הלכה: רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לֹא חִייֵב רִבִּי לִיעֶזֶר אֶלָּא בַּחֲכִירֵי אָבוֹת כְּגוֹן מֵהִלֵּל דְּבֵית רִבִּי. תַּנֵּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל קְנָס קְנָסוֹ רִבִּי לִיעֶזֶר. מָה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן אָרִיס לְשָׁעָה. מָאן דְּאָמַר קְנָס חַייָב. מָאן דְּאָמַר בַּחֲכִירֵי בָּתֵּי אָבוֹת פָּטוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה נפק מביניהון. מהני טעמא וקאמר אריס לפי שעה איכא בינייהו דלמ''ד משום קנס אף אריס לשעה חייב אבל לאידך מ''ד דלא ס''ל טעמא דקנס ומוקי להא דר''א בחכירי בתי אבות א''כ אריס לשעה פטור אף לר''א:
קנס קנסו ר''א. טעמא משום קנס הוא שנעשה אריס להנכרי וקנסו אותו כדי שלא ימצא הנכרי אריס לשדותיו וימכרם לישראל:
גמ' אלא בחכירי אבות. כגון הללו דבית רבי שיש להן אריסין מאבותיהם וכן בניהן אחריהן והואיל והן אריסין קבועין נראה כמי שיש להן חלק בקרקע:
משנה: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אָרִיסִין לְגוֹיִם בְּסוּרִיָּא רִבִּי לִיעֶזֶר מְחַייֵב בְּפֵירוֹתֵיהֶן בְּמַעְשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרִיָּא. 25b וְרִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר חַלָּה אַחַת אָחֲזוּ קוּלּוֹ שֶׁלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקוּלּוֹ שֶׁלְרִבִּי לִיעֶזֶר. חָֽזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְּרָכִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד גְּזִיב חַלָּה אַחַת. מִגְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנֹס שְׁתֵּי חַלּוֹת אָחַת לָאוֹר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁלְאוֹר יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר וְשֶׁלְכֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁיעוּר. מֵהַנָּהָר וּמֵאֲמָנֹס וְלִפְנִים שְׁתֵּי חַלּוֹת אָחַת לָאוֹר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁלְאוֹר אֵין לָהּ שִׁיעוּר וְשֶׁלְכֹּהֵן יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וַאֲסוּרָה לְזָבִין וּלְזָבוֹת לְנִידּוֹת וּלְיוֹלְדוֹת וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשּׁוּלְחָן וְנִיתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן. אֵילּוּ נוֹתְנִין לְכָל כֹּהֵן הַחֲרָמִים וְהַבְּכוֹרוֹת וּפִדְיוֹן הַבֶּן וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וְהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה וְרֵאשִׁית הַגֵּז וְשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ וְהַבִּיכּוּרִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּבִיכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה רִבִּי עֲקִיבָה מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר. ליתנו לכל כהן וקאמר בגמרא דר''ע נמי לטעמיה דאמר לעיל בפ''ב דמעשר שני דכל מעשיהן בטומאה הואיל ואינן נאכלין אלא ע''י הדחק לא הוו כשאר תרומה וחכמים אוסרין דמיהת אוכל בשני רעבון הן והלכה כחכמים:
ר' יהודה אוסר בבכורים. ליתנן לכל כהן וקאמר בגמרא דר' יהודה לטעמיה דאמר בסוף בכורים שאין נותנין אותן אלא לחבר בטובה ולא לכל כהן דמכיון דלא עבדי בהו עבודה דלמא לא מזהר זהיר בהו והלכה כחכמים:
ושמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא ואינו עומד אלא לשריפה אבל שאר מתנות כהונה שבגבולין כגון תרומה ותרומת מעשר והחלה שצריכין טהרה אינן ניתנין אלא להכהן הנזהר בטהרה:
והבכורות. אם בכור תם הוא ה''ז בכלל קדשי המקדש לטעמא דאית בהו ואם בעל מום הוא וצריך ליתנו לכהן כדדרשינן ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום וכתיב בבכור בעל מום וכיוצא בו הטמא והטהור יאכלנו:
החרמים. כדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה וכן להשאר דקחשיב שהן מכ''ד של מתנות כהונה:
מתני' אלו ניתנין לכל כהן החרמים וכו'. טעמא דאלו שבעה הראשונים שהן ניתנין לכל כהן דלא איכפת בהו אם הוא נזהר בטהרה או לא לפיכך ניתנין אף לכהן שאינו ידוע אם משמר אותן בטהרה. וטעמא דקדשי המקדש והבכורים משום דמכיון שמביאין אותן בפנים לעזרה מסתמא מזהר זהיר ועושה אותן בטהרה:
וניתנת לכל כהן. ואפי' לכהן עם הארץ שאינו עושה בטהרה לפי שבלאו הכי היא טמאה מאויר ארץ העמים:
ואסורה לזבין ולזבות לנדות וליולדות. בגמרא קאמר דדברי ר' יוסי הן דבטומאה שיוצאת מגופו מודה ר' יוסי דאסורה וצריך טבילה:
מתני' ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא. סוריא זכרנו בכמה מקומות היא הארצות שכבש דוד ויש דינים שנוהגין בה כמו בא''י אלא שהן מד''ס ויש שהיא כח''ל ומפני מה אין בה קדושת א''י והרי כיבשן מלך ישראל ועל פי ב''ד הגדול היה עושה וכיבוש זה כיבוש רבים הוא אלא משום שכיבש אותן קודם שכבש כל א''י ונשארו עדיין בה מז' עממין ואלו היה כובש בתחילה כל א''י לגבולותיה ואח''כ היה כובש ארצות אחרות היה כבושו בהן כא''י לכל דבר הכי מייתי לה לעיל בפ''ב בהלכה ב' מדרשת הספרי:
ר''א מחייב פירותיהן וכו'. אע''פ שאין לאריס בגוף הקרקע כלום ס''ל לר''א דה''ז כישראל הקונה קרקע בסוריא דחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם דמוהו יש לו שותפות בקרקע ור''ג פוטר הואיל ואין להאריס בגוף הקרקע כלום וקרקע של הנכרי בסוריא פטורה דיש קנין לנכרי בסוריא להפקיע ממעשרות ומשביעית:
שתי חלות בסוריא. כהאי דתני במתני' דלקמן שהארצות שהן מאמנה ולחוץ וסוריא הוא בכלל שתי חלות אחת לאור מפני שעפרה טמא כארץ העממים ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור:
ור''א אומר חלה אחת. דס''ל עפרה טהור כא''י ומפריש חלה אחת ותנתן לכהן:
מתני' ר''ג אומר שלש ארצות לחלה. שלש ארצות חלוקין הן לענין דין חלה:
מא''י ועד כזיב. שהן מקומות שהחזיקו בהן עולי בישל כדתנינן לעיל בריש פ''ו דשביעית לפי שיש הרבה כרכים שכיבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ובאותן שכבשו עולי בבל עד כזיב שהוא סוף אלו המקומות נוהגת חלה אחת שמפרישין בהן כשיעור חלה אחת והיא נאכלת לכהני' ובזמן שהיה להן אפר פרה קאמר שלא היו טמאי מתים:
מכזיב ועד הנהר ועד אמנם. כלומר מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנם והכי מפרש בגמרא שאלו הן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל שהן מכזיב ולחוץ לצד אחד עד הנהר והוא של מצרים ומכזיב ולחוץ לצד השני ועד אמנם והוא הר ההר המוזכר בגבולי הארץ ות''י טורי אמנום מפרישין בהן שתי חלות אחת לאור שהיא נשרפת ואחת לכהן ונאכלת ומפני שאותן המקומות לא נתקדשו בקדושת הארץ בימי עזרא שהוא עיקר הקדושה בא''י שקדשה גם לעתיד לבוא אבל קדושה הראשונה שקדשו עולי מצרים משגלו בטלה קדושתם וא''כ החלה שמפרישין בהן טמאה היא מחמת שאין עפר הארץ ההיא נקדש כקדושת א''י ממש ובדין שתהא נשרפת אלא דמיהת אותן המקומות מא''י הן לפיכך אמרו שמפרישין בהן שתי חלות והאחת שנשרפת יש לה שיעור והוא אחד ממ''ח דמצינו לשיעור הזה שהוא שיעור הנחתום כדתנינן לעיל בפ''ב ודי בשיעור הזה וא''צ לשיעור אחד מכ''ד כשיעור מעיסת בעה''ב שהרי נשרפת היא והשיעור שאמרו בה אינו אלא מפני דמיהת מקומות הללו מא''י הן והשניה מפריש אותה לכהן לאכילה וכדי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת שהרי לא נטמאת הראשונה טומאה ידועה והלכך מפרישין עוד להשניה לאכילה לכהן ומפני שהיא אינה אלא מטעם חששא בעלמא לפיכך אין לה שיעור אלא כל שהוא רוצה להפריש מפריש הוא:
מהנהר ומאמנום לפנים. וזהו לחוץ מגבול א''י וכדפרישית לעיל בשביעית דהאי לפנים מלשון ולפנים בישראל הוא כלומר שממקום הקודם מהן לצד חוץ ונכלל בזה סוריא ושאר הארצות מפרישין בהן שתי חלות ג''כ אחת לאור ואחת לכהן אלא מפני שאותן המקומות אינם מא''י כלל ושתי החלות אינן אלא מדבריהם ממש ולפיכך הראשונה שהיא נשרפת אין לה שיעור כלל והשניה שהיא לכהן לאכילה יש לה שיעור והוא שיעור הנחתום א' ממ''ח דהואיל וזו וזו מדבריהם הן מוטב לרבות בהנאכלת מבהנשרפת והטעם בכאן לשתי החלות שהאחת נשרפת שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת והאחת שהיא לאכיל' כדי שלא תשתכח תורת חלה שניתנת לכהן:
וטבול יום אוכלה. דהואיל וחלה זו שהיא מדבריהם ואינה אסורה אלא לטמאים ממש ואם טבלו אע''פ שלא העריב שמשן מותרין הן לאוכלה:
ר' יוסי אומר א''צ טבילה. דקסבר דלחלה מדרבנן א''צ אפי' טבילה:
ונאכלת עם הזר על השלחן. לפי שאינה מדמעת ואפי' אם נתערבה שוה בשוה שאינה אלא מדבריהם:
אחזו בתחלה כקולו של ר''ג. בענין אריס לנכרי בסוריא וקולו של ר''א דאין מפרישין בה אלא אחת ואח''כ חזרו בהן והתחילו לנהוג כדברי ר''ג בשתי דרכים דאין קרקע של נכרי בסוריא חייבת במעשרות ובשביעית וישראל האריס בה פטור מכלום לפי שאין להישראל חלק בגוף הקרקע וכן לענין חלה כר''ג ומפרישין שתי חלות בסוריא והלכה כר''ג בשתיהן:
הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם בְּסוּרִיָּא צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִיש חַלַּת דְּמַיי. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְיֵאוּת אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַה טַעֲמְהוֹן דְּרַבָּנִין. אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל תְּרוּמָה בָאָרֶץ כָּךְ לֹא נֶחְשְׁדוּ עַל חַלָּה בְסוּרִיָּא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ל. ר' מנא מפני שהיה ידוע להם שכשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כדאמרינן ששלח יוחנן כ''ג בכל גבול ישראל וראה שהיו מפרישין תרומה גדולה והלכך לא גזור בדמאי אלא בתרומת מעשר כך היו יודעין שלא נחשדו על החלה בסוריא ומתני' דפ''ה דדמאי מיתוקמא בארץ ישראל ובשארי מקומות באותן שגזרו על הדמאי שם היו נחשדין על החלה כשם שהיו נחשדין על תרומת מעשר:
ויאות אמר ר''ג. שפיר קאמר משום שיש לחוש שמא לא הפריש הנחתום חלה וכהאי דתנינן לעיל בפרק ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום עם הארץ צריך להפריש חלה מספק ומ''ט דרבנן דפטרי בסוריא:
הלוקח מן הנחתום בסוריא כו'. תוספתא היא בפרק ב':
רִבִּי אָבוּן בַּר חִיָּה בָּעֵי כְּמַה דְאִתְאֲמָרַת שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרִיָּא וְדִכְוָותָהּ שְׁתֵּי תְרוּמוֹת בְּסוּרִיָּא. אָמַר רִבִּי חַגַּיי חַלָּה אֵין אֲחַרֶיהָ כְּלוּם תְּרוּמָה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן נִמְצֵאת אוֹתָהּ תְּרוּמָה שֶׁהוּא מַפְרִישׁ טְבוּלָה לְמַעְשְׂרוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר חגיי. לא דמייא שהרי אין זה אלא משום חששא בעלמא מטעמא דאמרן הלכך גבי חלה הוא דחששו לכך לפי שאין אחריה כלום לתקן איזה דבר שהיא האחרונה שבמתנות אבל תרומה יש אחריה כלום שצריך להפריש אחריה המעשרות ותרומת מעשר ואם אומר את כן לגזור להפריש תרומה שנייה נמצאת אותה תרומה שנייה תהא טבולה למעשרות שהרי מן התורה כבר נפטר בתרומה ראשונה והשנייה אינה אלא משום חששא ויצטרך להפריש ממנה המעשרות וכולי האי לא חששו חכמים:
כמה דאת אמר שתי חלות בסוריא. מטעמא דס''ל עפרה טמא כארץ העמים והלכך צריך שתי חלות אחת לשריפה שלא יאמרו ראינו חלה טמאה נאכלת ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל א''כ נימא ודכוותה שתי תרומות בסוריא ואמאי לא גזרו בתרומה נמי כן אחת לשריפה ואחת לאכילה:
בִּיקֵּשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל בֶּן רִבִּי לְהַנְהִיג אֶת הַדְּמַיי בְּסוּרִיָּא וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אָמַר לֵיהּ מֵעַתָּה יְחוּשׁוּ הַכֹּהֲנִים עַל חַלָּתָן. מִחְלְפָה שִיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תַּמָּן אָמַר אֵימַת קֳדָשִׁים עָלָיו וְאֵינוֹ נוֹתֵן לַכֹּהֵן דָּבַר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן וָכָא הוּא 26a אָמַר הָכֵן. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה אֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ שֶׁלְאוֹר נוֹתֵן לוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא לֹא תַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֶלָּא מֵעַתָּה יְחוּשׁוּ הַכֹּהֲנִים עַל חַלָּתָן. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם וּמִן הַאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכּוֹר לַשּׁוּק צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. מִבַּעַל הַבַּיִת וְהַמִּתְאָרֵחַ אֶצלוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרוֹן דְּרַבָּנִן בְּמִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ לְעִיסָּתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה וְהֵן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מְגַבֵּל אֶצֶל אַחֵר. חֶזְקַת בַּעֲלֵי בָּתִּים בְּסוּרִיָּא אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. אִם יוֹדֵעַ שֶׁרוֹב מִכְנָסוֹ מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעֵי לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אָמַר רִבִּי מָנָא כָּאן בָּאָרֶץ כָּאן בְּחוּץ לָאָרֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' בון בר חייה בעי לית הדא פליגא על ר' הושעיה. על הברייתא קאי דקס''ד דבא''י מיירי וא''כ נימא דמהאי ברייתא נמי קשיא על הא דרבי הושעיה דפ''ק דדמאי דמפרש לטעמא דאמרו שם חלת ע''ה פטור מן הדמאי לפי שאימת קדשים עליו כדלעיל וקס''ד נמי דלהאי טעמא דר' הושעי' הוא הדין בחלה עצמה אמרו כן דכמו שא''צ לתקן החלה של ע''ה מדמאי לפי שבודאי נותן להכהן מדבר המתוקן כך אמרינן לענין החלה עצמה שאימת קדשים עליו ובודאי הפריש חלה והשתא למאי דקא מפרש ר' יונה להברייתא בדין המתארח דלא אמרו אלא במתארח אצלו לעיסתו של הבעה''ב אבל אם המתארח נתן לו לתקן המאכל משלו חוששין שמא לא הפריש החלה והא לר' הושעיה לעולם אימת קדשים עליו גם לענין החלה עצמה שמסתמא הוא מפריש ומי נימא דהך בריייתא ולטעמי' דר' יונה פליגא נמי אהא דר' הושעיה. א''ר מנא דלא היא. דמהך ברייתא בלא''ה לא קשה לר' הושעיה דכאן בארץ הא דלעיל בפ''ק דדמאי בארץ מיירי ובהא הוא דאיכא למימר דחימת קדשים עליו הואיל והחלה היא מדאורייתא וכאן בברייתא דמחלק בין נחתום לבעה''ב בח''ל הוא דמיירי והשתא דאתינן להכי הא דקאמר ר' יונה לחלק בדין המתארח נמי ליתא דבחלת ח''ל לעולם לא חששו בבעה''ב לא בלוקח ממנו ולא להמתארח אצלו דתלינן לקולא גבי בעה''ב כ''א בנחתום הוא דחששו מפני שהוא עושה להשתכר וכדפרישנא לעיל:
אם יודע שרוב מכנסו משלו וכו'. כלומר והא דמוקמינן אחזקת בעה''ב בסוריא דוקא אם א' אוכל אצל הבעה''ב משל הבעה''ב אבל אם יודע זה שמה שהבעה''ב עושה בשבילו הוא מרוב מה שהוא הכניס לו משלו בהא חיישינן שמא לא תיקן הבעה''ב בשל זה המתארח וצריך הוא להפריש חלת דמאי וקמ''ל דאפי' בסוריא חילקו בכך בדין המתארח כמו דמחלק ר' יונה בהא דתנינן בהתוספתא:
חזקת בעלי הבתים בסוריא וכו'. כדאמרינן לעיל שלא נחשדו בסוריא על החלה והא דמייתי לה הדר בכאן לאשמועינן דהך דינא דברייתא וכדמפרש ר' יונה גם בסוריא הוא כן ומשום הסיפא דמסיק נקיט לה:
במתארח אצלו לעיסתו. כלומר שאוכל עם הבעה''ב בעיסתו של הבעה''ב שהוא אוכל בעצמו ובהא הוא דלא חששו שמא לא הפריש חלה מכיון שהבעה''ב בעצמו אוכל מזה ומטעמא דאמרן ולאפוקי אם המתארח נותן לו משלו לתקן המאכל בשבילו דשמא לא יחוש מלהפריש חלה דלא איכפת ליה בשביל אחרים ור' יונה דידיה מפרש לה וקאמר והן דוקא שראו אותו להבעה''ב מגבל העיסה אצל אחר בהא הוא דחיישינן אם המתארח אוכל משלו דכיון שהוא שלא בפני המתארח אפשר שלא יחוש להפריש חלה בשביל זה אבל אם הוא מגבל בביתו לא חיישינן גם בכה''ג לפי שמתירא שהמתארח יראה שאינו מפריש החלה:
מבעל הבית והמתארח אצלו. כלומר שלקח מן הבעה''ב או מן המתארח אצלו והכי הוא בהדיא בתוספתא מן הבעה''ב ומן המתארחין אצלו א''צ להפריש חלת דמאי ולפי הגי' דהכא יש לפרש והמתארח אצלו הרי הוא כמו הלוקח ממנו ואין צריך המתארח להפריש חלת דמאי וכן נראה מהא דלקמן וקמ''ל דאע''ג שאין מתארחין אצל עם הארץ כדתנן בפ''ב דדמאי המקבל עליו להיות נאמן וכו' ואינו מתארח אצל עם הארץ אפלו הכי בחלה אין חוששין שלא חששו אלא בנחתום שעושה להשתכר ואפשר שהוא חס מלמעט בהעיסה ואינו מפריש חלה אבל הבעה''ב אע''פ שהוא עם הארץ מ''מ על החלה חושש הוא ומפריש ולקמן מוקי להברייתא דוקא בח''ל שהיא מדרבנן והלכך תלינן לקולא גבי בעה''ב דהואיל ואינו מפריש אלא חלה אחת לאור ובכל שהוא מיפטר מסתמא לא יאכל הוא עצמו אם לא הפריש החלה אבל לא בא''י כדלקמן:
הלוקח מן הנחתום וכו'. תוספתא היא בפ''ק דמכלתין:
א''ל ר' מנא לר' בון האי לאו מילתא היא לשנויי הכי להא דר' הושעיה שהרי לא תני ר' הושעיה בדבריו אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן ומשמע על החלה שלהן שניתן להן לאכילה ואי בחלה של אור מאי חלתן דקאמר ועוד דלא שייך כלל לומר יחושו וכי מה איכפת לכהן בחלה של אור והלכך קשיא הא דר' הושעיה עליה דידיה גופיה:
א''ר בון בר חייה אני אומר אחת של אור נתן לו. כלו' ה''ק ר' הושעיה שעל החלה של אור שנותן לו יש לחוש שהרי בסוריא מפרישין שתי חלות לדברי ר''ג ועל אותה חלה הוא דקאמר שמעתה יחושו הכהנים על חלה זו שמא היא מדבר שאינו מתוקן ואין כאן אימת קדשים עליו מכיון שחלה זו לא ניתנה לאכילה:
מחלפה שיטתיה דר' הושעיה. קשיא דידיה אדידיה דתמן אמר בפ''ק דדמאי בהלכה ג' על הא דתנינן חלת עם הארץ פטורה מן הדמאי ומפרש התם ר' הושעיה לטעמא מפני שאימת קדשים עליהם על עמי הארץ ואינו נותן לכהן החלה שהיא קדש מדבר שאינו מתוקן והכא הוא אומר הכן בתמיה שיחושו הכהנים על חלתן והלא החלה היא פטורה מדמאי שמסתמא נותנה לכהן מדבר המתוקן:
ביקש ר''ג ברבי להנהיג את הדמאי בסוריא. לפי שלא גזרו בתחילה דמאי על פירות שבסוריא כדתנן לעיל בפ''ק דדמאי מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי וביקש ר''ג לגזור עליהן דמאי לפי שראה שחשודין הן על המעשרות ולא הניח לו ר' הושעיא משום שאמר לו שאם אתה עושה כן מעתה יחושו הכהנים על חלתן שנותנין להם שם שמא הפרישו חלה מעיסה שאינה מתוקנת מן המעשרות ויצטרכו הכהנים לתקן אותם ואין לנו לחדש דבר על מה שלא גזרו חכמים בתחילת גזירתם על הדמאי שבמקום שלא גזרו לא גזרו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source