טעמא דרבנן. דמשם ראיה לדבריהם דהואיל וכוסמין וחטים שני מינין הן לא אתו למיטעי ולומר דגם בתרומות ומעשרות תורמין ומעשרין זע''ז דאין תורמין ממין על שאינו מינו וכדתנן בפ''ב דתרומות אבל חדש וישן הואיל ומין אחד אי שרית בחלה ליטול מן האמצע אתו למיטעי ולומר שאף תורמין ומעשרין זע''ז:

גמ' יאות אמר ר' ישמעאל. דהא ק''ו הוא מה אם החטים וכוסמין שני מינין הן נחשבין לכל דבר אלא בחלה הוא שאמרו דע''י שהוא דומה לחטים מהני לענין צירוף בנשוך ומצטרף לחטים חדש וישן שהן מין אחד ממש מכ''ש דתהני בנוטל מהן חלה מן האמצע ומאי טעמייהו דרבנן:

מתני' נוטל אדם כדי חלה וכו'. שעושה עיסה אחת בטהרה ומניח אותה או מקצתה שתהא זו בשביל שיהא מפריש ממנה לחלות על עיסות אחרות שיעשה ואפי' יטמאו אותן עיסות האחרות מותר להיות מפריש עליה והולך כדמסיים ואזיל. חלת דמאי. כלומר ודוקא אם אותן עיסות האחרות החלות שלהן מספק אם הופרשה החלה מהן או לא לפי שחלת דמאי הקילו בה וניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף ודוקא עד שלא תסרח אותה העיסה שהניחה להיות מפריש ממנה החלות דמאי אבל משתסרח ותפסל מאכילת אדם אינו מפריש ממנה. וחלת דמאי שאמרו היינו בלוקח מנחתום עם הארץ וכהאי דתנינן לעיל בריש פ''ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' אלמא שחייבת בחלה משום ספק שמא לא הפריש הנחתום חלה וכן שנינו שם בהל''ג הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת וכו' ר''ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה הרי בהדיא דהלוקח ככר מנחתום עם הארץ צריך להפריש חלה מספק והא דשנינו בתוספתא ומייתי לה הכא בהלכה דלקמן דחכמים ס''ל הלוקח מן הנחתום בסוריא אינו צריך להפריש חלת דמאי ומפרש בגמ' לפי שכשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כך לא נחשדו על חלה בסוריא אל תטעה לומר דא''כ מכ''ש שלא נחשדו על החלה בארץ דלא היא אלא דוקא בסוריא הוא דאמרו כך דלאו משום חומרא דחלה נשנה זה כי היכי דתידוק דא''כ כ''ש בארץ אלא דטעמא לפי שהיו יודעין שלא נחשדו שם על החלה כשם שהיו יודעין שלא נחשדו על התרומה גדולה בארץ והכי מוכרח נמי בגמרא מהתוספתא דמייתי לה ג''כ בהלכה דלקמן דקתני הלוקח מן הנחתום ומן האשה שהיא עושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבעל הבית ומתארח אצלו א''צ להפריש חלת דמאי ומסיק בהסוגיא דבח''ל מיירי אבל בארץ אין חילוק בין נחתום לבעל הבית הרי דבארץ ובשאר מקומות דשייכא בהו גזירת דמאי נחשדו על החלה כשם שנחשדו על תרומת מעשר ולא אמרו דלא נחשדו על החלה אלא בסוריא דוקא שהיו יודעים בהם שאף הנחתומים עמי הארץ מפרישין חלה:

נמצא חומרו קולו. ואית תנא תני וגריס במתני' נמצא קולו חומרו מ''ד חומרו קולו על ר''ע קאי כדפרישית במתני' ומ''ד קולו חומרו לרבנן הוא דקאי דקולא דאקילו בה בתחילה ואמרו דלא הויא חלה ומותרת לזרים היא חומרו דמשום הכי מחייבי בחזר ועשאן עיסה אחת דחלה הראשונה לאו כלום היא:

הוון. הבני ישיבה בעיין מימר דלא אמר ר''ע דהויא חלה אלא מהלכה מדבריהם דהחמירו בה הואיל ונקרא עליה שם חלה אבל מדחזו ממה דאמר ר''ע שאם חזר ועשאן עיסה אחת שהוא פטור משום דחלה הראשונה מן הקב פוטרתה א''כ הדא אמרה דאפי' מד''ת קאמר ר''ע דחלת הקב הויא חלה לכשישלים את העיסה לכשיעור:

חזרו לומר. דלא היא דאין דומה לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן דהתם מיהת הגיעו לעונת המעשרות הן אלא שעדיין מותרין באכילת עראי עד שתגמר מלאכתן והכא שיעור קב לא כלום הוא לענין חיוב חלה ולא דמי נמי לתבואה שלא הביאה שליש דטעמיה דר''א דלאו בת חיובא דחלה היא כלל אבל הכא העיסה בת חיובא דחלה היא אלא שאין בה שיעור חיובא והלכך לא דחקינן נמי לאוקמימילתייהו דרבנן כר''א דפ''ק אלא רבנן דהכא הן רבנן דהתם אלא היינו טעמייהו דר''ע מדמי לה דין דהנוטל חלה מן הקב לדין האומר הרי פירות מחוברין אלו תרומה על פירות תלושין האלו לכשיתלשו ונתלשו דדבריו קיימין דכשנתלשו הויא תרומה למפרע וה''נ בחלה כן לכשישלים השיעור הויא החלה מן הקב חלה למפרע ופוטרת את העיסה שהשלים ורבנן מדמין לה לאומר לכשיתלשו אבל עדיין לא נתלשו ולא אמר כלום דהוי מקדיש דבר שלא בא לעולם וה''נ בחלה מכיון דהשתא לית בה שיעור חלה לא חל עליה שם חלה:

ר''ע מדמי לה וכו'. כלומר מעיקרא סברוה למימר דהיינו טעם פלוגתייהו דר''ע ורבנן משום דר''ע מדמי לה דין חלה דקב לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאם תרם מהן תרומתו תרומה ופוטרת אותן וה''נ בחלה כן ורבנן מדמין לה וכו' כלומר דסברוה נמי מעיקרא לומר דרבנן דהכא היינו ר''א דפ''ק דס''ל תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה וה''נ כלא הביא שליש דמיא שאין בקב שיעור חיוב חלה:

אין תימר וכו'. סיומא דהקושיא הוא כלומר וכי תימא שנייא היא בחלה שהוא נשוך שהעיסות שמכאן ומכאן נוגעות בשל האמצעית ונושכות זו מזו והאמצעית לא הוי הפסק והוו להו הצדדין כאלו גם הם נושכות זו מזו אבל ההן ששה עשר מיל של מעשר בהמה הא לאו כנשוך הוא דתימר דליצטרפו אותן שבצדדין ע''י האמצעים של פטור אפי' אי בעית למימר הכי לאו מילתא הוא דאיכא למימר נמי דטפי מסתברא דליצטרפו גבי מעשר בהמה מדאמרת להאי דינא דצירוף גבי חלה לפי שמצינו חלה מהלכה בתמיה וכי מצית לומר דחלה מהלכת בעצמה אם לא ע''י שמקרב אותן האדם להעיסות זו אצל זו אבל התם וכי לא מצינו דהבהמה מהלכת בעצמה זו אצל זו ויכולין הן להתקרב בעצמן אותן שבהצדדין וא''כ אי אמרינן דהאמצעי של הפטור בחלה מצרף לאותן שבצדדין מכ''ש דנימא ה''נ גבי מעשר בהמה ולא משני מידי:

ר' יונה בעי אף לענין מעשר בהמה כן. אהא דקתני במתני' דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין הצדדין הוא דקאי ואמאי לא נימא אף לענין צירוף מעשר בהמה כן דכמה דתימר תמן בתוספתא דבכורות פ''ב אהא דתנינן במתני' פ''ט דבכורות מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה וכמה הוא רגל בהמה ששה עשר מיל היה בין אלו לאלו ל''ב מיל אין מצטרפין היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע וכלומר לפי שהאמצעיות מצרפות את הצדדין ותני עלה שם היו לו חמש בכפר חנניה וחמש בכפר עותני והן רחוקין זה מזה ל''ב מיל אין מצטרפין עד שיהא לו בציפורי שהוא באמצע ביניהן ואם היו לו חמש של חיוב בכפר חנניה וחמש בכפר עותני והחמש של הציפורי שבאמצע הן של פטור שכבר נתעשרו אין אותן שבצדדין מצטרפין ואמאי ונימא דכמה דתימר תמן בחלה במתני' דדבר שניטל חלתו באמצע לא הוי הפסק ומצטרפין הצדדין אוף הכא נמי במעשר בהמה כן דיצטרפו אותן שבצדדין לחיוב ע''י האמצעים ואע''פ שהן של פטור:

גמ' מהו עד שתסרח. אם כשתסרח מאוכל אדם או עד שחפסל מאכילת כלב:

נשמעינה מן הדא. דתני בברייתא עלה נסרחה מטמאה טומאת אוכלין. כצ''ל ותיבת מאוכל אדם הכתוב כאן ט''ס ואגב שיטפא דלעיל הוא דאם תני הכי בהדיא למה ליה לאהדורי בתר דיוקא דלקמיה:

ושורפין אותה בטומאה. מפני שנקרא עליה שם חלה ונשרפת כחלה טמאה:

מטמא טומאת אוכלין וכו'. כלומר אלמא מדקתני מטמא טומאת אוכלין והיכי מצית אמרת דהאי נסרחה דתני מאכילת כלב הוא הא קי''ל דכל שנפסל מאכילת כלב שוב אינו מטמא טומאת אוכלין אלא ודאי נסרחה מאוכל אדם הוא דקאמר ואינו מפריש חלה ממנה אבל מטמא טומאת אוכלין עד שתיפסל מאכילת כלב כדתנן לעיל בפ''ק גבי עיסת הכלבים:

הדא אמרה וכו'. ש''מ נמי ממתני' דבדמאי הקילו להיות תורם מן הרע על היפה דהא מיהת עד שתסרח מפרישין ממנה חלת דמאי ואע''פ שנתיישנה והוי מן הרע על היפה:

ואתיא כדאי דאמר ר' שמואל וכו'. שתורמין דמאי מעלי אסתפניני על האיסתפניני בעצמן במקום שאוכלין אותן העלין ואע''פ שהוא מן הרע על היפה. איסתפניני הן המוסתפות שנשנו בריש דמאי ור' יהודה מחמיר בהן ונשנה בתוספתא ומייתי לה לעיל שם בפ''ק בהל''א גבי דקתני דיש מקומות שגזרו עליהן דמאי ויש שלא גזרו וקאמר והאיסתפניני לעולם נוהג דמאי בהן באותן המקומות:

אינשי מתקנא. שכח מלתקן דמאי להאיסתפניני שלו ומכיון כך שאל לר' יוחנן וא''ל אם יש שם שיור הקניבות מן הפסולת שקנבו אותן תפריש מאותן קנובתה עליהן שבדמאי הקילו לתרום מן הרע על היפה: