הלכה: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים חַייָבִין בַּחלָּה כו'. כְּתִיב וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיי֨. יָכוֹל יְהוּ כָל הַדְּבָרִים חַייָבִין בַּחַלָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר מִלֶּחֶם וְלֹא כָל לֶחֶם. אִם מִלֶּחֶם וְלֹא כָל לֶחֶם אֵין לִי אֶלָּא חִיטִּין וּשְׂעוֹרִין בִּלְבַד. כּוּסְמִין שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם רִיבָה. וְרִיבָה הַכֹּל. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כֵּן.
Pnei Moshe (non traduit)
וריבה הכל. ואימא ריבה הכל ואפילו שאר המינין וקאמר ר' יוסי בשם ר''ש וכו'. ור' מצא אמר כשהלך לקיסרין שמע מר' אחא ור''ז וכן אבא ר' יונה א''ל זה בשם ר' ישמעאל דנאמר לחם בפסח וכו' כדפרישית במתני':
ת''ל ראשית עריסותיכם ריבה. אף אלו השלשה שהן מיני תבואה:
אין לי אלא חטין ושעורין בלבד. דאותן הן ממיני תבואה שנשתבחה בהן הארץ:
גמ' כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה. דבכלל באכלכם הן ת''ל מלחם ולא כל לחם חייבין:
משנה: 1a חֲמִשָּׁה דְּבָרִים חַייָבִין בַּחַלָּה הַחִיטִּים וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַכּוּסְמִין וְשִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן הֲרֵי אֵלּוּ חַייָבִין בַּחַלָּה. וּמִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ לִפְנֵי הַפֶּסַח וּמִלִּקְצוֹר לִפְנֵי הָעוֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר הָעוֹמֶר מַתִּירָן וְאִם לָאו אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבוֹא הָעוֹמֶר הַבָּא.
Pnei Moshe (non traduit)
ואם השרישו. אחד מחמשת מינים הללו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסור לאכלה וכן לקצרה עד שיבוא העומר הבא לשנה הבאה:
ואסורין בחדש מלפני הפסח וכו'. כך היא הנוסחא בכל הספרים וכן בפרק ר' ישמעאל במנחות ויש גורסין בהפך בחדש מלפני העומר וכו' ובגמרא הכא פליגי בהא ומסקנא דמילתא דאסור בחדש מלפני העומר והיינו עד הקרבת העומר וכן אסור לקצור מלפני קצירת העומר:
ומצטרפין זה עם זה. אם בלל מחמשת המינין ועשה מהן עיסה מצטרפין כל המינים הללו שאם יש מכולן שיעור חיוב חלה חייבת ואם לא בלל אותן אלא עשה עיסה מזה בפני עצמה ומזה בפני עצמה ונגעו זו בזו אין כל המינין מצטרפין זה עם זה משום דבכה''ג אינו מצטרף אלא מין במינו והלכך החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהכוסמין מין חטין והשעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החטין ושאר המינין כמין אחד הן לענין צירוף כגון שעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפין זה עם זה וכדתנן לקמן ריש פ''ד והכי מסיק בגמרא:
והכוסמין. איספילט''א בלע''ז שבולת שועל אוויינ''א שיפון סוגל''א:
מתני' חמשה דברים חייבין בחלה. דילפינן לחם לחם ממצה כתיב התם לחם עוני וכתיב הכא באכלכם מלחם הארץ מה במצה אין יוצא י''ת אלא בהבא מחמשת המינים דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חמוץ כגון חמשת מינים הללו אדם יוצא בהן משום מצה יצאו שאר המינין שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון אף בחלה אינו חייב אלא בלחם הבא מחמשת המינים אלו בלבד:
רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא עִירֵב אַרְבָּעַת קַבִּין בִּפְנֵי עַצְמָן וְחִימְּצָן. וְאַרְבָּעַת קַבִּין בִּפְנֵי עַצְמָן וְעִירְבָן הֲרֵי בִּשְׁעַת חִיּוּבָן לָבֹא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ. [אָמַר לֵיהּ מִינוֹ בָא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ.] אַתְייָא דְּרִבִּי יוֹנָה כְרִבִּי יִרְמְיָה. וּדְרִבִּי יוֹסֵי כְרִבִּי זְעִירָא. אַתְייָא דְּרִבִּי יוֹנָה כְרִבִּי יִרְמְיָה. כְּמָה דְרִבִּי יִרְמְיָה אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא קָרוּי לֶחֶם. כָּךְ רִבִּי יוֹנָה אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא קָרוּי לֶחֶם. דְּרִבִּי יוֹסֵי כְרִבִּי זְעִירָה כְּמָה דְּרִבִּי זְעִירָה אָמַר מִינוֹ קָרוּי לֶחֶם כֵּן רִבִּי יוֹסֵי אָמַר מִינוֹ קָרוּי לֶחֶם. אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹסֵי כְּרִבִּי הִילָא אַף עַל גַּב דּוּ פַּלִּיג עָלוֹי.
Pnei Moshe (non traduit)
אע''ג דהוא פליג עליה. כלו' אע''ג דר' הילא משמיה דנפשיה פליג על ר' יוסי דהא קאמר לעיל שם דבין כרבנן דהכא ובין כרבנן דהתם עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן מ''מ בהא דמתני בשם ר' יוחנן שניהם שוין בזה דכך אמר ר' יוחנן דטעמה דגן אע''פ שאין רובה דגן:
אתייא דר' יוסי כר' הילא. בהא דקאמר התם ר' יוסי בשם ר' יוחנן למאי דמחליף ר' זעירא דר' יוסי הוא דקאמר דלא בעינן רובה דגן וזהו כר' הילא דהוה מתני כך בשם ר' יוחנן:
דר' יוסי כר''ז וכו'. הך דר' יוסי ודר' הילא לקמן בפ''ג בהל' ו' הוא דאיתמר על המתני' העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וגרסי' שם עלה אמר ר' הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן רב הונא אמר טעמה דגן אע''פ שאין רובה דגן ובתר הכי גריס שם ר' יוסי הוה מסמך לר' זעירא שמע קליה דר' הילא יתיב מתני ר' יוחנן אמר טעמה דגן אע''פ שאין רובה דגן ר' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן אמר מחלפא היא בידיה סימן הוה לן ר' יוסי כרב הונא וכלומר כששמע ר' זעירא לר' הילא דמתני כך לדברי ר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר דלא כך הן לדברי ר' יוסי ששנה בשם ר' יוחנן ונתחלף הדבר במאמר ר' הילא שהרי כך היה הסימן דמה ששנית בשם ר' יוחנן כמילתיה דרב הונא הוא דאמר לא בעינן טעמה ורובה אלא בטעמה דגן בלחוד הוא דסגי והיינו דקאמר הכא דמילתיה דר' יוסי דהתם אתייא כר' זעירא כמה דפשט כאן לר' ירמיה דנתחייב כל התערוב' בחלה הואיל ויש בו מין הקרוי לחם וכן אמרר' יוסי התם דלא בעינן רובה דגן אלא מכיון דטעמה דגן יש בה מין קרוי לחם קרינן בה:
אתייא דר' יונה כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא. כדמפרש ואזיל דכמו דר' ירמיה דנסתפק לו בהך בעייא ש''מ דס''ל דאיכא למימר עד שיהא קרוי לחם כלומר שתהא כל העיסה קרויה לחם ולאפוקי עיסה זו שנתערב בה משאר המינין אינה קרויה כולה לחם ולפיכך הוא דנסתפק ר' ירמיה בכה''ג וזהו כסברת ר' יונה לקמן בפרקין בהל' ה' דס''ל דהעושה עיסה מן הטבל חייבת בחלה אע''פ שיש בה מתערובת דבר שאינו מתוקן וה''נ כן:
הרי בשעת חיובן לבא לידי מצה וחמץ. תשובת ר' זעירא לר' ירמיה היא דפשט לי' שהכל נתחייב בחלה מכיון דבשעת חיובן והיינו גלגול העיסה ראוין הן לבא לידי מצה או לידי חימוץ כלומר שהרי יש בהן שיעור חיוב חלה מדברים הבאים לידי חימוץ וכשעירבן נתחייב הכל בחלה:
וארבעת קבין וכו'. כלומר או שעשה בתחילה להד' קבין בפני עצמן והיינו קביים מחמשת המינין וקביים משאר המינין ואח''כ עירבן זו עם זו מהו שיתחייב ליטול חלה מכל הד' קבין הואיל ויש בהן שיעור חיוב חלה מחמשת המינין:
עירב ארבעת קבין בפ''ע וחימצן וד' קבין בפ''ע ועירבן. כלומר שעשה עיסה שיעור חלה שהוא שני קבין אליבא דהילל בפ''ק דעדיות דס''ל מקביים לחלה ומחמשת המינין ושני קבין משאר המינין ועירבן זו עם זו ומתוך כך חימצן שהן באות לידי חימוץ ע''י התערובות:
מַהוּ שֶׁיְּהוּ חַייָבִין עַל קָלִי שֶׁלּוֹ מִשּׁוּם חָדָשׁ. אָמַר רִבִּי זְעִירָה כְּתִיב וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ. אֶת שֶׁחַייָבִין עַל לֶחֶם שֶׁלּוֹ מִשּׁוּם חָדָשׁ חַייָבִין עַל קָלִי שֶׁלּוֹ מִשּׁוּם חָדָשׁ. אֶת שֶׁאֵין חַייָבִין עַל לֶחֶם שֶׁלּוֹ מִשּׁוּם חָדָשׁ אֵין חַייָבִין עַל קָלִי שֶׁלּוֹ מִשּׁוּם חָדָשׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
מהו שיהו חייבין על קלי שלו. של אורז משום חדש דקס''ד דקלי שנאמר בתורה שאסור עד עצם היום הזה אף בקלי של שאר המינין נאמר ופשיט לה ר''ז דכתיב בחד קרא ולחם וקלי וגו' איתקש קלי ללחם את שחייבין על לחם שלו וכו' לאפוקי אורז ושארי המינין דאינן בכלל לחם כדילפינן לעיל וה''ה דאין חייבין על קלי שלו משום חדש:
וּכְמָא דְאַתְּ אָמַר אֵין לָךְ בָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֶלָּא חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד. וְדִכְוָותָהּ אֵין לָךְ מְגָרֵר עִם כוּלָּן אֶלָּא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים בִּלְבַד. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא הָעוֹשֶׂה עִיסָה מִן הַחִיטִּים וּמִן הָאוֹרֶז וְאֵינוֹ נִגְרָר אֶלָּא עִם הַחִיטִּין בִּלבַד.
Pnei Moshe (non traduit)
וכמה דאת אמר וכו'. בעיא היא אי נימא דכמו דאת אמר דאין לך בא לידי חימוץ אלא אלו ה' מינין בלבד ולפיכך הן שחייבין בחלה כדילפינן ללחם לחם ואם ה''נ דכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורין בלבד וה''ה לשאר מחמשת המינין אלא דנקט בלישניה להני קמייתא וה''ה לאינך וכלומר שמגררין לשאר המינין עמהם שאם עשה עיסה מא' מהן עם א' משאר המינים וניכר בהעיסה טעם של זה שהוא מחמשת המינין שתהא חייבת בחלה ויהא אדם יוצא בה בפסח וקאמר ר' הילא בשם ר''ל דלא היא לפי שלא שנינו לקמן בפ''ג אלא העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו' וא''כ שמעינן אינו נגרר האורז אלא עם החטין בלבד ולא עם השעורין וכן אינו נגרר משאר המינין אלא האורז בלבד:
תַּמָּן תַּנִּינָן תַּפּוּחַ שֶׁרִיסְּקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִיסָּה וְחִימִּיצָהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. תַּנֵּי רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מוּתָּר. רִבִּי אָחָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָה מַפְלִיגִין בִּמְחַמֵּץ בְּמֵימָיו אֲבָל בִּמְחַמֵּץ בְּגוּפוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵי כְדַעְתֵּיהּ דּוּ אָמַר תַּמָּן אֵין תַּבְשִׁילוֹ תַּבְשִׁיל בָּרוּר. כֵּן הוּא אָמַר הָכָא אֵין חִימּוּצוֹ חִימּוּץ בָּרוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
תמן תנינן. בפ''י דתרומות תפוח וכו' וגרסינן שם להא עד אין חימוצו חימוץ ברור ושם פירשתי:
תַּנֵּי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קְרָמִית חַייֶבֶת בַּחַלָּה. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר בָּאָה הִיא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ וְרַבָּנִין אָֽמְרִין אֵינָהּ בָּאָה לִידֵ מַצָּה וְחָמֵץ. וְיִבְדְּקוּהָ. עַל עִיקַּר בְּדִיקוּתָהּ הֶם חוֹלְקִין. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר בְּדָקוּהָ וּמְצָאוּהָ שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵ מַצָּה וְחָמֵץ. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין בְּדָקוּהָ וְלֹא מְצָאוּ אוֹתוֹ שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ.
Pnei Moshe (non traduit)
ויבדקוה. ואמאי פליגי בדבר שנוכל לבדוק ולעמוד עליו אם בא לידי חמוץ או לא ומשני על עיקר בדיקתה הם חולקים כלומר דלאחר שבדקוה הן חולקין דר''י בן נורי בדק לזה הקרמית והיה נראה לו שבאת לידי חמוץ ולרבנן לא היה נראה כך וס''ל שלא מצאו אותה שבאת לידי חימוץ:
קרמית. זה הקצח ניילא בלע''ז דס''ל לריב''נ שבאה היא לידי מצה וחמץ כשאר חמשת המינין כלומר שהן ניכרות בין מצה לחמץ לפי שבאות לידי חמוץ:
תני. בתוספת' ריש פ''ק:
רִבִּי יוֹנָה רִבִּי זְעִירָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רִבִּי מָנָא אָֽזְלִית לְקֵיסָרִין וְשָֽׁמְעִית רִבִּי 1b אֲחַוָוה בֶּן רִבִּי זְעִירָא וְאַבָּא הֲוָה אָמַר לֵיהּ בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. נֶאֱמַר לֶחֶם בְּפֶסַח וְנֶאֱמַר לֶחֶם בַּחַלָּה. מַה לֶחֶם שֶׁנֶּאֱמַר בְּפֶסַח דָּבָר שֶׁהוּא בָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אַף לֶחֶם שֶׁנֶּאֱמַר בַּחַלָּה דָּבָר שֶׁהוּא בָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ. וּבָֽדְקוּ וּמָֽצְאוּ שֶׁאֵין לָךְ בָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֶלָּא חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים אֵינָן בָּאִין לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source