לָמָּה לִי וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח. אָמַר רִבִּי מַתְנִיתָא קוֹדֶם שֶׁלֹּא לִמְּדוּ אֶת הַכֹּהֲנוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
למה לי ובלבד שלא יהא שם וכו'. אמתני' הוא דמהדר דמכיון שלמדו את הכהנות לומר כן ה''ז חלה וכו' א''כ מאי האי דקתני ובלבד וכו' הרי אפי' יש שם ה' רבעים קמח נפטר הכל בחלה זו ומשני דמתני' מיירי מקודם עד שלא למדו את הכהנות לומר כן:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי נִרְאִין דְּבָרִים בְּעַרְבֵי 16a שַׁבָּתוֹת שֶׁזֶּה מֵבִיאָה וְזֶה מֵבִיאָה כְּמַפְרִישׁ מִן חִיּוּב עַל חִיּוּב. אֲבָל בְּחוֹל תִּיקְּנוּ בְּחַלָּה שֶׁתְּהֵא נִיטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַּטָּמֵא וּשֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. שֶׁמָּא מִפְּטוֹר עַל הַחִיּוּב. אָמַר רִבִּי יוֹנָה לֹא מִסְתַּבְּרָה דְּלֹא בְחוֹל. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צְרִיכָה לוֹמַר הִיא וְהַטָּמֵא שֶׁבָּהּ. לָמָּה. עַד שֶׁלֹּא תֵעָשֶׂה גּוּשׁ אֶחָד הִיא נִיטֶּלֶת לְשׁוּם חַלָּה. מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה גּוּשׁ אֶחָד הִיא קְדֵישָׁה לְשֵׁם חַלָּה. אִם אוֹמֵר אַתְּ חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבָּהּ נִמְצָא טֵבֵל טָמֵא מְעוּרָב בַּחַלָּה. מִתּוֹךְ שֶׁאַתְּ אוֹמֵר הִיא וְהַטָּמֵא שֶׁבָּהּ חוּלִין טְמֵאִין הֵן. לֹא מוּטָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַפְּטוֹר עַל הַחִיּוּב וְלֹא יְהֵא טֵבֵל טָמֵא מְעוּרָב בַּחַלָּה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא וְלֹא לְמַפְרֵיעוֹ הִיא קְדֵישָׁה. מִכֵּיוָן שֶׁהִיא קְדֵישָׁה 16b לְמַפְרֵיעָהּ כְּמַפְרִישׁ מֵחִיּוּב עַל חִיּוּב.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר שמואל בר אבדומא. דהאי חששא משום פטור על החיוב מעיקרא לאו חששא הוא ולא צריכין כלל להא דשקלית וטרית בהא וכי לא למפרע היא קדישה כלומר שהרי אין כאן קדושת חלה עליה אלא לאחר שתעשה גוש אחד מן הכל וא''כ אף שניטלת היא בתחילה ואומר ה''ז חלה מ''מ ליכא עליה שם חלה שתיפטר אפי' להעיסה בלבד עד לאח''כ וכיון שהיא אינה קדישה אלא למפרע א''כ כמפריש מחיוב על החיוב הוא דהויא דאין כאן שום פטור עד שתעשה גוש אחד ותקדש החלה ותפטור את הכל ביחד:
לא מוטב וכו'. כלומר ואי משום חששא דידך דקאמרת בחול מתוך שאינו ממהר לעשותה אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב וכי לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב דאין איסור זה אלא מדבריהם ולא לומר דבע''ש מיירי שמתוך שאין לו פנאי יש לחוש שלא יבוא לידי כך שיהא טבל טמא מעורב בחלה דזה הוי כמטמא להחלה בידים ואיסור תורה הוא לטמא את הקודש לכתחלה הלכך נמי טפי עדיף מלאוקמי הך תקנתא בחול דיש לו פנאי להפריש אח''כ על הטמא בפני עצמו ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה מלאוקמי בע''ש ולמיחש ולומר אבל בחול אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב:
מתוך שאת אומר היא והטמא שבה חולין טמאין הן וכו'. כלומר אבל אם הוא אומר שתהא חלה גם על חלק הטמא שבה א''כ אין כאן מעורב בה חלה אלא חולין טמאין ונהי דלאכילה לא חזיא להסקה מיהת חזיא:
למה. שהרי עד שלא תעשה העיסה גוש אחד הוא ניטלת עכשיו מה שהפריש לשם חלה ומשתעשה הכל גוש אחד ה''ז קדושה לשם חלה דהרי כך אומר הוא ה''ז חלה על העיסה וכו' לכשתעלה כולה גוש אחד וכו' ואם אומר את חוץ מן הטמא שבה והרי עכשיו הכל בגוש אחד ונמצא טבל טמא מעורב הוא בחלה שהטמא שבה לא ניתקן והרי זו אינה ראויה כלל דלאכלה אי אפשר מפני חלק הטמא שמעורב בה ולהסקה נמי אינה ראויה מפני הטבל שמעורב בה דאין מדליקין בטבל:
א''ר יונה. דלא היא דאיפכא מסתברא דלא מסתברא דלא בחול כלומר דאדרבה דמסתברא דלא אמרו כך אלא בחול דהא אמרינן לעיל גבי האי תקנתא שאומר ה''ז חלה על העיסה וכו' חוץ מן הטמא שבה ואי אמרת בשלמא דבחול מיירי שפיר הוא דאיכא למימר דבחול מתוך שיש לו פנאי יפריש אח''כ גם על הטמא שבה בפ''ע ואין כאן טבל טמא מעורב בחלה אבל אי אמרת דבע''ש מיירי א''כ קשיא דמסתברא שצריכה לומר היא והטמא שבה שיהא מיהת הכל מתוקן כדמסיק ואזיל לטעמא:
אבל בחול. דאינו ממהר לעשותה לא משום דמצינו דתקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כדאשכחן לר''א בסוף פרק דלעיל דס''ל ניטלת מן הטהור על הטמא ואע''ג דלא קאמר שהיא ניטלת שלא מן המוקף. דהא אמר ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף מ''מ הא מיהת שלא מן המוקף ממש הוא דהרי א''א ליגע עיסה הטמאה בעיסה טהורה אלא דכל כמה דאפשר לאהדורי קאמר דמהדרינן ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיהא נראה כמי שניטלת מן המוקף והשתא נהי דלהא אשכחן שתיקנו שמא מן הפטור על החיוב בתמיה דכי היכן מצינו שתיקנו שתהא ניטלת מן הפטור על החיוב הלכך נראין הדברים דלא אמרו הא דלעיל אלא בערבי שבתות ולא בחול ומטעמא דאמרן:
נראין דברים. אעיקרא דמילתא דהאי תקנתא קאי שתיקנו לומר ה''ז חלה על העיסה ועל השאור וכו' ונראין הדברים שלא אמרו כן אלא בערבי שבתות שמתוך שהן טרודין שזה מביאה להעיסה לאפות וזה מביאה לאפות ואין פנאי להפריש חלה מהעיסה ומשאר הקמח שנתערב בה לפיכך תקנו שיאמר ה''ז חלה על העיסה ועל הכל ושפיר דמי דהוי כמפריש מן החיוב על החיוב לפי שהוא בהול להביא את העיסה לאפות הלכך לא חיישינן שיקרא שם חלה בתחילה על העיסה ואחר כך יאמר ועל זה ועל זה דלא ליהוי כמפריש מן הפטור על החיוב מפני שהעיסה עצמה כבר נפטרה והשאר עדיין חיוב חלה עליהן להא לא חיישינן דמתוך שהוא ממהר לעשותה לא יקרא שם חלה אלא אח''כ שתהא זו חלה על העיסה ועל הכל:
משנה: נִידְמְעָה עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּילָה פְּטוּרָה שֶׁהַמְּדוּמָע פָּטוּר וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה חַייֶבֶת. נוֹלַד לָהּ סָפֵק טוּמְאָה עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטוּמְאָה וּמִשֶּׁגִּילְגְּלָָה תֵּיעָשֶׂה בְטָהֳרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
נולד לה ספק טומאה. אם עד שלא גלגלה אירע בה הספק יכול הוא לעשות אותה בטומאה לפי שעדיין אינה טבולה לחלה ומותר לגרום טומאה לחולין שבא''י ויפריש החלה ותשרף אבל אם אירע לה הספק טומאה משגלגלה וטבולה לחלה היא צריך לגומרה בטהרה ואע''ג דקי''ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו מ''מ בטומאה בכה''ג שאלו היתה ודאי טומאה היתה מטמא את החולין וכל שודאה מטמא את החולין גזרו על הספק בחולין הטבולין לחלה שלא יטמא אותן בידים וחלתה תהיה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת והכי מוכח ממה דמסיק להי בבבלי פ''ק דנדה דף ז':
מתני' נדמעה עיסתה וכו' שהמדומע פטור. כדתנן לעיל בפ''ק בהל' ד' וקמ''ל הכא דאם משגלגלה נדמעה חייבת לפי שכבר נתחייבה בחלה קודם הדימוע:
משנה: נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל עִיסָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. נְתָנָהּ לוֹ מַתָּנָה עַד שֶׁלֹּא גִילְגֵּל חַייֶבֶת. וּמִשֶּׁגִּילְגֵּל פְטוּרָה. הָעוֹשֶׂה עִיסָּה עִם הַנָּכְרִי אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁיעוּר חַלָּה פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. גֵּר שֶׁנִּתְגַּייַר וְהָֽיְתָה לוֹ עִיסָּה אִם נַעֲשִׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּייַר פָּטוּר. וּמִשֶּׁנִּתְגַּייַר חַייָב. וְאִם סָפֵק חַייָב וְאֵין חַייָבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַתַּנּוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדייתה. מקודם הגלגול ולאח''כ גלגלה חייבת דהגלגול ברשותה היא ולא בשל הקדש וכן אם הקדישה משגלגלה ופדייתה חייבת:
ר''ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. ר''ע לטעמיה דאמר בריש מכילתין גמר מלאכה של הפת משקרמו פניה בתנור והכל הולך אחר גמר מלאכת הפת ואינו פטור מן החלה אלא דוקא אם קרמו פניה בתנור קודם שנתגייר ואין הלכה כר''ע:
הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגיזבר ואח''כ פדאתה פטורה. לפי שבשעת חובתה שהוא הגלגול היתה ברשות הקדש ופטורה דעריסותיכם כתיב ולא של הקדש:
כיוצא בו וכו'. בבא זו נשנית לעיל בפ''ד דפאה:
עד שלא באו לעונת המעשרות. כפי דתנינן בפ''ק דמעשרות כל א' וא' כפי דינו:
ופדיין מקודם. שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין הן דבידו הוא שהגיעו וכן בהקדש משבאו ופדיין חייבין:
וגמרן הגיזבר. שנגמרו בעודן ביד הגיזבר ואח''כ פדיין פטורין שבשעת חובתן היו ברשות הקדש ופטורין דכתיב דגנך ולא של הקדש:
מתני' נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו. כלומר שנתן לו קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה שהרי העיסה של נכרי היא ואין גלגול ישראל מחייב אותה וה''ה דאין גלגול נכרי פוטר את העיסה של ישראל:
נתנה לו הנכרי לישראל במתנה. אם עד שלא גלגל אותה הנכרי נתן לו במתנה חייבת דהגלגול ביד ישראל הוא ואם משגילגל פטורה:
העושה עיסה עם הנכרי. בשותפות אם אין בשל חלק ישראל כשיעור חיוב חלה פטורה מן החלה דאין חלק הנכרי הפטור מצטרף לכשיעור:
מתני' גר שנתגייר והיתה לו עיסה. מקודם:
אם נעשית. כלומר שנתגלגלה עד שלא נתגייר פטור דבשעת הגלגול שהוא זמן לקביעות חיוב חלה לאו בר חיובא הוא ואם משנתגייר נתגלגלה חייבת:
ואם ספק הוא. חייב בחלה לפי שהוא עון מיתה וספק איסורא לחומרא ומפריש את החלה ונותנה לכהן:
ואין חייבין עליה חומש. לזר האוכלה בשגגה שזה הכלל כל שהוא מחמת ספק אין חייבין עליה חומש ולא בתרומה ולא בחלה כ''א הקרן בלבד משלם הוא מפני גזל השבט:
וּמַתְנִיתָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. וְאִיתְפַּלְּגוּן שָׂדֶה שֶׁהֱבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי גּוֹי וּלְקָחָהּ יִשְׂרָאֵל רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַתּוֹסֶפֶת פְּטוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִין הַתּוֹסֶפֶת חִייוּב. מַיי כְדוֹן. תִּיפְתָּר אוֹ כְּרִבִּי עֲקִיבָה בְּמַחְלוֹקֶת אוֹ כְדִיבְרֵי הַכֹּל בְּקוֹצֵר מִיַּד.
הלכה: וְלָמָּה תַּנִּינָתָהּ תְּרֵין זִימְנִין. רִבִּי חוּנָה רִבִּי חִייָה רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי פְּדָיָה אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר רִבִּי בָּא וַחֲבֵרַיָּא. חֲבֵרַיָּא אָֽמְרִין אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי בָּא מְפָרֵשׁ לַחַלָּה לְמֵירוּחַ. וּפֵיאָה לִשְׁלִישׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' ולמה תנינתה תרין זימנין. להך סיפא כיוצא בו לעיל בפאה וכאן וגרסי' להאי סוגיא בפאה בפ''ד בהלכה ה' עד סוף הלכה ושם תמצא מפורש באר היטב בס''ד:
מה אני מקיים וכו'. כלומר אלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחילה מכאן הוא דלמד ונתתם ממנו וגו' הכהן למה לי הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה וכאן בעיסה זו הואיל ואין את יכול ליתן לכהן בכהונתו שכבר נולד לה ספק טומאה רשאי את לטמאותו בטומאה ודאית ומשום הכי ברישא תעשה בטומאה ומשגלגלה דהוו חולין טבולין לחלה רבנן גזור בה שתעשה בטהרה כדפרישית טעמא במתני' והשתא מתני' ככ''ע אתיא:
ר' יוסי וכו'. כלומר אלא היינו טעמא דמתני' כדרבי יוסי בשם ר' הילא. וגרסינן להא דר' יוסי בפ''ד דע''ז בסוף הלכה ט' בדין היה שיטמא אדם טבלו ד''ת. כלומר מן התורה מותר לטמאות בידים לטבל דכתיב ואני וכו' תרומה היא דצריכ' שימור מטומאה ואין הטבל צריך שימור:
ר' זבידא אמר אנא בעיתה. אני הייתי מקשה ג''כ כך לרבי זעירא מהאי תוספתא:
התיב ר' חייה. לפני ר''ז היאך מצית למימר הכי והתני אף בשאר המינין כן בתוספתא פ''ק היא דתני התם דינא דמתני' בחלה נולד לה ספק טומאה וכו' ונתחלפו התיבות בדפוס שם בטעות דגריס התם עד שלא גלגלה תעשה בטהרה וכו' וטעות דמוכח הוא וצ''ל כגי' המתני' ובתר הכי תני וכן פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה מפני שחל עליהן חיוב תרומה ומעשרות קודם שנולד להן הספק טומאה ואית לך למימר יעשנה קבין בספיקן בתמיה מה שייך קבין לדין דפירות וע''כ יעשו בטומאה ממש קאמר וא''כ ה''ה לרישא לדין דחלה:
אמר ר''ז דברי הכל היא. הכא כלומר אף להת''ק אתיא דאיכא למימר לדידיה דמאי יעשנה בטומאה דקאמר הכא יעשנה קבין בספיקן כלומר לא שיעשנה בטומאה ממש ויפריש החלה טמאה אלא שישאיר אותה בספק טמאה כמות שהיא ויעשנה קבין קבין פחות מכשיעור ולא יצטרך להפריש חלה וכת''ק דהתם:
אמר רב ששת דר''ע היא. ארישא דסיפא קאי דקתני עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ובעי רב ששת לאוקמה כר''ע דאמר בפרק דלעיל בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו' רע''א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין וה''נ מכיון דנולד לה ספק טומאה יעשנה בטומאה דאלו לת''ק. דהתם הא קאמר מוטב שיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה:
טבל מנינו בחולין. שמעינן מהא דתנינן תמן בריש פ''ד דטבול יום אוכל מעשר שהוכשר במשקה וראוי לקבל טומאה ואותו מעשר לא הופרש ממנו התרומת מעשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות שדין שני לטומאה להם מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה לפי שהמעשר כחולין הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואע''ג דהמעשר טבול הוא לתרומת מעשר שבו א''כ הדא אמרה שהטבל מנינו הוא בחולין דלאו כתרומה חשיב. והאי מילתא אחריתא וכל הספק הפוסל וכו' דפוסל גם את החולין הטבולין לתרומה שמעינן מהא דתנינן תמן והיינו מתני' דהכא ואיידי דקאמר ברישא תמן קאמר נמי להא תמן דשנינו נולד לה ספק טומאה וכו' משגלגלה תעשה בטהרה ואסור לטמא אותה ביד משום דהוו חולין הטבולין לחלה דדין תרומה יש לה אלמא דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וא''כ תקשי לך הני מתני' אהדדי ועל כרחך לשנויי דבמתני' דהכח מיירי בספק טומאה דכה''ג שאלו היתה טומאה ודאית היתה מטמאה את החולין ובהא הוא דגזרו על ספקה בחולין הטבולין לחלה ולתרומה אבל מתני' דטבול יום בטומאה דאין ודאה מטמא את החולין מיירי דהא טבול יום וכן הידים מסואבות אינן מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין והלכך אינן מטמאין נמי את החולין הטבולין לתרומה דבטומאה דכה''ג אע''פ שהיא ודאית אמרינן חולין הטבולין לחלה ולתרומה לאו כחלה ותרומה דמו והשתא בהאי שינויא גופה ניחא לן נמי הני תרתין מילין דר''ח דהיינו הך:
אמר ר' יוסי צ''ל. דר' יוסי הוא דאהדר ליה לר' יונה דמאי קשיא לך הני תרתי מילין דר' חייה הרי אוף אנן תנינן תרתיהון במתני' ואדרמית דר' חייה אהדדי טפי הוי לך למרמי הני מתני' אהדדי:
אם טבל מנינו בחולין למה לי פוסל את החולין וכו'. כלומר והשתא למאי תני להא דפוסל את החולין מלעשות תרומה דא''כ הא מנינו בתרומה דמהאי מילתא ש''מ דחולין הטבולין לתרומה כתרומה הוו וקשיין הני תרתי מילי דידיה אהדדי:
טבל מנינו בחולין. כלומר דתני חדא דהטבל מנינו הוא בחולין דנחשב הוא כדין חולין ותני חדא דכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין מלעשות תרומה כלומר אם נגעה ספק טומאה זו בחולין הטבולין לתרומה אינו יכול להפריש התרומה מהן אלמא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו והן סותרין זה את זה כדמסיק וקאמר וקשיא וכו':
גמ' תרתין מילין תני ר' חייה רובה. שמענו ממנו שני דברים ואינון פליגין וקשיא מחדא על חדא כדמפרש ואזיל מה הן השני דברים:
משנה: הִקְדִּישָׁה עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּילָה וּפְדִּייָתָהּ חַייֶבֶת. הִקְדִּישָׁתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה וְגִילְגְּלָהּ הַגִּיזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדִייָתָהּ פְּטוּרָה שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָֽיְתָה פְטוּרָה. כְּיוֹצֵא בוֹ הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּייָן חַייָבִין מִשֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּאָן חַייָבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָייָן פְּטוּרִין שֶׁבִּשְעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדייתה. מקודם הגלגול ולאח''כ גלגלה חייבת דהגלגול ברשותה היא ולא בשל הקדש וכן אם הקדישה משגלגלה ופדייתה חייבת:
ר''ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. ר''ע לטעמיה דאמר בריש מכילתין גמר מלאכה של הפת משקרמו פניה בתנור והכל הולך אחר גמר מלאכת הפת ואינו פטור מן החלה אלא דוקא אם קרמו פניה בתנור קודם שנתגייר ואין הלכה כר''ע:
הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגיזבר ואח''כ פדאתה פטורה. לפי שבשעת חובתה שהוא הגלגול היתה ברשות הקדש ופטורה דעריסותיכם כתיב ולא של הקדש:
כיוצא בו וכו'. בבא זו נשנית לעיל בפ''ד דפאה:
עד שלא באו לעונת המעשרות. כפי דתנינן בפ''ק דמעשרות כל א' וא' כפי דינו:
ופדיין מקודם. שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין הן דבידו הוא שהגיעו וכן בהקדש משבאו ופדיין חייבין:
וגמרן הגיזבר. שנגמרו בעודן ביד הגיזבר ואח''כ פדיין פטורין שבשעת חובתן היו ברשות הקדש ופטורין דכתיב דגנך ולא של הקדש:
מתני' נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו. כלומר שנתן לו קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה שהרי העיסה של נכרי היא ואין גלגול ישראל מחייב אותה וה''ה דאין גלגול נכרי פוטר את העיסה של ישראל:
נתנה לו הנכרי לישראל במתנה. אם עד שלא גלגל אותה הנכרי נתן לו במתנה חייבת דהגלגול ביד ישראל הוא ואם משגילגל פטורה:
העושה עיסה עם הנכרי. בשותפות אם אין בשל חלק ישראל כשיעור חיוב חלה פטורה מן החלה דאין חלק הנכרי הפטור מצטרף לכשיעור:
מתני' גר שנתגייר והיתה לו עיסה. מקודם:
אם נעשית. כלומר שנתגלגלה עד שלא נתגייר פטור דבשעת הגלגול שהוא זמן לקביעות חיוב חלה לאו בר חיובא הוא ואם משנתגייר נתגלגלה חייבת:
ואם ספק הוא. חייב בחלה לפי שהוא עון מיתה וספק איסורא לחומרא ומפריש את החלה ונותנה לכהן:
ואין חייבין עליה חומש. לזר האוכלה בשגגה שזה הכלל כל שהוא מחמת ספק אין חייבין עליה חומש ולא בתרומה ולא בחלה כ''א הקרן בלבד משלם הוא מפני גזל השבט:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹנָה תַּרְתֵּין מִילִּין תַּנֵּי רִבִּי חִייָא רוֹבָא וְאִינּוּן פְּלִיגִין חָדָא עַל חָדָא. טֵבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין וְכָל הַסָּפֵק פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּפוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹת תְּרוּמָה. וְקַשְׁיָא אִם טֵבֵל ממנו בְחוּלִּין לָמָּה לִי פּוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹתָן תְּרוּמָה. וְהָא מִנְיָנוֹ בִתְרוּמָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה אוּף אֲנָן תַּנִּינָן תַּרְתֵּיהוֹן טֵבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין. דְּתַנִּינָן תַּמָּן אוֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּכְשָׁר בְּמַשְׁקֶה וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִם מְסוֹאָבִין מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהַטֵּבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין. וְכָל הַסָּפֵק פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּפוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹתָן תְּרוּמָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן נוֹלַד לָהּ סָפֵק עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטוּמְאָה מִשֶּׁגִּילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטָהֳרָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דְּרִבִּי עֲקִיבָה הִיא דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר יַעֲשֶׂנָּה בְטוּמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין בִּסְפֵיקָן. הָתִיב רִבִּי חִייָה בֵּירִבִּי בּוּן קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא וְהָתַנֵּי אַף בִּשְׁאָר הַמִּינִין 17a כֵּן. אִית לָךְ מֵימַר יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין בִּסְפֵיקָן. רִבִּי זְבִידָא אָמַר אֲנָא בְּעִיתָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא בְּדִין הָיָה שֶׁיְּטַמֵּא אָדָם טִבְלוֹ דְּבַר תּוֹרָה דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי. תְּרוּמָה צְרִיכָה שִׁימּוּר. אֵין הַטֵּבֵל צָרִיךְ שִׁימּוּר. מַה אֲנִי מְקַייֵם וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת י֨י לְאַהֲרֹן הַכֹֹּהֶן. עֲשֵׂה שֶׁיִינָּתֵן לְאַהֲרֹן הַכֹּהֶן בִּכְהוּנָּתוֹ. וְכָאן הוֹאִיל וְאֵין אַתְּ יָכוֹל לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בִּכְהוּנָּתוֹ רַשַּׁאי אַתְּ לְטַמְּאוֹתוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' ולמה תנינתה תרין זימנין. להך סיפא כיוצא בו לעיל בפאה וכאן וגרסי' להאי סוגיא בפאה בפ''ד בהלכה ה' עד סוף הלכה ושם תמצא מפורש באר היטב בס''ד:
מה אני מקיים וכו'. כלומר אלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחילה מכאן הוא דלמד ונתתם ממנו וגו' הכהן למה לי הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה וכאן בעיסה זו הואיל ואין את יכול ליתן לכהן בכהונתו שכבר נולד לה ספק טומאה רשאי את לטמאותו בטומאה ודאית ומשום הכי ברישא תעשה בטומאה ומשגלגלה דהוו חולין טבולין לחלה רבנן גזור בה שתעשה בטהרה כדפרישית טעמא במתני' והשתא מתני' ככ''ע אתיא:
ר' יוסי וכו'. כלומר אלא היינו טעמא דמתני' כדרבי יוסי בשם ר' הילא. וגרסינן להא דר' יוסי בפ''ד דע''ז בסוף הלכה ט' בדין היה שיטמא אדם טבלו ד''ת. כלומר מן התורה מותר לטמאות בידים לטבל דכתיב ואני וכו' תרומה היא דצריכ' שימור מטומאה ואין הטבל צריך שימור:
ר' זבידא אמר אנא בעיתה. אני הייתי מקשה ג''כ כך לרבי זעירא מהאי תוספתא:
התיב ר' חייה. לפני ר''ז היאך מצית למימר הכי והתני אף בשאר המינין כן בתוספתא פ''ק היא דתני התם דינא דמתני' בחלה נולד לה ספק טומאה וכו' ונתחלפו התיבות בדפוס שם בטעות דגריס התם עד שלא גלגלה תעשה בטהרה וכו' וטעות דמוכח הוא וצ''ל כגי' המתני' ובתר הכי תני וכן פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה מפני שחל עליהן חיוב תרומה ומעשרות קודם שנולד להן הספק טומאה ואית לך למימר יעשנה קבין בספיקן בתמיה מה שייך קבין לדין דפירות וע''כ יעשו בטומאה ממש קאמר וא''כ ה''ה לרישא לדין דחלה:
אמר ר''ז דברי הכל היא. הכא כלומר אף להת''ק אתיא דאיכא למימר לדידיה דמאי יעשנה בטומאה דקאמר הכא יעשנה קבין בספיקן כלומר לא שיעשנה בטומאה ממש ויפריש החלה טמאה אלא שישאיר אותה בספק טמאה כמות שהיא ויעשנה קבין קבין פחות מכשיעור ולא יצטרך להפריש חלה וכת''ק דהתם:
אמר רב ששת דר''ע היא. ארישא דסיפא קאי דקתני עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ובעי רב ששת לאוקמה כר''ע דאמר בפרק דלעיל בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו' רע''א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין וה''נ מכיון דנולד לה ספק טומאה יעשנה בטומאה דאלו לת''ק. דהתם הא קאמר מוטב שיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה:
טבל מנינו בחולין. שמעינן מהא דתנינן תמן בריש פ''ד דטבול יום אוכל מעשר שהוכשר במשקה וראוי לקבל טומאה ואותו מעשר לא הופרש ממנו התרומת מעשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות שדין שני לטומאה להם מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה לפי שהמעשר כחולין הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואע''ג דהמעשר טבול הוא לתרומת מעשר שבו א''כ הדא אמרה שהטבל מנינו הוא בחולין דלאו כתרומה חשיב. והאי מילתא אחריתא וכל הספק הפוסל וכו' דפוסל גם את החולין הטבולין לתרומה שמעינן מהא דתנינן תמן והיינו מתני' דהכא ואיידי דקאמר ברישא תמן קאמר נמי להא תמן דשנינו נולד לה ספק טומאה וכו' משגלגלה תעשה בטהרה ואסור לטמא אותה ביד משום דהוו חולין הטבולין לחלה דדין תרומה יש לה אלמא דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וא''כ תקשי לך הני מתני' אהדדי ועל כרחך לשנויי דבמתני' דהכח מיירי בספק טומאה דכה''ג שאלו היתה טומאה ודאית היתה מטמאה את החולין ובהא הוא דגזרו על ספקה בחולין הטבולין לחלה ולתרומה אבל מתני' דטבול יום בטומאה דאין ודאה מטמא את החולין מיירי דהא טבול יום וכן הידים מסואבות אינן מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין והלכך אינן מטמאין נמי את החולין הטבולין לתרומה דבטומאה דכה''ג אע''פ שהיא ודאית אמרינן חולין הטבולין לחלה ולתרומה לאו כחלה ותרומה דמו והשתא בהאי שינויא גופה ניחא לן נמי הני תרתין מילין דר''ח דהיינו הך:
אמר ר' יוסי צ''ל. דר' יוסי הוא דאהדר ליה לר' יונה דמאי קשיא לך הני תרתי מילין דר' חייה הרי אוף אנן תנינן תרתיהון במתני' ואדרמית דר' חייה אהדדי טפי הוי לך למרמי הני מתני' אהדדי:
אם טבל מנינו בחולין למה לי פוסל את החולין וכו'. כלומר והשתא למאי תני להא דפוסל את החולין מלעשות תרומה דא''כ הא מנינו בתרומה דמהאי מילתא ש''מ דחולין הטבולין לתרומה כתרומה הוו וקשיין הני תרתי מילי דידיה אהדדי:
טבל מנינו בחולין. כלומר דתני חדא דהטבל מנינו הוא בחולין דנחשב הוא כדין חולין ותני חדא דכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין מלעשות תרומה כלומר אם נגעה ספק טומאה זו בחולין הטבולין לתרומה אינו יכול להפריש התרומה מהן אלמא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו והן סותרין זה את זה כדמסיק וקאמר וקשיא וכו':
גמ' תרתין מילין תני ר' חייה רובה. שמענו ממנו שני דברים ואינון פליגין וקשיא מחדא על חדא כדמפרש ואזיל מה הן השני דברים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source