Dmaye
Daf 28b
משנה: שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת אוֹ שֶׁיָּֽרְשוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי אַתָּה יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים טוּל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת הַשֶּׁמֶן. חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֲבִיהֶן עַם הָאָרֶץ יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי. אַתָּה יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי אֶטּוֹל שְׂעוֹרִים טוּל אַתָּה הַלַּח וְאֲנִי אֶת הַיָּבֵשׁ.
Traduction
Si deux personnes (271)C'est-à-dire comme précédemment, dont l'une prélève la dîme et l'autre ne le fait pas. ont accepté un champ en fermage, ou si elles l’ont eu par héritage, ou si elles possèdent par acte d’association, l’une peut dire à l’autre: ''prends les froments qui se trouvent à tel endroit, et moi je prendrai ceux qui se trouvent à tel autre endroit''; ou ''prends le vin qui se trouve là, et moi je prendrai celui qui se trouve ici (272)Par suite de cette désignation, le mélange est impossible, et chacun peut rédimer sa part.''. Mais l’on ne pourra pas dire ''prends les froments, je prendrai l’orge''; ou ''prends le vin, et je prendrai l’huile'' (ce serait céder illégalement une part non rédimée). Si un compagnon savant et un ignorant héritent de leur père, qui avait été du vulgaire (273)(Hagiga 25b). Les produits sont, en conséquence, déclarés Demaï., l’un peut dire à l’autre (comme plus haut): ''prends les froments qui se trouvent à tel endroit, et moi je prendrai ceux qui se trouvent à tel autre''; ou ''prends le vin qui se trouve là, moi je prendrai celui qui se trouve ici''. Mais l’on ne pourra pas dire ''prends les froments, je prendrai l’orge''; ou ''prends les produits verts, et je prendrai les secs'' (Car l’on ne doit pas céder au vulgaire les produits verts, plus susceptibles d’impureté par le contact).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שנים שקבלו את השדה באריסות וכו'. כשבאין לחלוק יכול האחד לומר לחבירו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים וכו'. דכיון שממין אחד הן לא הוו כמחליפין זה עם זה דהוי כמכר ואסור למכור טבל כדתנן בפ' דלעיל אבל הכא לאו מכר הוא:
אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכו'. דכיון שהן שני מינין ומחליפין זה עם זה הוי כמוכר לו החטים בעד השעורים שנוטל כנגדם ואסור למכור טבל:
מתני' חבר וע''ה שירשו את אביהן ע''ה. ופירותיו דמאי הן:
יכול הוא החבר לומר לע''ה טול אתה חטים וכו'. דכיון דמין א' הן לא הוו כחליפין ומכר אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכו' דכיון ששני מינין הן הוי כמחליפין זה עם זה והרי זה כמוכר דמאי לעם הארץ ואסור:
משנה: גֵּר וְגוֹי שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם גּוֹי יָכוֹל הוּא לוֹמַר טוּל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת הַמָּעוֹת אַתָּה יַיִן נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵירוֹת. אִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר. הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת בְּסוּרִיָּא וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן חַייָב לְעַשֵּׂר. מְעוּשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן חַייָב לְעַשֵּׂר. מְעוּשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. אִם יָדוּעַ הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂדֶה בְסוּרִיָּא חַייָב לְעַשֵּׂר.
Traduction
Si un prosélyte et un païen ont hérité de leur père qui avait été païen (274)''(Qidushin 74b); (Aboda zara 64a).'', le premier peut dire au second: ''Prends les idoles (275)Bien que le prosélyte semble tirer parti des idoles, c'est permis., et je prendrai l’argent''; ou ''prends le vin (de tes libations), et moi les fruits''. Mais une fois que certains objets ont passé en la possession du prosélyte, cet échange est interdit (276)''Une fois que les objets d'idolâtrie sont en sa possession, il n'est plus permis d'en tirer aucun parti, même par voie d'échange; il faut les détruire.''. Reprise. Si quelqu’un vend des fruits en Syrie (280)Une partie de la Syrie, les bords de l'Euphrate, avait été conquise par David, et non assimilée à la Terre-Sainte. Sur ce qui est acheté hors de la Palestine, il n'y a rien à prélever. et dit qu’ils proviennent de la Palestine, l’on est obligé (en les achetant) d’en prélever la dîme; s’il prévient qu’ils sont libérés (281)Et qu'ils proviennent de la Terre-Sainte, où les prélèvement sont dus., on le croit sur parole; car la bouche qui a prononcé l’interdiction (en déclarant leur provenance) est aussi digne de foi pour la dispense. S’il dit qu’ils proviennent de son champ (syrien), il faut en prélever la dîme (282)Les fruits de la Syrie sont soumis au Demaï.; mais s’il dit qu’ils sont libérés, on peut l’en croire (car il aurait aussi pu dire qu’ils proviennent d’une contrée non palestinienne, non soumise à ce droit), et celui qui déclare les cas d’obligation est aussi digne de foi pour la dispense. Mais s’il est notoire qu’il a un champ en Syrie (et qu’en conséquence il n’a pas de mérite à déclarer les cas obligatoires, le cas échéant), il faut en prélever la dîme (et on ne le croit pas).
Pnei Moshe non traduit
גר ועכו''ם שירשו את אביהן עכו''ם יכול הוא לומר לו טול אתה ע''ג וכו'. ואע''ג דחליפי ע''ג ויין נסך הוא ואסורין בהנאה הכא טעמא משום דירושת גר את אביו אינו מן התורה אלא מד''ס כדאמרינן בפ''ק דקידושין שמא יחזור לסורו וכל זמן שלא בא לידו לא קנה הלכך לא הוי כחליפי ע''ג ויי''נ ולא דמי לרישא חבר וע''ה דאפילו קודם שבאו לידו אסור לומר לו טול חטים ואני שעורים דהתם דירושה דאורייתא היא הוי כאלו בא לידו:
ואם משבאו לרשות הגר אסור. משום חליפי ע''ג ויי''נ:
מתני' המוכר פירות בסוריא. היא ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן ולפי שכבש דוד ארצות האלו קודם שנכבשה כל א''י לפיכך לא קדשו בקדושת הארץ ממש אלא במקצת דינים היא כא''י ובמקצת דינים היא כח''ל והקונה פירות בסוריא אינו חייב להפריש דמאי אא''כ ידוע שפירותיהן מקרקע ישראל וזה במוכר פירות בשוק ואומר משל א''י הן חייב הלוקח לעשר:
מעושרין הן נאמן שהפה שאסר. כשאמר משל א''י הן אי לאו דאמר היה הלוקח פטור מלעשר שהרי לא גזרו דמאי על פירות שבשוק בסוריא כדאמרן והלכך הוא האוסר והוא הפה שהתיר ונאמן לומר עשרתי פירות הללו:
משלי הן. משדה שלי שיש לי כאן בסוריא חייב הלוקח לעשר דבפירות של קרקע ישראל גזרו דמאי שסוריא:
ואם ידוע הוא שיש לו שדה בסוריא. וא''כ אין כאן הפה שאוסר וכדמוקי לה בגמרא שרוב מכירות פירותיו הן משדהו וליכא מגו דאי בעי הוה שתיק דמסתמא משדה שלו הן והלכך אינו נאמן לומר מעושרין הן והלוקח חייב לעשר:
הלכה: תַּנִּי יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה בְסוּרִיָּא הֲרֵי הוּא כְטֵבֵל וְכִמְעֻשָּׂר מְעוּרָבִין זֶה בְזֶה דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר חֶלְקוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַייָב. חֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי פָּטוּר. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא מַה פְלִיגִין בְּשֶׁחִלְּקוּ שָׂדֶה בְקָמָתָהּ. אֲבָל אִם חִלְּקוּ גָּדִישׁ אַף רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה לְרִבִּי שֶׁכָּל קֶלַח וְקֶלָח שֶׁל שׁוּתָפוּת הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹנָה רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מַה פְלִיגִין בְּשֶׁחִלְּקוּ שָׂדֶה בְקָמָתָהּ. אֲבָל אִם חִלְּקוּ עֳמָרִים אַף רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה לְרִבִּי שֶׁכָּל קֶלַח וְקֶלַח שֶׁל שׁוּתָפוּת הוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה מַה בֵּין גָּדִישׁ וּמַה בֵּין עֳמָרִים. בְּקוֹצֵר כָּל שֶׁהוּא וּמֵנִיחַ לְפָנָיו. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָא הָדָא דְתֵימָא שֶׁקָּנוּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחֲלוֹק. אֲבָל אִם קָנוּ עַל מְנָת לַחֲלוֹק אוּף רִבִּי מוֹדֶה לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁזֶּה חֵלֶק מַגִּיעַ לוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין פְּלִיגִין דְּאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הַשּׁוּתָפִין מַחְלוֹקֶת רִבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. הָאַחִין הַשּׁוּתָפִין לֹא לַחֲלוֹק הֵן.
Traduction
On a enseigné: Si un israélite et un païen achètent ensemble un champ en Syrie (où la dîme n’est pas due légalement), les fruits sont considérés comme étant un mélange de libérés et de soumis sous le rapport de l‘obligation des divers prélèvements, et ils sont tous soumis; tel est l’avis de Rabbi. R. Simon ben Gamliel dit: la partie de l’israélite est seule soumise aux droits, non celle du païen (comme la Syrie ne fait pas entièrement partie de la Terre sainte, le païen peut y faire des acquisitions qui ne seront pas soumises aux droits). Selon R. Yossa au nom de R. Hanina, la discussion n’a lieu que si l’on partage le champ lorsque les épis sont encore debout (alors le mélange n’est pas encore passible de droits); mais, si l’on ne partage qu’après la mise du blé en monceau, R. Simon ben Gamliel reconnaît comme Rabbi que chaque épi est aux deux associés (et soumis aux mêmes dîmes). Selon R. Yona ou R. Yossé au nom de R. Yohanan, la discussion n’a également lieu qu’au sujet du blé sur tige; mais si le partage a lieu lorsque les épis sont en gerbe, R. Simon ben Gamliel adopte l’avis de Rabbi. Ce n’est pas à dire, selon R. Yossâ, qu’il y ait une distinction entre le blé en grange et les gerbes; mais, dès que l’on a commencé à couper, si peu que ce soit, on a mis fin à la distinction des diverses parties (et tout est comme mêlé). Toutefois, dit R. Oshia, cette distinction d’avis n’est applicable que s’ils n’ont pas acheté ensemble à la condition immédiate de partager; mais si cette condition dès l’abord a été établie, Rabbi partage l’avis de R. Simon ben Gamliel et reconnaît que la partie du païen lui appartient aussi (et tout sera soumis). R. Yossé dit: c’est un avis opposé à R. Oshia que professent certains rabbins, à savoir R. Abahou au nom de R. Yohanan, au sujet de la question de deux frères qui, après avoir partagé l’héritage de leur père, veulent s’associer: selon Rabbi, il n’y a jamais eu de fusion entre les parts, et lorsqu’ils veulent s’associer, ils sont assujettis, comme deux étrangers, à payer chacun des droits d’acquisition d’immeuble. Selon R. Simon ben Gamliel, on ne considère leur achat que comme l’oeuvre d’un seul; et cependant les frères associés ont commencé par être séparés pour acquérir leur héritage respectif (pourtant Rabbi ne tient pas compte de cette condition primordiale de partage; c’est donc contraire à R. Oshia).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא דתרומו' (בפ''ב):
בסוריא. שחיוב תרומות ומעשרות שם מדבריהם הוא:
הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה. דחלקו של ישראל טבל הוא וחלקו של עכו''ם פטור ממעשרות והא דקאמר וכמעשר כלומר כמעושר שהוא חולין והרי כאן טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי דס''ל אין ברירה לומר שזהו חלק העכו''ם וזהו חלק ישראל:
רשב''ג אומר וכו'. דס''ל יש ברירה ולאחר שחלקו חלק של ישראל טבל גמור הוא וחייב במעשרות ושל עכו''ם פטור:
מה פליגין. עד כאן לא פליגי אלא בשחלקו השדה בעודה בקמתה דבהא קסבר רשב''ג דהוברר הדבר שזהו חלקו של ישראל וזהו חלקו של עכו''ם אבל אם חלקו אחר שקצרו ועשו גדיש ואז נטל כ''א חלקו אף רשב''ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא שהרי נתערבו השבלין זה בזה ובכה''ג אפילו לרשב''ג אין ברירה והרי טבל וחולין מעורבין הן:
על דעתיה דר' יונה מה בין גדיש מה בין עמרים דקס''ד דר' יונה עמרים בדוקא קאמר דבהא מודה רשב''ג לרבי אבל אם חלקו גדיש ס''ל דפליגי והלכך פריך וכי מה בין חלקו בעמרים לבין חלקו בגדיש ואם כשנתערב בעודן עמרים קאמר דרשב''ג מודה ומהיכי תיתי לומר דאם חלקו אחר שעשו גדיש מן העמרים פליג רשב''ג:
בקוצר כל שהוא ומניח לפניו. כלומר דמשני לא כדס''ד דר' יונה קאמר דבגדיש פליג רשב''ג אלא ר' יונה מוסיף הוא על הא דר' חנינא דקאמר בחלקו גדיש הוא דמודה רשב''ג לרבי ועלה קאמר ר' יונה דאפילו לא עשו גדיש אלא קוצר ומניח העמרים לפניו נמי מודה רשב''ג דהואיל ולא חלקו אלא אחר שנתערבו בעמרים הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה:
הדא דתימא דפליג רבי ארשב''ג דוקא בשקנו בתחלה ע''מ שלא לחלוק בהשדה אלא שיהא נשאר ביניהן בשותפות כל מה שילקטו מהשדה בהא הוא דס''ל לרבי דאף אם חלקו אח''כ אין ברירה והרי חלקן מעורבין הן אבל אם בתחלה קנו השדה על מנת לחלוק בתבואתה אף רבי מודה דאמרי' יש ברירה וזהו חלקו של כאו''א מגיע לו משעה ראשונה ושל ישראל חייב ושל עכו''ם פטור:
מיליהון דרבנן. דלקמן ר' אבהו ור' יוחנן דקאמר משמיה פליגין על ר' הושעיא:
השותפין מחלוקת רבי ורשב''ג. ישראל ועכו''ם השותפין תליא בפלוגתא דרבי ורשב''ג דלדברי רבי דס''ל אין ברירה לעולם טבל וחולין מעורבין הן ולרשב''ג חלקו של ישראל חייב במעשרות:
האחין השותפין לא לחלוק הן. כלו' והא משכחת לה נמי דין דישראל ועכו''ם בשותפות והן אחין וכגון גר ועכו''ם שירשו את אביהן כעין האי דלקמן במתני' ובאחין השותפין וכי לא לחלוק בירושת אביהן מתחלה הן עומדין ואפ''ה קאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן שאם ירשו שדה בשותפות מחלוקת דרבי ורשב''ג היא בשחלקו השדה בקמתה כדלעיל וא''כ פליגא על הא דר' הושעיא:
הלכה: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁקָּנוּ בֵיתוֹ שֶׁל גּוֹי וְהָיָה שָׁם יַיִן נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה וּמָעוֹת לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתְּ יַיִן נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לֹא סוֹף דָּבָר יַיִן נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה וּמָעוֹת אֶלָּא אֲפִילוּ הָיוּ שָׁם שְׁנֵי צְלָמִין אֶחָד עָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתָּה אֶת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי וַאֲנִי נוֹטֵל הֶעָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְיֵאוּת אִילּוּ חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן עַם הָאָרֶן וְהָיוּ שָׁם פֵּירוֹת מוּכְשָׁרִין וּפֵירוֹת שֶׁאֵינָן מוּכְשָׁרִין שֶׁמָּא אוֹמֵר לוֹ טוּל אַתָּה אֶת הַמּוּכְשָׁרִין וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת שֶׁאֵינָן מוּכְשָׁרִין. וְהָא מַתְנִיתִין פְּלִיגָא טוּל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת אַתָּה יַיִן נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵירוֹת. אֱמֹר סוֹפָא וְלֵית הִיא פְלִיגָא אִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר וְהָכָא מִכֵּיוַן שֶׁקָּנָה כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּתוֹ.
Traduction
Si un israélite et un païen ont acquis ensemble la maison d’un païen et qu’il y ait du vin de libations, des idoles et de l’argent, il peut pas lui dire: prends le vin et l’idole, moi je prendrai l’argent (du moment que l’acquisition est faite en commun, ce serait tirer parti des objets d’idolâtrie). R. Yohanan ajoute encore qu’il n’est pas seulement question du cas où il y a à partager du vin, des idoles et de l’argent; si même il y a 2 images dont l’une a la forme de l’idole (277)Delphike (mensae delphicae) était une table à trois pieds, ainsi nommée d'après le trépied d'Appollon à Delphes. et l’autre ne lui ressemble qu’un peu, le païen ne peut pas dire qu’il prendra la première et laissera la seconde à l’Israélite (malgré le peu de gravité du cas, c’est interdit). Et c’est juste, dit R. Zeira; car lorsqu’un compagnon et un ignorant héritent de leur père qui était ignorant, le second ne peut pas dire au premier: prends les fruits verts, susceptibles d’impureté, et je prendrai les secs, non susceptibles (comme on a vu au § 9); il en est donc de même ici. —Mais les termes de la Mishna ne sont-ils pas contraires à cet avis? Il y est dit qu’en cas d’héritage commun entre un prosélyte et un païen, le premier peut dire à son frère: à toi l’idole et à moi l’argent; ou encore: à toi le vin de tes libations, et à moi les fruits. On voit donc que l’échange est admis? Pour résoudre cette objection, il n’y a qu’à lire la fin de cette Mishna où il est dit que cet échange est interdit une fois que les objets ont passé en la possession du prosélyte: de même ici, dès que l’acquisition a été faite, l’israélite en a eu possession (et il ne peut plus tirer parti de l’idolâtrie).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ישראל ועכו''ם וכו'. תוספתא (בפ''ו):
לא יאמר לו וכו' כדמסיק טעמא לקמן:
לא סוף דבר יין נסך וע''ג ומעות. כלומר לאו דוקא יי''נ וע''ג ממש קתני דאז אסור הוא בחליפיהן שנוטל את המעות תחת יי''נ וע''ג אלא אפילו לא היה שם ע''ג ממש אלא שהיו שם שני צלמים ואחד עשוי כמין דלופקי וזהו כמין כלי שמניחין כוסות ואשישות של אוכלין ומשקין עליו וממנו נוטלין ומשימין על השלחן כעין ששנינו בפ' בתרא דע''ז מה שעל הדלופקי וכו' ואותן הצלמים שעשויין כמין כלים הללו אין בהן חשש ע''ג כדאמרינן בהאי תלמודא בפ' כל הצלמים (בהלכה ב') על המתני' המוצא שברי כלים והן עשוין כצלמים הרי אלו מותרין ומפרש ר' יותנן התם מפני שרובן באין מן הדלופקיות מן מיני כלים שהוזכרו:
ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי. ואותו הצלם יש בו חשש ע''ג ואע''ג דאינו אסור אלא משום ספק שמא עבדו לו כדאמרינן במתני' דכל הצלמים דאיסורן משום ספיקא הוא דהואי אפ''ה אסור לומר לו טול אתה אותו שאינו עשוי כמין דלופקי וכו' דנראה כחליפי ע''ג:
ויאות. א''ר יוחנן דאפי' בספק ע''ג חיישינן משום חליפין וכדשמעינן רישא דמתני' חבר ועם הארץ וכו' והיו שם פירות מוכשרין וזהו לח ופירות שאינן מוכשרין יבש שמא אומר לו טול וכו' הא ודאי אסור כדקתני בהדיא לא יאמר לו טול אתה הלח ואני היבש ואע''ג דהכא ג''כ אינו אלא משום חששא דשמא נטמאו הואיל ומוכשרין הן וה''ה ה''נ כאן:
והא מתני' פליגא. על האי ברייתא דהא קתני דמותר לומר לו טול אתה ע''ג ואני מעות וכו' ומשני אמור סיפא ואשכחת לה דלית היא פליגא דהא קתני דוקא קודם שבאו לידו הוא ואם משבאו לרשות הגר אסור והכא בברייתא קנו קתני:
מכיון שקנה כמי שנכנסה לרשותו. וכלומר דקמ''ל בברייתא דכאן אע''פ שלא נכנסה לרשותו ממש מכיון שקנה בדרכי הקניה מן העכו''ם אסור לו להחליפן עם העכו''ם שותפו כ''א יוליך הנאתם לים המלח:
עַקִּילַס הָגֵּר חִילֵּק עִם אֶחָיו וְהֶחֱמִיר עַל עַצְמוֹ וְהוֹלִיךְ הֲנָייָה לְיַם הַמֶּלַח. תְּלָתָא אֲמוֹרִין חַד אָמַר דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה הוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח. וְחָרָנָא אָמַר דְּמֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה הוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח. וְחָרָנָא אָמַר עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ הוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לַעֲקוֹר עֲבוֹדָה זָרָה מִבֵּית אַבָּא.
Traduction
Ainsi, Aquila le prosélyte (278)Elie Fulda suppose que c'est Onkelos, le traducteur chaldéen de la Bible. Frankel le réfute. Voir Tossefta à ce., en partageant avec ses frères païens l’héritage paternel, fut plus sévère que la Mishna; il ne voulut pas en jouir, et jeta dans la mer morte ce qui lui revint en argent. Il y a à ce sujet trois relations différentes: selon l’un, il fit jeter à la mer l’équivalent qu’il eut en argent pour toutes les idoles; selon le second, il fit jeter l’équivalent seulement par sa part d’idoles; enfin, selon un troisième, il jeta à la mer l’idole même qu’il se fit adjuger, dans le but d’arracher l’idolâtrie de la maison paternelle (279)''Après cette guemara, l'édition d'Amsterdam a placé ici le 12 de la Mischna, au lieu du 11, qui se trouve par erreur transporté plus haut et joint au 10. En lisant le contexte, on remarque ce déplacement sans peine, mais non sans surprise. Le commentaire d'Elie Fulda laisse deviner où se place le commencement du 12; mais il n'a pas noté la transposition.''.
Pnei Moshe non traduit
עקילס הגר וכו'. סיפא דהתוספתא היא:
והחמיר על עצמו וכו'. אע''פ שעדיין לא באו לרשותו והיה רשאי להחליפן עם אחיו:
תלתא אמורין. פליגי בהא:
חד אמר דמי ע''ג. כולה הוליך לים המלח ואידך אמר דמי חלקו בלבד ואידך אמר הוליך הע''ז עצמה לים המלח ולא שהיה החיוב בדבר אלא בשביל לעקור ע''ג מבית אבא שלו:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר לֹא הִתִּירוּ לִמְכּוֹר דְּמַאי אֶלָּא לְסִיטוֹן בִּלְבַד. הוּא פָּתַר לָהּ הַמְּעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ וַדַּאי וְחוֹלְקוֹ בְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא דְּמַאי. רִבִּי יוֹנָה בְּעֵי מוֹכֵר וַדַּאי וּמְתַקֵּן דְּמַאי. 28b אֵין לָךְ אֶלָּא כְּהַהִיא דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא הַמְּעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ וַדַּאי וְחֵילְקוֹ בְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא דְּמַאי וַחֲצִי חֶלְקוֹ שֶׁבְּיַד חֲבֵירוֹ מִשֶּׁלּוֹ דְּמַאי.
Traduction
R. Eliézer dit que cette Mishna est conforme à l’avis de R. Meir, qui dit plus haut (II, 4): on n’a permis de vendre ce qui est sujet au doute pour la dîme qu’au marchand en gros. Il explique ainsi la fin de notre Mishna: celui qui prélève la dîme de sa part (en nature) la donne comme due certainement (ainsi que l’oblation); et sa part, en quelque lieu qu’elle se trouve (par suite du mélange), est considérée comme soumise au doute. Mais, demanda R. Yona, si toutes les parts sont confondues, pourquoi les vend-on comme fruits non rédimés avec certitude, puis prélève-t-on seulement ce qui est dû en cas de doute (la dîme et non l’oblation sacerdotale)? On explique la Mishna selon cet avis de R. Yohanan, d’accorder la Mishna avec tous; sans supposer un mélange complet des parts, celui qui prélève la dîme sur sa part la rédime d’abord pour ce qui est dû avec certitude, puis sur le reste de sa part en quelque lieu qu’elle se trouve, il n’y aura que l’obligation de doute; enfin on appliquera la même règle du doute à la moitié de sa propre part, qui se trouve aux mains de son associé.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אר''א דר''מ היא. המתני' דאיהו דאמר לעיל (בפ''ב) ומהתוספתא הוא דגריס שם (בפ''ג) לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד והוא המוכר הרבה ביחד אבל בעה''ב בין כך ובין וכך צריך לעשר כלומר בין שמוכר במדה דקה בין במדה גסה וחכ''א אחד סיטון ואחד בעה''ב מותר למכור ולשלוח לחבירו במתנה והיינו במדה גסה כדתנינן שם והשתא מפרש ר' אלעזר למתני' דהכא דכר''מ היא דאתיא דס''ל לר''א דטעמא דמתני' משום דכשנתערבו חלקיהם בגת אחת ובא כאו''א ליטול חלקו הוו כמחליפין זה עם זה שהרי אינו ידוע ומבורר חלק של כל אחד והוי כמוכר כל אחד חלקו לחבירו בשביל חלקו שנוטל הוא ולפי סברת ר''מ דלבעה''ב לא התירו למכור את הדמאי עד שיעשר לפיכך אמרו כאן שיעשר דמאי על חלק חבירו של זה שאינו מעשר כדמסיים ואזיל:
הוא פתר לה המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכ''מ שהוא דמאי. כלומר משום דר''א מפרש להמתני' דה''ק זה המעשר מעשר את חלק שלו ודאי ומה שאמרו וחלקו בכל מקום שהוא היינו מחלק חבירו צריך שיעשר דמאי ומפני שאינו ידוע ומבורר החלק דשמא שלו הוא הלכך קרי ליה חלקו בכל מקום שהוא וטעמא שצריך לעשר דמאי מחלק חבירו משום דהוי כמוכר לו כדאמרן ולפיכך מוקי להמתניתן כר''מ:
ר' יונה בעי. על הא דר' אלעזר דלדידך דמוקמת לה כר''מ ומטעמא דכמוכר הוה א''כ קשיא מוכר ודאי ומתקן דמאי בתמיה דהרי כאן שחבירו זה ידוע הוא שאינו מעשר פירותיו וחלקו טבל ודאי הוא ואם כמוכר ליה מחשבית ליה לזה המעשר א''כ אמאי קאמרת דאינו מעשר חלק חבירו כ''א דמאי הא בתורת ודאי בעי לתקוני ליה ולא אמרו דהמוכר צריך לעשר דמאי במקום שלא התירו לו למכור עד שיעשר אלא דוקא בפירות שאין עליהן אלא תורת דמאי כגון שלקח פירות מעם הארץ וספק הוא אם מעושרין הן או לאו בהא הוא דאמרו דהמוכר צריך שיפריש תרומת מעשר ומעשר שני כדין דמאי ואח''כ ימכרם אבל הכא הרי חלקו של אינו מעשר הוא ודאי טבל והיה צריך שיתקן ודאי לא דמאי:
לית לך אלא כההיא דא''ר יוחנן ד''ה היא. אלא אין לך לפרש המתני' דטעמא דכמוכר הוי ולא שייכא כלל לפלגתא דר''מ וחכמים וכד''ה היא מתני' וכדמפרש ר' יוחנן דה''ק:
המעשר מעשר את שלו ודאי. וכדפרישית במתני' וכלומר דזהו פשוט דאת שלו מעשר הוא ודאי ואנן הכי קאמרינן דאף שהוא מעשר חלק שלו ודאי מ''מ צריך ג''כ לעשר דמאי כדמסיק ואזיל וחלקו בכל מקום שהוא דמאי וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי. וכלומר אי שמיע לך דמפרשי למתני' דקתני וחלקו בכל מקום שהוא היינו דמאי הכי הוא דמפרשי דכנגד חצי חלקו שביד חבירו מפריש הוא משלו דמאי והיינו נמי על חצי חלק שלו שהרי נתערבו אחר שכא''וא נתן חלקו בגת ואין ברירה וכשנוטל זה חלקו מן הגת וזה חלקו אמרינן דשמא בכל חלק וחלק שנטל כ''א יש בו חצי חלק של חבירו ולפיכך אע''פ שזה המעשר הפריש ודאי על חלקו אפ''ה חיישינן עכשיו שיש בחלקו חצי חלק חבירו כמו שיש חצי חלקו ביד חבירו וזה שאמרו חלקו בכ''מ שהוא יש בו דמאי והיינו חצי חלק חבירו שבחלקו צריך להפריש עליו דמאי:
Dmaye
Daf 29a
משנה: 29a עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר קַח לִי אֲגוּדַת יֶרֶק קַח לִי קְלוֹסְקִין לוֹקֵחַ סְתָם פָּטוּר. אִם אָמַר זוּ שֶׁלִּי וְזוּ שֶׁל חֲבֵירִי וְנִתְעָֽרְבוּ חַייָב לְעַשֵּׂר אֲפִילוּ הֵן מֵאָה.
Traduction
Si un homme ignorant dit à un savant (qui prélève notoirement la dime) de lui acheter, en allant au marché, une botte de verdure ou un pain blanc supérieur, il peut simplement l’acheter (en même temps que le sien), sans rien prélever pour l’ignorant. Mais s'il désigne spécialement chaque part et qu’il dise : ''celle-ci est à moi et celle-là à mon prochain'', et qu'elles se trouvent ensuite mêlées, il est obligé d’en prélever la dime, sa part fût-elle perdue au milieu de cent parts de l’ignorant (on ne tient pas compte de la grandeur du mélange).
Pnei Moshe non traduit
מתני' ע''ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק. מתני' מיירי כגון שהלך אצל המוכר שהוא ג''כ חבר והמוכר יודע מהשליחות ששלח ע''ה את החבר הזה לקנות לו ואמר השליח החבר להמוכר תן לי אגודת ירק אחת או גלוסקין אחד סתם ולא הודיעוהו בפירוש בשעת הקנייה שבשביל ע''ה הוא לוקח אפ''ה פטור השליח הזה מלעשר דמכיון שידע המוכר החבר מהשליחות ששלח ע''ה לזה אמרינן דמסתמא היה דעת המוכר שבשביל ע''ה לוקח הוא זה ותיקן את מה שנתן לו לפי שאסור למכור לע''ה דבר שאינו מתוקן והלכך פטור השליח החבר מלעשר מפני שכבר תיקנו המוכר החבר:
ואם אמר השליח החבר להמוכר שלי זה וזה של חבירי כלומר שלקח אחת ג''כ בשביל עצמו ואמר זהו בשבילי וזה יהיה בשביל חברי ע''ה ששלחני ונתערבו אח''כ חייב זה השליח החבר לעשר את שתיהן לפי שמה שנתן לו המוכר בשבילו מסתמא לא תיקנו שהרי המוכר לחבר א''צ לעשרו שיודע הוא שהחבר בעצמו יתקן לו ונמצא שנתערב הבלתי מעושר עם אותו שלקח בשביל ע''ה והוא מעושר ולפיכך צריך הוא עכשיו לתקן הכל:
ואפי' הן מאה. אותן של ע''ה כשנתערב בהן אחת שלו והוא בלתי מעושר חייב לעשר את הכל דמאי והכי מוכח פירושא דהמתני' בגמרא:
הלכה: תַּמָּן תַּנֵּינָן נֶאֱמָנִין עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּיאָה בְּשָׁעָתָן. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵן. תַּמָּן שֶׁתִּיקֻּנוֹ פָטוּר בְּרַם הָכָא שֶׁתִּיקּוּנוֹ חַייָב. וְתַנִּי כֵן אֶת שֶׁתִּיקֻּנוֹ פָטוּר נֶאֱמָן לְהַחֲמִיר בְּרַם הָכָא פֵּירוּשׁוֹ לְהָקֵל נֶאֱמָן.
Traduction
On a dit plus haut (283)Traité (Pea 8,2).: on ajoute foi aux pauvres (pour les dispenser de la dîme) lorsque pendant l’époque de la moisson ils déclarent que ce qu’ils emportent chez eux provient du glanage, ou de l’oubli, ou des parts angulaires qui leur reviennent (si même il est notoire qu’ils ont des champs); comment donc se fait-il que, selon notre Mishna, le marchand de fruits syriens soit tenu de les rédimer si l’on sait qu’il a un champ? C’est que plus haut, l’assertion du pauvre entraîne la dispense s’il est vrai que ce blé provient de ce qui lui est dû; tandis qu’ici le marchand dit seulement avoir libéré ce qui était soumis (et ses produits restent soumis aux droits). En effet, on a enseigné: si la présomption implique une dispense, on croit celui qui en est l’objet, même s’il en résulte un allégement de paiement; ici, au contraire, où il y aurait implicitement une diminution de redevances, on ne lui ajoute foi.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תמן תנינן. לעיל בפ''ח דפא' (ה''ב):
והכא את אמר הכן. בתמיה ואסיפא דמתני' הוא דפריך דבידוע שיש לו שדה אחת בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והא התם תנינן דנאמנין לומר זה של לקט ושכחה ופאה כשהוא בשעתן ופטורין ממעשרות ואע''ג דהתם נמי ספק הוא אם הוא משל חיוב או לא סומכין עליו:
תמן שתיקנו פטור. לא דמי דהתם שתיקנו פטור כלומר שתיקה שלו כשאינו אומר כלום פטור הוא שהרי לקט שכחה ופאה פטורין הן ממעשרות ובשעתן תלינן דמה שהוא ביד עניים מסתמא ממתנותיהן היא הלכך לא עליו בלבד אנו סומכין אלא דסמכינן אחזקה וחזקת פיטורן מסייע לדיבורא דידיה:
ברם הכא שתיקונו חייב. אם שותק הוא מחייב דהא אי לאו דיבורא דידיה חייבין הן הפירות לתקנן מכיון שידוע שיש לו שדה והלכך לא סמכינן אדיבורא דידיה ואינו נאמן לומר מעושרין הן היכא דליכא מיגו דאי בעי הוי שתק:
ותני כן. בתוספתא דמייתי לקמיה דאת שתיקונו פטור נאמן הוא להחמיר כלומר והכא נמי אלו היה אומר זה לאו משל לקט שכחה ופאה הוא היה נאמן בזה להחמיר ולחייבו במעשרות:
ברם הכא. אמתני' דפאה קאי דמסיק ואזיל למילתיה וכלומר אבל השתא שאומר זה של פיטורא הוא ואין כאן אלא פירושו להקל דבלאו הכי בחזקת פטור הוא והוא פירש ואומר זהו של לקט או של שכחה ופאה הלכך הוא נאמן:
תַּנִּי גּוֹי שֶׁהָיָה צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר בּוֹאוּ וּטְלוּ לָכֶם מִמֶּנִּי פֵּירוֹת הֶן פֵּירוֹת עָרְלָה הֵן פֵּירוֹת נֶטַע רְבָעִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. אִם אָמַר מִגּוֹי פְּלוֹנִי הֵבֵאתִים נֶאֱמָן לְהַחֲמִיר דִּבְרֵי רִבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דִּבְרֵי הַגּוֹי לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. רִבִּי יוּדָן בְּעֵי הָיָה צוֹוֵחַ לְפִי תוּמּוֹ. רִבִּי יוּדָן בְּעֵי מִמָּה דְּתֵימָה כּוּתִי כְגוֹי. דְּאִיתְפַּלְּגוּן כּוּתִי כְגוֹי דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּתִי כְיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.
Traduction
On a enseigné: si un païen, vendant sa marchandise, s’écrie: venez acheter de mes fruits, qui proviennent des jeunes pousses d’Orla, ou des plantes de vigne de 4e année (ce qui serait interdit), on ne le croit pas (parce qu’il ne le dit que pour indiquer la fraîcheur de ses fruits); mais s’il dit les avoir emportés de chez tel païen, on lui ajoute foi, et ils sont interdits. Tel est l’avis de R. Eliézer; selon les sages, au contraire, on ne tient aucun cas de ses paroles, ni pour aggraver les obligations, ni pour les diminuer. R. Judan demanda: le croit-on s’il les déclare être en bon état? Il résulte de cette remarque, dit R. Judan, que, selon lui, le samaritain est semblable au païen; car il y a une discussion à ce sujet (284)Traité (Berakhot 7,1).: selon Rabbi, le samaritain est semblable au païen; selon R. Simon ben Gamliel, il est semblable à l’Israélite pour tout.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא (פ''ה):
באו וטלו לכם ממני פירות עזק הן. כן הוא שם. עזק שם מקום שבא''י ופירותיו משובחים או שאומר של ערלה ושל נטע רבעי הן ומשובחין הן מפירות אילן זקן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח מקחו אבל אם אמר מעכו''ם פלוני הבאתים למכור וידוע הוא שפירותיו של פלוני של ערלה הן וכיוצא בהן נאמן הוא להחמיר אם אומר של איסור הן דברי רבי והיינו הא דקאמר לעיל ותני כן דמה שתיקונו פטור וכלומר אם שותק הוא לא היינו חוששין שפירות הללו של איסור ואם אומר שהן של איסור ואין כאן להשביח מקחו נאמן הוא להחמיר אליבא דרבי:
היה צווח לפי תומו. שלא אמר באו וקחו ממני אלא לפי תומו היה אומר פירות אלו של איסור מהו שיהא נאמן:
ר' יודן בעי מן מאי דתימא כותי כעכו''ם. כלומר דהש''ס מפרש דלא תקשי מאי קא מיבעיא ליה לר' יודן הא אנן תנן בשילהי האשה בתרא בעכו''ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ומשמע אבל מסל''ת נאמן וכדאמרינן התם בהדיא והלכך קאמר דלאו על עכו''ם ממש בעא ר' יודן אלא למ''ד דס''ל כותי כעכו''ם הוא דקמבעי' ליה אם בהא נמי דיניה כעכו''ם הוא לענין מסל''ת:
דאיתפלגון. וכו' פלוגתייהו בתוספתא דתרומות (פ''ד) והובא לעיל (בפ''ג) ובכמה מקומות:
אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא וְהוּא שֶׁיְּהֵא רוֹב מִכְנָסוֹ מִשֶּׁלּוֹ.
Traduction
Si l’on sait, dit R. Aboun bar Hiya, qu’il tire la plupart de ses produits de son champ propre (situé hors des frontières palestiniennes), l’acquéreur est tenu d’en prélever la dîme (mais il en est dispensé s’il achète aussi du marché).
Pnei Moshe non traduit
והוא שיהא רוב מכנסו משלו. על הא דתנן במתניתן דאם ידוע שיש לו שדה בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והוא שידוע ג''כ שרוב מכנס של אוצרו והוא מוכר ממנו משלו הוא דבהא אמרינן דמסתמא משדהו הביאו:
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ אָרִיס בְּסוּרִיָּא וְשִׁילַּח לוֹ פֵּירוֹת וְאָמַר הֲרֵי אֵילּוּ מְעוּשָּׂרִין. אֲנִי אוֹמֵר מִן הַשּׁוּק לָקַח וְהוּא שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַשּׁוּק. לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁאֵין לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין תּוֹךְ שָׂדֵהוּ אֶלָּא אֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ מִכֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַשּׁוּק מוּתָּר.
Traduction
Si un Israélite, ayant un champ affermé en Syrie, envoie des fruits à un corréligionnaire, en lui disant qu’ils sont rédimés, on peut lui ajouter foi en ce sens qu’on suppose les fruits achetés au marché et provenant du dehors (exempts de droits). Il faut toutefois qu’il y ait de cette espèce au marché (sans quoi, la dite hypothèse n’est pas admissible). De plus, il n’est pas indispensable qu’il n’y ait rien de la même espèce dans son champ en Palestine; si même il y en a, dès que l’on en trouve au marché, cela suffit pour autoriser sans dîme les fruits syriens (quoiqu’on ait pu croire qu’ils viennent de son champ affermé, on admet en cas de doute qu’ils proviennent du marché des étrangers, et ils sont dispensés de tout).
Pnei Moshe non traduit
אני אומר מן השוק לקח. ונאמן הוא דבפירות מן השוק לא גזרו דמאי בסוריא והלכך כאן אף שיש שדה לזה שהוריד אריס לתוכה כשזה אומר מעושרין הן תלינן דמן השוק הוא שלקח ומה שאומר מעושרין הן היינו כאלו אומר שפטורין הן:
והוא שיהא אותו המין מצוי וכו' וכדמסיק דאע''פ שאותו המין ג''כ הוא בתוך שדהו מ''מ אם מצוי הוא בשוק תלינן להקל ומותר:
מַתְנִיתִין דְּרִבִּי יוֹסֵי דְּתַנִּי הַלּוֹקֵחַ סְתָם צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁאָמַר לוֹ צֵא וּלְקַח לִי שְׁלוּחוֹ הוּא. צֵא וּלְקַח לָךְ שֶׁלּוֹ הֵן. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בִּסְתָם רִבִּי יוּדָא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּווֵן הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לַלּוֹקֵחַ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא נִתְכַּווֵן הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת. לְפִיכָךְ אִם נָתַן אַחַת יְתֵירָה רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר שֶׁל לוֹקֵחַ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶן. מֻחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּווֵן הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת וְכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. כַּאן עַל יְדֵי מָעוֹתָיו שֶׁל זֶה וְעַל יְדֵי רַגְלָיו שֶׁל זֶה שְׁנֵיהֶן חוֹלְקִין.
Traduction
Cet avis de la Mischnâ doit être de l'opiniôn de R. Yossé, puisqu’il est dit (dans la Tosseftd) que l’acquéreur simple (sans désignation) est dispensé de prélever la dîme selon R. Yossé; mais selon R. Juda, il y est obligé. Dans quel cas cette discussion a-t-elle lieu ? S'il lui dit (au compagnon) : va acheter cela pour moi, ledit compagnon savant devient un envoyé (et pourquoi R. Juda prescrit-il de prélever la dîme?) S'il lui dit: va l’acheter pour toi, les fruits appartiennent au compagnon (et coin ment celui-ci donnerait-il à l’ignorant des objets soumis au doute, sans les rédimer au préalable?) H faut donc dire que l’acquisition a été faite sans désignation (cela prouve bien que la Mischnà exprime l’avis de R. Yossé). R. Juda dit: le marchand remet les fruits en possession au compagnon seul (et celui-ci, à son tour, ne doit pas les délivrer sans les rédimer). Au contraire, dit R. Yossé, celui qui paie devient possesseur (le compagnon n’est que l'envoyé ; aussi n'est-il tenu à aucune obligation). Si le compagnon a reçu, comme messager, une botte en surplus de la somme versée, elle revient à l'acquéreur, selon R. Juda; mais selon R. Yossé, elle revient à tous deux. Cela ne contredit-il pas l’opfnion précitée de R. Yossé? Il est dit de lui d'abord : le marchand ne vend qu'à celui qui paie, tandis qu’en-suite il dit, que le superflu appartient à tous deux? C’est qu'ici il y a double intervention, l’argent de l'un et la démarche de l’autre ; ils doivent donc partager le profit.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתני' דר' יוסי דתני הלוקח סתם א''צ לעשר. כצ''ל והכי איתא בתוספתא (ריש פ''ח) ע''ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחד גלוסקין אחד ר' יוסי אומר א''צ לעשר ר' יהודה אומר צריך לעשר ובלוקח סתם מיתוקמא פליגתייהו כדמפרש ואזיל:
מה אנן קיימין דבמאי עסקינן לפלוגתייהו:
אם בשאמר לו צא ולקח לי. שא''ל ע''ה להחבר כן כלומר דמיירי בשהגיד השליח ג''כ להמוכר בשעה שבא לקנות ממנו כך אמר לי פלוני ע''ה צא ולקח לי א''כ שלוחו הוא ואדעתא דהמשלחו נתן לו. ואמאי פליג ר' יהודא וס''ל דצריך לעשר הא מכיון שהמוכר החבר מסר לידו בשביל ע''ה המשלחו ודאי מן דבר המתוקן מסר לו דאין מוכרין דבר שאינו מתוקן לע''ה:
צא ולקח לך. ואם בשאמר לו ע''ה לחבר צא וקח לך במעות האלו וכך א''ל להמוכר החבר א''כ שלו הוא וכן המוכר אדעתא דידיה להוי יהיב ליה ואמאי קא''ר יוסי דא''צ לעשר הא כיון דחבר הוא לא נתן לו מדבר המתוקן דסמיך המוכר עליה דאיהו מתקן ליה:
אלא כי אנן קיימין בסתם. כלומר אלא ודאי בשזה השליח לקח סתם מהמוכר ולא אמר לו כלום בשביל מי הוא לוקח עכשיו ובהא פליגי דר' יודה סבר לא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח וכיון שהלוקח חבר הוא נתן לו מדבר שאינו מתוקן ע''מ שהוא יתקננו והלכך צריך לעשר ור' יוסי ס''ל כיון דמיהת ידע המוכר מהשליחות אע''פ שלקת בסתם לא נתכוין המוכר הזה לזכות אלא לבעל המעות הע''ה וא''כ לא מסר לידו כי אם דבר המתוקן והלכך אין השליח החבר צריך לעשר:
לפיכך אם נתן אחת יתירה וכו'. סיפא דהתוספתא שם לקמן היא נתן לו אחת יתירה רבי יהודה אומר לשליח ר' יוסי אומר לאמצע:
ופריך הש''ס מחלפא שיטתיה דר' יוסי וקשיא דידיה אדידיה דהא תמן ברישא הוא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות והכא את. אומר הכין דאם נתן המוכר אחת יתירה על המקח שניהן חולקין בו ואמאי הרי הכל לבעל המעות הוא כיון דאדעתא דדידיה זכי ליה:
כאן ומשני דה''ט דסיפא דכאן ע''י מעותיו של זה המשלח וע''י רגליו של זה השליח שהטריח עצמו לילך ולקנות דעת המוכר היה באחת יתירה שהוסיף שיהיה של שניהן ולפיכך שניהן חולקין אבל ברישא דמיירי בגוף המקח ודאי לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source