ר' יונה בשם ר' הושעיה. לא אמר כך שתירץ בדרך אוקמתא אלא דבעי בדרך קושיא וכלומר דע''כ הוא דבהכי מיירי שנתבשלו כל כך עד ששניהן כאחת הן דאי לא תימא הכי אלא שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דמיירי ואין כאן אלא שבח הטעם בלבד קשיא מאי איריא דקתני שנתבשלו עם הקפלוטות הא אפילו אם לא נתבשלו ביחד משכחת לה דהגע עצמך אע''פ שבישל לזה בפ''ע וזה בפני עצמו ועירבן מיד אחר הבישול כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות וכו' כלומר פשיטא הוא שנותנין טעם זה בזה והשתא אי ס''ד דמתני' לא איירי אלא בשאין בהן כי אם שבח טעם בלבד קשה דלמה לי שנתבשלו דקתני לא ה''ל למיתני אלא הכי דגים שנתבשלו ונתערבו עם הקפלוטות של מעשר שני אי נמי דגים וקפלוטות מבושלין שנתערבו אלא ודאי דמדקתני שנתבשלו עם הקפלוטות ע''כ דהא קמ''ל שנתבשלו כ''כ עד שנעשו שניהן כאחת ויש כאן הותיר המדה ושבח הניכר וכדר' יוחנן והלכך השבח לפי חשבון:

ר' יוסי וכו'. כלומר דפליגי אליבא דר' הושעיה בהך שינויא דר' יוסי בשם רבי הושעיה קאמר דהכי הוה משני לה דתיפתר שבישל שניהן כאחת וכלומר שנתבשלו עם הקפלוטות דקתני לאו שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דקאמר דתידוק מינה שאין כאן אלא שבח הטעם בלבד לא היא אלא דהכא במאי עסקינן שנתבשלו הרבה זע''ז עד ששניהם נראים כאחת שנתמעכו מחמת הבישול וא''א להפרידן זה מזה ונמצא שיש כאן הותיר המדה ג''כ כמו בדבש ותבלין שנפלו לתוך היין והשבח הוא ניכר ששוה עכשיו ביותר ממה שהיו שוין לפיכך השבח לפי חשבון הכי קיבל ר' יוסי מרבי הושעיה שתירץ כך בדרך אוקמתא כדאמרן:

מתני' פליגא על ר' יוחנן דגים וכו'. וקס''ד דלאחר שנתבשלו ביחד הסיר הדגים מהן או שכל אחד ואחד ניכר בפ''ע הוא דהוי כמסיר והפרידן זה מזה והרי אין כאן לא בקפלוטות של מעשר ולא בדגים הותיר המדה אלא שבח הטעם בלבד וקתני השבח לפי חשבון וקשיא לר' יוחנן:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר אע''פ שיש כאן שבח הטעם מ''מ הכא מיירי שאינו ניכר כגון שהפת והעיסה שוין בדמים. הן דלפעמים מי שרוצה לקנות עיסה צריך לשלם לבעל העיסה כמו אם היתה אפויה ואף שצריך לעצים ולאפות אותה מעלה העיסה בדמים מפני משקלה שמשקל העיסה יותר הוא מן הפת לפי ערך משקלו ונמצא שאין כאן שבח הניכר דלכ''ע לא נקרא שבח הניכר אא''כ עלה בדמים יותר ממה שהיה בתחילה ול''פ אלא בהא דלר' יוחנן בעינן נמי הותיר במדה ולרשב''ל לא בעינן אלא שהשבח הניכר בא מחמת שבח הטעם:

מתניתא פליגא על רשב''ל. כצ''ל וכעין דמקשה לקמן מהתוספתא לרשב''ל ומתרץ לה הכי דהא קתני עיסה של מעשר שני וכו' השבח לשני והרי הדבר ידוע דהפת משביח הוא בטעמו וניכר השבח עכשיו ממה שהיתה עיסה בתחילה וקתני השבח לשני וקשיא לריש לקיש:

א''ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה. לפרש לזה הכלל דמתני' קאי ולדעת ר' יוחנן ה''ק כל ששבחו ניכר מחמת התערובת שנתערב עמו ונראה וניכר בו אז מה שניתוסף במדה חולקין השבח לפי חשבון כגון ברישא שנפל דבש ותבלין לתוך היין של מעשר וא''כ בודאי ניתוסף הוא במדה ממה שנתוספו בו מהדבש והתבלין ואם השבח ניכר בכלו והיינו שמחמת כן יפה יותר ממה שהיה שוה בתחילה נמצא שיש כאן שבח הניכר ויתרון המדה חולקין השבח הזה לפי חשבון כדפרישית במתני' או כיוצא בזה כגון שהמעשר הזה שוה שלשה זוז והדבש והתבלין זוז וכשנפלו לתוך היין השביחוהו והוסיפו במידתו והרי עכשיו שוה חמשה זוז וזה נקרא שבח הניכר שעלה בדמים יותר ממה שבתחלה חולקין בהשבח לפי חשבון ומגיע לבעל המעשר שלשה זוז ושלשה רביעי זוז ולבעל הדבש והתבלין זוז ורביע זוז ואם אין שבחו ניכר כגון שלא השביח במקח ממה שהיה שוה בתחילה אע''פ שיש כאן יתרון המדה שאנחנו רואים שניתוסף המדה מחמת הדבש והתבלין אפ''ה כל השבח למעשר שני משום דאין כאן שבח הניכר הכי מפרש ר' יוחנן לזה הכלל דהמתניתין ודברי רבי יוחנן בעצמן כך מתפרשין לפ''ז כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון כלומר דארישא קאי יין שנפל לתוכו דבש ותבלין שודאי יש בו הותיר המדה וכל ששבחו ניכר וכו' כדאמרן דבעינן נמי שבח הניכר וסוף דברי ר' יוחנן דקאמר וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני זה הוא לפרש טעמא דסיפא דמתני' עיסה של מע''ש שאפאה והשביחה השבח לשני משום דאע''ג דיש כאן שבח הניכר דמסתמא פת אפוי שוה יותר מעיסה מ''מ מכיון שאין כאן הותיר המדה אין לבעל העצים כלום והכל להשני:

רשב''ל. ס''ל דלא בעינן הותיר המדה אלא בטעם בלבד הדבר תלוי וזה הכלל דהמתני' מפרש לה הכי כל ששבחו ניכר שהטעם שהשביח ניכר הוא אע''פ שלא ניתוסף במדה כגון שאחר שנפל לתוכו הדבש והתבלין חזר והסירו לפי הערך שנתערב בו ונשאר המדה כמו שהיתה מ''מ מכיון שהיין השביח בטעמו מחמת הדבש והתבלין שהיו בו חולקין השבח לפי חשבון ממה ששוה עכשיו יותר ממה שהיה בתחילה וכל שאין טעם שבחו ניכר כלומר שלא עלה בדמים יותר מחמת הטעם ואינו ניכר הוא אע''פ שיש כאן שבח הטעם הכל הוא לשני:

מודה ר' יודה. מילתא באנפי נפשה הוא דבבצל של הקדש ובבצל של ע''ז דחמירי מודה ר' יודה דלעולם אוסר הוא:

רבנן דקיסרין בעיין. הקשו על זה דלדידך נימא נמי דהא א''ר אבוהו בשם ר' יוחנן בריש פ''ו דנזיר כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאילו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בההיתר באותו השיעור שהוא לפנינו אוסרו ומעתה תימר נמי דהא דלא כדר' יהודה בתמיה וכי לית ליה לר' יהודה נותן טעם בבצל וקפלוט אלא ודאי דלא קאמר כ''א בצחנה לפי שהן מינין שמעלין זוהמא הרבה ובהן הוא דאמר שאין הבצל אלא ליטול את הזוהמא ומתני' דהכא ככ''ע אתיא:

ר' יהודה מתיר בצחנה. הוא תבשיל של מיני דגים קטנים שאינו נותן בצל שלם לתוכה אלא כדי ליטול את הזוהמא ולא כדי ליתן בו טעם וקס''ד דר' יודה ס''ל דאין דין נ''ט בדגים וא''כ מתני' דהכא דלא כר' יהודה הוא:

דגים שנתבשלו וכו' אמר רב הושעי' דלא כר' יהודה הוא. כצ''ל וכך הוא לעיל בפ''י דתרומות בהלכה א' על הא דקתני התם בצל שנתנו לתוך עדשים וכו' ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם:

גמ' מה הקילו בתרומה. היכן מצינו שהקילו בכה''ג בתרומה וקאמר כהדא דתני בתוספתא דתרומות פ''י סך הוא כהן וכו' כדפרישית במתני':

כאן השיבו. בבית המדרש מדברי סופרים לדברי תורה וזהו מה שהשיב ר''ש אם הקל בתרומה מקום שהקל בכרשינים ותלתן והרי כרשינין שאינן מאכל אדם אלא ע''י הדחק וכן תלתן כשיתקשה אינו מאכל אדם ואין חיובן בתרומה ומעשרות אלא מדברי סופרים והשיב לחכמים על ענין הסיכה שהיא מדברי תורה וכלומר דעיקר הדין שאינו ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה מן התורה היא כדדרשינן מקראי בהלכה דלעיל:

מתני' תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונים. כדקאמר בגמרא כיני מתניתא כן צריך לפרש מותרת להיאכל צמחונין דאע''פ שכשיתקשו אסור לאכול אותה דאין מעשר שני ניתן לאכילה אלא דבר שדרכו ליאכל וזה אין דרך לאכול כשיתקשה מ''מ כשהן צמחונים רכים אוכלין אותן ומותר זה במעשר שני וזה חומר מבתרומה שהתלתן של תרומה אוכלין אותה אף לאחר שיתקשה ואע''פ שאינה ראויה כ''כ לאכילה וכן היא בכרשינין כדתנן במתני' דלקמן:

ושל תרומה. ענין אחר הוא ולא קאי אדלעיל אלא כלומר ובשל תרומה לענין טהרה פליגי בה ולפי שהתרומה והמעשרות נוהגת בהן מדברי סופרים כדאמרינן בהלכה דלעיל:

ב''ש אומרים כל מעשיה בטהרה. כשאר תרומה שצריך שתיעשה בטהרה וצריך נטילת ידים להנוגע באוכלין של תרומה חוץ מחפיפתה שהיו נוהגין לחוף את הראש בתלתן וכדתנינן בתוספתא ריש פרק ב' תלתן של תרומה שחפפה בה בת כהן וכו' בזה לא הצריכו נטילת ידים ובית הלל אומרים הואיל ואינו מאכל אדם כל כך מותר לעשות כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה בשעה ששורה אותה במים צריך ליזהר שתהא בטהרה שאם לא ישרה אותה בטהרה ובלא נטילת ידים ה''ז מטמא אותה בידים שהשרייה מכשיר אותה לקבל טומאה ואסור לטמאותה בידים:

מתני' כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים. כדפרישית גבי תלתן במתניתין דלעיל דכשהן צמחונים רכים התירו אותן לאכול במעשר שני שאז ראוין לאכילה ודבר שדרכו לאכול מיקרייא ואע''פ שאין מדרך לאדם לאכלן כ''א ע''י הדחק אבל לא כשיתקשו. ובתרומה אין קפידא דאף לאחר שיתקשו אוכלין אותה:

ונכנסין לירושלים ויוצאין. דאע''ג דבשאר פירות פליגי חכמים ארשב''ג לקמן בפ''ג וס''ל דפירות נכנסין ואין יוצאין דקלטו אותן מחיצות ירושלים הכא מודו דקל הוא שהקלו בכרשינים כדקאמר בגמרא ודוקא שעשה מהן עיסה דאז אינן בכלל הפירות ומותר להכניסה לירושלים ולהוציאה:

נטמאו. בירושלים:

ר' טרפון אומר יתפרדו. ובנוסחת המשנה יתחלקו והיינו הך שיתפרדו לעיסות טהורות של מעשר שני ויקח מזו שנטמאה פחות פחות מכביצה לצרפה עמהן דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים אע''פ שהאוכל מיטמא בכל שהוא אבל לפדות אותן ס''ל לרבי טרפון דאין פודין אע''ג דשאר מעשר שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים מ''מ אלו שהן אינן ראוין למאכל אדם כ''א ע''י הדחק הוי ליה כפודה למאכל בהמה ואנן קי''ל דאין פודין את הקדשין להאכילן לכלבים:

וחכמים אומרים יפדו. דהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי היכא דלא חזו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או שנטרפו אבל הני דחזי מיהת למאכל אדם ע''י הדחק פודין אותן והלכה כחכמים:

ושל תרומה. לענין טהרה פליגי בה דלב''ש שורין אותן במים ושפין אותן להכשירן לאכילה בטהרה שצריך נטילת ידים כמו בשאר תרומה שסתם ידים פוסלות את התרומה ומאכילין לבהמה אף בטומאה ולב''ה דוקא שורין אותן במים בטהרה כדאמרי לעיל גבי תלתן אבל שפין אותן ומאכילין לבהמה אף בטומאה:

שמאי אומר יאכלו צריד. יבש שלא יהא עליהן משקה טופח שלא יוכשרו לקבל טומאה ור''ע ס''ל כל מעשיהן בטומאה ואף השרייה דלא דמו לשאר תרומה ואין הלכה אלא כבית הלל:

אמר להן מה לא. אין זה ק''ו דהקל בתרומה החמורה ונקל לעולם גם במעשר שני שהרי מצינו שהקל בתרומה בדין כרשינין ותלתן ולא הקל במעשר שני בהן כדתנן במתני' דלקמן א''כ אף אני אומר דאע''פ שהקלו בתרומה בכה''ג לא יקל בזה במעשר שני:

אם הקל. בכה''ג בתרומה החמורה כדתנינן בתוספתא דתרומות פ''י ומייתי לה בגמרא סך הוא הכהן את עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו ואע''פ שישלו הנאה שע''י כך ניסוך בן בתו הישראל אפ''ה אינו חושש ואם הקלו בזה בתרומה החמורה האסורה לזרים לא נקל בכה''ג במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים:

מתני' ר''ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים. לא פליג ר''ש אהא דתנינן לעיל דמעשר שני ניתן לסיכה וכן תנן עוד לעיל בפ''ח דשביעית דניתן לסיכה כמו השביעית והתרומה ולא מצינו דפליג ר''ש שני ניתן לסיכה בתוספתא אלא הך פלוגתא ענין אחר היא דר''ש סבר דאף דמעשר שני ניתן לסיכה היינו דווקא שיסוך הוא את עצמו אבל אין סכין ע''י אחר שלא יאמר לחבירו לסוך אותו בירושלים שהוא המקום שמוציאין בו המעשר שני ועם הסיכה זו יסוך חבירו את ידו בשמן זהו שאוסר ר''ש מפני שזה נראה כאומר לו תסוך ידך בשמן הזה בשכר שתסוך אותי וה''ז כפורע חובו ממעשר שני וחכמים מתירין שאין חוששין לכך והלכה כחכמים:

והתני. בסיפא דהתוספתא שם תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מעשר שני לא יצא מעשר שני מידי פדיונו כלומר שאין התבלין של מעשר שני בטלין לגבי התבשיל של חולין והרי הן מעשר שני בכל מקום שהן וצריך לחשוב לפי חשבון התבלין שזה הוא למעשר שני. ובתוספתא הגי' כך הוא אל יוציא מעשר שני שלו לפדיון והיינו הך למאי דפרישית שאל יחשוב בעיניו שהמעשר השני הזה כמו אם נפדה הוא ושיעשה אותו בטל לגבי תבשיל חולין אלא שאינו בטל הוא והשבח הוא לפי חשבון והשתא היכי מיתרצי לה ר''י ור''ל להך סיפא דתוספתא וקאמר הש''ס דכל חד וחד לטעמיה הוא דמתרץ לה דעל דעתיה דר' יוחנן והוא שיהא שם הותיר המדה בהתבשיל מחמת התבלין של מעשר שני כגון שתיבלו בתבלין הרבה וחולקין שבח הניכר לפי חשבון ולדעתיה דר''ל אע''פ שאין כאן הותיר המדה והוא שיהא טעם שבחו ניכר מחמת התבלין חולקין השבח לפי חשבון:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר דמיירי בשאין השבח ניכר מחמת טעם התבלין וכדמשני לעיל אליבא דר''ל אהא דמקשי עליה מעיסה שאפאה וכדפרישית דלעיל נמי גרסינן פליגא על רשב''ל והכתוב בספרים לעיל על ר' יוחנן ט''ס הוא:

מתני' פליגא על רשב''ל. תוספתא היא בפ''ק תבשיל של מעשר שני וכו' ובתוספתא כתוב השבח לפי חשבון וט''ס היא וגי' דהכא עיקרית השבח לשני והא תבלין נותנין טעם בהתבשיל ויש כאן טעם שבחו ניכר וקתני לשני וקשיא לרשב''ל:

תדע לך שהוא כן. גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעינן אם קיבל זה מן שמועה או מן חדא ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברינן מימר עצים אין בהן ממש כלומר דודאי מסתברא הוא שבעצים אין בהם בנותן טעם ולא ניכר ממשות העצים בפת ואפילו הכי הולכין אחריהם ש''מ דטעמא דתחומין משום דעשו אותן כמו דיני ממונות:

אמר ר' בא. שאני איסור תחומין דעשו חכמים לתחומין כמו למידת הדין כלומר לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשני' חלק בהדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דזה נותן טעם בזה הוא:

מתני'. דפ''ה דביצה פליגא על ר' יוחנן דתנינן שם האשה ששאלה מחברתה מעי''ט תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן שאין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך דהתבלין ומים ומלח קנו שביתה אצל בעליהן אלמא שאע''פ שאלו נבלעין הן בהעיסה ואין כאן אלא נותן טעם בלבד מ''מ הולכין אחריהן והעיסה עם התבלין או מים ומלח נגררין אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר דנתינת טעם בלבד לא מהני שיהא לשניהן חלק בהשבח: