳרָה חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְטוּמְאָה חוּץ מִשְּׁלִיָּתָהּ. מַה בֵּינֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָה מְגִיגָה בֵּינֵיהוֹן. בֵּית שַׁמַּי אוֹמֵר מוֹגֵג בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מוֹגֵג בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת.
Traduction
Sur quoi roule la discussion entre Shammaï et Hillel? Elle a lieu, répondit dit R. Mena, pour le cas où l’on puise le fenugrec de l’eau à la main: selon Shammaï, on peut le puiser qu’avec des mains pures (de crainte de communiquer l’impureté par l’eau); selon Hillel, cela se peut même avec des mains impures. Telle est la version selon R. Meir. Mais, selon R. Juda, il faut lire ainsi le texte de la Mishna: Shammaï prescrit d’accomplir toutes les opérations concernant le fenugrec avec pureté, excepté l’acte de l’employer à peigner des cheveux; selon Hillel, les opérations peuvent être faites même à l’état d’impureté, sauf le trempage. Sur quel objet roule cette nouvelle discussion? Sur le point de savoir comment il faut carder (59)Pour le terme MGG les lexiques de Buxtorf ou de Landau ne donnent que le sens de: machinatio et adoucir le fenugrec. Selon Shammaï, il est indispensable d’opérer avec des mains pures; selon Hillel, c’est même permis avec des mains impures (puisque le trempage est un signe suffisant pour indiquer que l’on ne songe pas à les manger).
Pnei Moshe non traduit
מה ביניהון. אהאי דתני בתוספתא אליבא דר''מ בפלוגתייהו דב''ש וב''ה קאי וכדמייתי לקמן דתנינן התם בפ''ב ב''ש אומרים כל מעשיה בטהרה וב''ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפתה דברי ר''מ ר' יהודה אומר ב''ש אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה וב''ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה. ודברי ר' יהודה נקבעו במתני'. והשתא מפרש אליבא דר''מ ומה ביניהון דב''ש ודב''ה:
אמר ר' יונה שולה ביניהן. שולה מן המים או שורה אותה במים דלב''ש צריך שיהא בידים טהורות ולב''ה דאמרי כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפה א''כ אף הוא שולה בידים טמאות:
תני. בתוספתא כדלעיל דזו דברי ר''מ בפלוגתא דב''ש ודב''ה אבל דברי ר' יהודה הם כמו שנשנה במתני':
מה ביניהון. אליבא דר' יהודה:
מגיגה ביניהון. שמוגג ומרכך אותה שתהא ראויה לאכילה לב''ש צריך שיהא בידים טהורות ולב''ה אף בידים טמאות מותר חוץ משרייתה בלבד צריך שיהא בידים טהורות:
כְּדֵי לַעֲשׂוֹת עִיסָּה וְלַחֲזוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת וְלַחֲזוֹר.
Traduction
R. Tarfon permet de distribuer le produit de ces vesces impures en plusieurs pâtes, à la condition de les faire rentrer à Jérusalem par petites parts (sans rachat).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כדי לעשות עיסה ולחזור. לקמן בפ''ג גבי פלוגתא דרשב''ג וחכמים אמרינן הכי דס''ל לרשב''ג התם דפירות נכנסין לירושלים ויוצאין ומפרש הש''ס שם דרשב''ג לא קאמר שיוצאין אלא כדי לעשות מהן עיסה חוץ לירושלים לחזור אותן אח''כ וכן הכל כדי לעשות ולחזור מפני שבירושלים לא היה מצוי כ''כ לטחון ולאפות ומייתי להא הכא דלפי הס''ד כדקאמר לקמי' דמתני' דרשב''ג היא דקאמר שם אף הפירות נכנסין ויוצאין והלכך מפרש לה נמי הכא דטעמא דהתירו כדי לעשות עיסה ולחזור לירושלים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source