Dmaye
Daf 24b
24b רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא עָצִיץ עָשׂוּ אוֹתוֹ סָפֵק. וְהָתַנֵּינָן עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בְּכֶרֶם וּשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בְּכֶרֶם מִסָּפֵק.
Traduction
R. Aboun ben Hiya dit au nom de R. Zeira : l’on considère le pot troué comme douteux (s'il lient ù la terre ou non) pour la question de savoir s’il faut eu prélever l’oblation sacerdotale. Mais n’a-t-on pas enseigné s que le pot troué est interdit dans la vigne s’il contient un produit hétérogène et c’est permis s'il n’est pas troué? (N’en résulte-t-il pas qu’il n’y a pas doute?) Non, car c’est interdit même au cas de doute (c’est très-sacré).
כְּמַה דְתֵימַר מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי תְּרוּמָה וְלֹא תֵיאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹת. וְאָמַר מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי כֵן. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק זֹאת אוֹמֶרֶת סָפֵק דִּימּוּעַ כְּסָפֵק תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי פָּטוּר מִן הַוַּדַּאי.
Traduction
Puisque l’on applique la règle pour la certitude (§ 11) à celle du cas de doute pour l’oblation sacerdotale et qu’il est interdit, en ce cas, de manger des produits avant d'avoir prélevé les parts légalement dues, ne devrait-on pas lui appliquer les règles pour tous les cas douteux ? (Il n’y a pus été répondu). Il résulte de la Mis-chnà, dit R. Aboun bar Hiya au nom de R. Samuel bar R. Juda, qu’il en est du doute si sur des produits soupçonnés, l'oblation de Ia dime est prise, comme du doute des mélanges (l’information suffit, et l’on est dispensé d’en prélever ailleurs).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' בון בר חייא בשם ר' זעירא עציץ עשו אותו ספק. על עציץ שאינו נקוב קאי דאלו עציץ נקוב אי אפשר לומר בו ספק דהא קתני מן הארץ על עציץ נקוב וכו' תרומתו תרומה אלא אשאינו נקוב קאי דעשו אותו כספק אם חייב במעשר דאפ''ה יש לו איזה יניקה מן הקרקע או לא והלכך משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום כמו מן הדמאי על הודאי:
והתנינן. לקמן (סוף פ''ז דכלאים) עציץ נקוב מקדש בכרם אם הניחו בכרם מקדש הוא דהוי כאלו נזרע בארץ ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם אלמא שאינו נקוב לאו כנזרע בקרקע כלל מחשבינן ליה דאי לאו הכי אמאי אינו מקדש דקס''ד משום חומרא דכלאי הכרם אף אם הוא ספק מקדש הוא:
מספק. כלומר דמשני דלא היא דמספק אמרינן אף בכלאי הכרם שאינו מקדש. א''נ דהכי קאמר מספק כלומר אה''נ דמקדש הוא מספק דהא דקתני התם אינו מקדש היינו מדאורייתא אבל מדבריהם מקדש הוא מספק כמו בתרומה דמשום ספק הויא תרומה אלא דיחזור ויתרום דלמא לאו כקרקע היא:
כמה דתימר מן הודאי על הדמאי לא תאכל וכו' ואימר מן הדמאי על הדמאי כן. ואמאי לא חששו נמי בדמאי על דמאי וכן בדמאי על הודאי ולימא ביה ג''כ דלא תאכל התרומה עד שיתקן אותה דשמא טבל גמור הוא:
זאת אומרת ספק דימוע כספק תרומת מעשר של דמאי פטור מן הודאי. כלומר דין אחד להם שהרי הדמאי הוא כספק דימוע כמו אם יש כאן ספק אם נפל בו תרומת מעשר או לא וכך הוא בדמאי שהספק הוא אם אין בו התרומת מעשר שכבר הופרש ממנו או לא ויש בו עדיין התרומת מעשר שלו והרי הוא כספק דימוע ופטור הוא מלהפריש עליו ודאי כמו הספק דימוע אלא דמספק חששו חכמים ותקנו להפריש מן הדמאי תרומת מעשר וא''כ אין כאן מקום לומר בו דהתרומה לא תאכל עד שיתקן אותה שהרי אינה באה מודאי טבל אלא מספק והלכך לא אמרו בו אלא תרומה ויחזור ויתרום:
הדרן עלך הלוקח מן הנחתום
Dmaye
Daf 25a
משנה: 25a הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי מִן הַכּוּתִי חוֹלֵק בִּפְנֵיהֶן. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אֲחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמְּקַבֵּל שְׂדֵי אֲבוֹתָיו מִן הַגּוֹי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
Traduction
Celui qui accepte un champ en fermage (qui le cultive moyennant une part proportionnelle des revenus), soit d’un Israélite, soit d’un samaritain, soit d’un païen, partagera les produits en leur présence (sans prélever pour eux les parts légales). Celui qui se charge de la culture d’un champ moyennant un prix annuel fixe (payé des fruits) doit prélever l’oblation sacerdotale avant tout, puis remettre les fruits au propriétaire (245)''C'est la condition indispensable pour les mettre en grange; c'est dans cet état qu'il doit livrer les produits.''. Toutefois, dit R. Juda, il suffit au fermier de prélever l’oblation sacerdotale, lorsqu’il est payé par les produits de ce champ et de la même espèce; mais, lorsqu’il est payé d’un autre champ, ou d’une autre espèce, le propriétaire doit même en prélever la dîme avant de les remettre (c’est un paiement au fermier) (246)En outre, il ne semble pas que le propriétaire veuille se contenter de fruits inaffranchis.. Reprise. Celui qui se charge, à prix fixe, de cultiver le champ d’un païen, doit prélever la dîme des produits avant de les remettre (puisqu’il en tire parti). R. Juda dit qu’il faut agir de même, si l’on accepte d’un païen contre fermage proportionnel, le propre champ de ses ancêtres (251)On a voulu ainsi mettre obstacle au fermage des champs tenus aux mains des étrangers, afin de les engager à revendre ces terrains aux Israélites. Voir (Baba Metsia15a) et 101a..
Pnei Moshe non traduit
מתני' המקבל שדה מן העכו''ם מן הכותי חולק לפניהן. מקבל. זה שמקבל השדה למחצה ולשליש ולרביע ובו לא חילקו חכמים בין שמקבל מישראל או מן העכו''ם וכותי שא''צ לא לתרום ולא לעשר חלק בעל השדה אלא חולק שכר הקרקע שלהם ונותן לפניהם כשהוא טבל ומפרש בגמרא הטעם תיקנו במקבל שלא תבור א''י שאם יתחייב לעשר חלקו של בעל השדה ימנעו מלקבל השדה באריסות ותהיה א''י בורה:
החוכר. זה שמקבל שדה. בדבר קצוב בכך וכך מדות לשנה ליתן לבעל השדה בין עשתה הרבה בין עשתה מועט נקרא חוכר ואם מישראל קבלה תורם התרומה ונותן לו לפי שאי אפשר לגורן שתעקר אא''כ נתרמה התרומה אבל לא מעשר לפי שהחוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירתו מפירות טבל ובעל השדה מעשר לעצמו:
אימתי בזמן שנותן לו. חכירותו מאותה השדה ומאותו המין דאז פטור הוא מלעשר חלק של בעל השדה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפי' הוא מאותו המין של שדה זו או שנותן לו מין אחר אפי' הוא מאותה שדה וכגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו בזה חייב אף לעשר לפי שאין דעת המחכיר לקבל פירות טבל אלא דוקא כשפורע לו מאותה השדה ומאותו המין:
מתני' החוכר שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו. בגמר' פליגי בה בטעמא ואיכא דס''ל דמשום קנס הוא שקנסו חכמים לחוכר מן העכו''ם שיהא מעשר מה שנותן לו כדי שימנעו ישראל לחכור ממנו ותשאר בורה בידו ומתוך כך יצטרך למוכרה לישראל ובמקבל בקבלנות מן העכו''ם לא קנסוהו לפי שיותר חפץ העכו''ם בחכירות מבקבלנות:
אף המקבל שדה אבותיו מן העכו''ם. בגמרא מוקי לה שגזלה עכו''ם מאבותיו וקנסוהו שיצטרך לעשר כדי שידחוק עצמו ויפדנה מיד העכו''ם לפי שמתוך שהיא חביבה עליו שהיא של אבותיו יקפוץ ויקבלה ממנו ביותר מן הראוי לה אבל כשיכבד עליו המעשר יפדנה מידו או שימנע מלקבלה בשביל כך ויצטרך העכו''ם למוכרה לישראל בדמים מועטים וכן הלכה:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ דִבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֵק מִן הַגּוֹי תוֹרֵם. וְתַנִּי כֵן הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַגּוֹי תוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַה אִם יִרְצֶה הַגּוֹי הַזֶּה שֶׁלֹּא לִתְרוֹם פֵּירוֹתָיו אֵינִי רְשַׁאי אֶלָּא חוֹלֵק וּמֵנִיחַ לְפָנָיו.
Traduction
Tel est, selon R. Yohanan (de partager les revenus en tous cas), l’avis de R. Simon ben Gamliel; tandis que, selon les autres sages, on partage les produits si le champ est à un Israélite, mais s’il est à un païen on prélève avant tout la part sacerdotale. En effet, on lit dans une barayeta (247)Tossefta sur notre.: celui qui se charge de cultiver le champ d’un païen moyennant un prix fixe annuel doit prélever l’oblation avant de remettre les fruits au propriétaire. R. Simon ben Gamliel dit: est-ce que le païen n’est pas libre de ne pas prélever l’oblation sacerdotale sur ses fruits? Donc, le fermier Israélite devra partager les produits et lui remettre en tous cas sa part complète.
Pnei Moshe non traduit
גמ' זו דברי רשב''ג. דלא מחלק במקבל בין מישראל בין מן העכו''ם אבל דברי חכמים מחלקין מישראל חולק ונותן לפניו ומעכו''ם תורם ונותן לו דס''ל דקנסו במקבל מן העכו''ם כמו דקנסו בחוכר ממנו כדתנן במתני' דלקמן:
ותני כן וה''ג שם המקבל שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו ארשב''ג מה אם ירצה העכו''ם הזה שלא לעשר פירותיו אלא חולק ונותן לו בפניו ומה שכתוב כאן בדפוס החוכר ט''ס הוא דלא פליג רשב''ג בחוכר כדתנן לקמן ולא מצינו פלוגתא בתוספתא בחוכר מן העכו''ם כ''א או מעשר לחד מ''ד או תורם לחד מ''ד וכדמייתי לה בהלכה דלקמן:
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי אַתֶּם גַּם אַתֶּם לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. מַה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית. אַתֶּם עוֹשִׂין שָׁלִיחַ וְאֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. רִבִּי יָסָא סָבַר מֵימַר אֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּיַד אַחֵר חֲבֵירוֹ הָא בְיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וּמִינָהּ אַתֶּם עוֹשִׂין שָׁלִיחַ וְלֹא בְיִשְׂרָאֵל. וְדִכְווָתָהּ אֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֲפִילוּ בְיִשְׂרָאֵל. הָתִיב רַב הוֹשַׁעְיָא וְהָא מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַה אִם יִרְצֶה הַגּוֹי הַזֶּה שֶׁלֹּא לִתְרוֹם פֵּירוֹתָיו אֵינוֹ תוֹרֵם. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּמַאֲמִין עַל יָדָיו.
Traduction
Selon R. Zeira ou R. Yohanan du nom de R. Yanaï, comme il est écrit au sujet de l’oblation (Nb 18, 28): vous aussi vous la prélèverez, on conclut de l’expression pléonastique ''vous aussi'' que l’envoyé ou représentant peut aussi la prélever (248)''Cf. Même série,(Terumot 1,1) (40b fin); et Babli, (Qidushin 41b).''. Seulement, comme vous êtes compris dans l’alliance d’Israël, votre messager devra l’être aussi; vous enfin pourrez charger quelqu’un d’accomplir ce précepte, mais non le païen (donc, il n’y aura pas lieu de la prélever sur sa part, mais il faut lui remettre sa part au complet). R. Yossa supposait que le païen ne peut charger un autre païen son proche d’un tel message, mais qu’il le peut à l’égard d’un Israélite. —Non, répliqua R. Zeira, l’enseignement susindiqué dit que le païen ne peut pas être délégué pour cela comme messager et dit aussi qu’il ne peut pas même en charger un Israélite. —Mais, objecta R. Oshia, la barayeta précitée n’est-elle pas à l’appui de R. Yossa, puisque R. Simon ben Gamliel dit que si le païen ne veut pas prélever l’oblation, il n’y est pas tenu? (N’en résulte-t-il pas que l’Israélite pourrait devenir, le cas échéant, délégué)? —Celui-ci pourrait le devenir, répondit R. Aba, lorsqu’il est assez capable pour que le païen lui confie toute la direction (tout semble appartenir à l’Israélite et devient soumis aux droits).
Pnei Moshe non traduit
ר' זעירא וכו' גרסי' להא לקמן בפ''ק דתרומות (בהלכה א') והואיל ומותיב לקמן מהאי ברייתא דרשב''ג מייתי לה הכא:
אף שלוחכם בני ברית. ולפיכך תנינן שם עכו''ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה:
ואין העכו''ם עושה שליח. ומכאן למדנו דאין שליחות לעכו''ם. ר' יסא סבר מימר אין העכו''ם עושה שליח ביד עכו''ם אחר חבירו הא לישראל עושה העכו''ם אותו שליח:
א''ר זעירא ומינה. גופה למדנו דלא כן הוא:
אתם עושין שליח. כצ''ל וכן הוא שם כלומר דהרי דריש קרא דאתם וכי לא בישראל קיימינן וא''כ ודכותה דממעטינן עכו''ם מלעשות שליח אפי' לישראל אינו יכול הוא לעשות שליח:
התיב ר' הושעי' והא מתניתא. ברייתא דלעיל מסייעא לר' יוחנן כלומר לסתמא דדברי ר' יוחנן וכדמדייק ר' יסא דדוקא לעכו''ם חבירו אינו עושה שליח הא לישראל עושה דהא קתני ארשב''ג וכו' שלא לתרום אינו תורם. ומשמע הא אם רצה העכו''ם תורם הישראל בשבילו וכן גרים בתרומות בהדיא אלמא דעכו''ם עושה לישראל שליח:
א''ר בא. דלא הוא דהכא לאו בשליחות עסקינן אלא במאמין העכו''ם ומסכים על ידו של ישראל ושפיר דייקינן הא אם רצה העכו''ם להסכים מה שישראל עושה ותרם פירותיו תרומה היא:
הַחוֹכֵר בְּפֵירוֹת הַשּׂוֹכֵר בְּמָעוֹת הַמְקַבֵּל לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
Traduction
Jusque là, nous savons comment il faut agir à l’égard du païen, soit lorsqu’il vend les fruits pour affermer son champ, soit qu’il le loue pour un prix fixe annuel, soit qu’il le fasse cultiver moyennant une part proportionnelle des produits, qui sera de la moitié, ou du tiers, ou du quart.
Pnei Moshe non traduit
החוכר בפירות וכו'. סיפא דהתוספתא מייתי הכא והתם קתני ברישא השוכר ממנו שדה מעשר ונותן מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות כלומר לענין דינא חדא הוא אלא אם התנה לתת לו מעות בעד השדה כפי אשר קצב עמו לשנה נקרא שוכר ואם ליתן לו פירות כך וכך לשנה נקרא חוכר והמקבל זהו שמקבל למחצה מה שתעשה השדה או לשליש או לרביע ואינו מתנה בדבר קצוב:
עַד כְּדוֹן נָכְרִי כּוּתִי. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְקַבָּלָה לְגוֹי וּלְכוּתִי וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו. עַד כְּדוֹן בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצוּיִין. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מְצוּיִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא רִבִּי סִימוֹן הָיוּ לוֹ שָׂדוֹת בְּהַר הַמֶּלֶךְ. שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֵיהּ יוֹבִירוּ וְאַל תַּשְׂכִּרֵם לְגוֹי. שָׁאַל לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְשָׁרָא לֵיהּ. סָבַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מְצוּיִין כְּהָדָא סוּרִיָּא. דְּהָדָא סוּרִיָּא נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא רִבִּי חַגַּיי נְחַת לְחָמְץ אֲתוּן שָׁאֲלוּן לֵיהּ אִילֵּין דְּבֵי עַשְׁתּוֹר בְּגִין דְּלֵית יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחֵי וַאֲנָן מוֹגְרִין לְעַמִּים צְרִיכִין לְעַשֵּׂר אֲנָן עַל יְדֵיהוֹן. שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי זְעִירָא. שָׁאַל רִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי אִימִּי. אָמַר לֵיהּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יְדֵיהֶן. מִינָהּ אַתְּ שְׁמַע לְהַשְׂכִּיר כְּרִבִּי יוֹסֵי. וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ. אַבָּא הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי חִייָא וּלְרִבִּי יָסָא וּלְרִבִּי אִימִּי וְהוֹרוּן לֵיהּ לְהַשְׂכִּיר כְּרִבִּי יוֹסֵי הָא לְעַשֵּׂר עַל יְדֵיהֶן אֵינָן מְעַשְּׂרִין עַל יְדֵיהֶן.
Traduction
Mais, comme il n’est pas question des samaritains dans la dite barayeta, comment sait-on qu’à leur sujet aussi les autres rabbins sont d’un avis opposé à celui de la Mishna? —On peut le conclure de ce qui suit: celui qui remet son champ en fermage à un païen, ou à un samaritain, ou à une personne qui n’est pas digne de foi pour les prélèvements légaux, si c’est antérieur à l’époque du prélèvement des dîmes, n’est pas tenu de rédimer leur part; mais, si cette époque est déjà arrivée, il devra prélever les dîmes pour eux (on voit donc que l’Israélite prélève même la part des samaritains, selon l’avis des rabbins). On sait jusqu’à présent comment il faut agir au lieu où se trouvent des Israélites (et l’on prélève pour le païen, afin qu’il n’en résulte nul dommage de dîmes). Mais, comment agit-on aux localités où il n’y a pas d’Israélites? On peut le savoir par ce qui suit: comme R. Simon avait des champs sur la montagne royale (où il n’y a plus que des païens), il consulta R. Yohanan sur ce qu’il devait faire, et celui-ci lui répondit: laisse-les en friche plutôt que de les affermer entre les mains d’un païen. Il alla ensuite consulter R. Josué ben Levi, qui lui permit de les louer, parce qu’il pensait qu’une localité où il n’y a pas d’Israélites est assimilée à la Syrie. Or, pour ce dernier pays, on sait que c’est permis, d’après le récit suivant. Lorsque R. Haggaï se rendit à Hamets (localité non habitée par des Israélites), des habitants israélites de Bar-Eshtor vinrent lui demander: puisque nous avons affermé nos terres aux mains des païens dans des localités où il n’y a pas d’Israélites, sommes-nous cependant tenus de prélever les dîmes par l’entremise de ces fermiers? Il fit demander la réponse à R. Zeira, lequel s’adressant à R. Imi, reçut de lui la réponse suivante: il n’est pas nécessaire de rédimer les produits recueillis par eux. On en conclut que l’on peut sous-louer ces terres aux païens, conformément à l’opinion de R. Yossé (n’ayant de doute que pour la dîme). On peut aussi le conclure de ceci: R. Hanina, fils de R. Abahou a raconté que le même fait étant arrivé à son père, il fit demander à R. Hija, R. Yassa et R. Imi, comment il devait agir; et ils lui répondirent qu’il pouvait sous-louer les terres aux païens, selon l’avis de R. Yossé, mais on n’est pas tenu de rédimer les produits pour eux (puisqu’il n’y a pas là d’Israélites).
Pnei Moshe non traduit
עד כדון עכו''ם. דשמעינן במתני' דמחלקינן בין המקבל ובין החוכר:
כותי. מהו אם מחמירין בו בחוכר כמו בעכו''ם:
נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ''ז) בישראל הנותן בקבלה לעכו''ם ולכותי וכו' דדין הכותי כמו בעכו''ם וברייתא זו בחוכר מיירי דהא קתני עד שלא באו לעונות המעשרות וכו' וא''כ כבר גדלו הפירות בהשדה ואין דרך להמקבל למחצה לשליש או לרביע כ''א בתחלה דמתנה עמו לפי הערך אשר תעשה וכאן דנודע מה שעשתה אין זה כ''א שמתנה עמו בדבר קצוב שיטפל בקצירתה ובגמר מלאכתה ומדעכו''ם וכותי דינם שוה אם קבלו מהישראל בחכירות ה''ה נמי בישראל החוכר מהן דינם שוה ומעשר ונותן לו:
עד כדון במקום שישראל מצוין. אדינא דהאי ברייתא קאי דבמקום שישראל מצוין לחכור להם והוא חוכר לעכו''ם וכותי לפיכך בדין הוא דמשבא לעונת המעשרות שצריך לעשר על ידיהן דהיה לו לחכור לישראל והחוכר היה מעשר מחלקו:
במקום שאין ישראל מצוין. מאי ואם יחכור לעכו''ם מהו הדין:
נשמעינה מן הדא דר' סימון וכו'. וגרסינן להא בפ''ק דע''ז (בהלכה ט') ונוסחא דהכא יותר מבוארת היא:
א''ל יובירו ואל תשכירם לעכו''ם. ואם אין ישראל מצוי לחכור לו מוטב שיבירו:
סבר ריב''ל מקום שאין ישראל מצוין. מותר כהדא סוריא כמו שהתירו בסוריא להשכיר להם שדות וכדר' יוסי דהתם במתני' וכיון דשעת הדחק הוא דאין ישראל מצוין מותר אף בשאר מקומות בא''י כמו שמותר בסוריא:
דהדא סוריא. כלומר וסוריא גופא מהו אם הלכה כר' יוסי או כר''מ דפליג התם דאין משכירין להם שדות:
נשמעינה מן הדא עובדא:
לחמץ. שם מקום ומסוריא היה:
אלין דבר עשתור. משפחה זו באו לר' חגיי ושאלו אותו בשביל שאין כאן שוכרין ישראל מצוין ומוכרחין אנו להשכיר לעכו''ם אם צריכין אנחנו לעשר על ידיהן. כדין החוכר מן העכו''ם וכאן שהן החוכרין אם צריך לעשר ואח''כ ליתן חלקן:
מינה את שמע להשכיר כר' יוסי ש''מ דמותר להשכיר להם שדות בסוריא כר' יוסי דמתני' דהתם ולפיכך הורי ר' אימי שא''צ לעשר על ידיהן:
ועוד מן הדא וכו'. שכולן פסקו לענין להשכיר כר' יוסי ולעשר א''צ לעשר על ידיהן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source