רִבִּי יוֹנָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ וּמָצָא קָמָה לֵחָה מַהוּ שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה מִשּׁוּם חָדָשׁ. אָמַר לוֹ לָמָּה לֹא. עַד כְּדוֹן לֵחָה אֲפִילוּ יְבֵישָׁה. אָמַר לֵיהּ אֲפִילוּ יְבֵישָׁה אֲפִילוּ קְצוּרָה. מֵעַתָּה אֲפִילוּ חִיטִּין בָּעֲלִייָה. כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לֹא יֹאכְלוּ יִשְׂרָאֵל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מִן דְּנַפְקוֹת תָּהִית דְּלֹא אָֽמְרָת לֵיהּ שַׁנְייָא הִיא שֶׁמִּצְוַות עֲשֵׂה דוֹחָה לְמִצְוַות לֹא תַעֲשֶׂה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה דּוּ אָמַר מִצְוַת עֲשֵׂה דוֹחָה בְּלֹא תַעֲשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּתוּבָה בְצִידָּהּ נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי דּוּ אָמַר אֵין מִצְוַת עֲשֵׂה דוֹחָה לְמִצְוֹת בְּלֹא תַעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הָֽיְתָה כְתוּבָה בְצִידָּהּ מַה שֶׁיִהְיוּ תַגָּרֵי גּוֹיִם מוֹכְרִין לָהֶם וּכְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר כָּל בִּיאוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַתּוֹרָה לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֶה שָׁנָה נֶאֶמְרוּ שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע 11a שֶׁחִילְּקוּ. הָתִיב רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא וְהָֽכְתִיב וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. לֹא בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. הָתִיב רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי וְהָֽכְתִיב מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָֽצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה בְּעֵינֵי כָל מִצְרַיִם. לֹא בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ומצאו קמה לחה. וניכרת שהיא מתבואה חדשה אם היתה אסורה עליהן משום חדש עד שלא קרב העומר והשיב לו בפשיטות ולמה לא והדר בעא מיניה עד כדון לחה ואם אפי' יבישה חששו לאסור משום חדש דשמא מאות' שנה היא וא''ל אפי' יבישה ואפי' מצא כבר קצורה:
מעתה היה להם לחוש אפי' לחטין שהן בעלייה. והשיב לו ר' ירמיה כך אני אומר לא יאכלו ישראל מצה בלילי הפסח באותה שנה והא קרא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' ולדבריך דוקא ממחרת הפסח אכלו ולא קיימו בערב תאכלו מצות בלילי הפסח בתמיה אלא דלאותן חטין שהן בעלייה לא חששו שיהו מתבואה חדשה ומהן אכלו מצות בלילי הפסח ואף שהוא קודם להעומר:
מן דנפקית תהית. לאחר שיצאתי מבה''מ הייתי מתחרט על שלא אמרתי שנייא היא מצות מצה בלילי הפסח שמצות עשה שלה דוחה להל''ת של חדש ולעולם אפשר לומר דשוב לא אכלו ואפי' מהחטין שבעלייה עד מחרת הפסח שהעומר מתירן:
על דעתיה דר' יונה דהוא אמר וכו' ניחא. כלומר הא דקאמר ר' יונה שהיה לו להשיב שאני מצה בלילי הפסח שהיא דוחה להל''ת של חדש ניחא הוא לדעתיה ולשיטתיה דהכי קאמר בעלמא וכן פליגי בפ''ק דביצה ור' יונה ס''ל דכל מצות עשה דוחה להל''ת ואע''פ שאינה כתובה בצדה אבל על דעתיה דר' יוסי לא כך היה אלא דפליג עליה התם ובכל מקום וס''ל שאין מצות עשה דוחה למצות ל''ת אא''כ היא כתובה בצדה וא''כ אין להשיב על דברו ר' ירמיה שהרי מצות עשה דמצה אינה כתובה בצד הל''ת של חדש ואינה דוחה אותה והשתא הדרא קושיא לדוכתה דאי אמרת שהיו חוששין אפי' על החטין שבעליה שמא מן החדש הן א''כ היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה של פסח וקאמר הש''ס מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם מה שהביאו מח''ל וקסבר דחדש אינו נוהג בח''ל וכדמסיק:
וכר' ישמעאל וכו'. כלומר דסבר לה כר' ישמעאל דאמר בפ''ז דסוטה ובפ' בתרא דכל ביאות שנאמרו בתורה אינן אלא לאחר ירושה וישיבה ואפי' בחדש ולדידיה אינו נוהג בח''ל ולא דריש בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ואף אם היה מצוי חדש של ישראל היה מותר להם שלא נהג עד לאחר י''ד שנה אלא מפני שלא היה לישראל כלום באותה שעה לכך קאמר מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם:
התיב ר' בון בר כהנא. והיכי מצית אמרת דלא נצטוו על החדש מיד בביאתן והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכי מחרת הפסח לא בששה עשר הוא ומדלא אכלו עד מחרת הפסח ש''מ דמעיקרא דלא אכלו משום דאכתי לא אקריב עומר וא''כ היו אסורין בחדש מיד והדרא קושיא לדוכתא דלר' יוסי דאין מצות מצה דוחה ל''ת דחדש היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה:
התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי. על הא דפשיטא לי' לר' בון דמחרת הפסח בי''ו הוא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' וכי לא בחמשה עשר הוא וממחרת הפסח היינו ממחרת שחיטת קרבן פסח וה''נ כן וא''כ לעולם אימא לך כמ''ד דלא נצטוו על החדש מיד דהא בט''ו אכלו מעבור הארץ וקרא מילתא אחריתא קמ''ל דלא היו צריכין לאכול מעבור הארץ מקודם כדאמרינן בקידושין שהיו מסתפקין ממן שבכליהם עד הפסח:
יָֽצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם רִבִּי לִיעֶזֶר מְחַייֵב וְרִבִּי עֲקִיבָה פּוֹטֵר. אָֽמְרוּ רִבִּי לִיעֶזֶר מִן אַתְרֵהּ וְרִבִּי עֲקִיבָה מִן אַתְרֵהּ. רִבִּי לִיעֶזֶר מִן אַתְרֵיהּ מָה טַעֲמָא דְּרִבִּי לִיעֶזֶר לֶחֶם הָאָרֶץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. רִבִּי עֲקִיבָה מִן אַתְרֵיהּ מָה טַעֲמָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַייָבִין. וְאֵין אַתֶּם חַייָבִין חוּץ לָאָרֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
יצאו מכאן לשם וכו'. וקאמר הש''ס דטעם פלוגתייהו בסיפא בטעמא דפליגי ברישא תליא כדאמרינן לעיל דלר' יהודה ר''א פוטר ברישא ור''ע הוא דמחייב וא''כ כל חד וחד מן אתריה הוא דאתא דהואיל דר''א פוטר בפירות ח''ל שנכנסו לארץ דדריש באכלכם מלחם הארץ לדיוקא ולא מלחם ח''ל והלכך בסיפא שיצאו מא''י לח''ל מחייב בחלה דלחם הארץ בכל מקום שהוא משמע ואפי' הוא עכשיו בח''ל ולר''ע נמי מן אתריה הוא דמחייב ברישא משום דדייק ליה שמה דשמה אתם חייבין אף בפירות ח''ל והלכך בסיפא דיצאו מא''י לח''ל פוטר ר''ע דשמה דוקא הוא שאתם חייבין ואין אתם חייבין בח''ל ואפי' הן מפירות הארץ:
רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה 11b בְּמַחְלוֹקֶת. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרוֹךְ כַּף רַגְלֵיכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה. אֵין בִּכְלָל אֶלָּא מַה שֶׁבִּפְרָט וּכְרִבִּי יוּדָה. מֵתִיבִין לְרִבִּי יוּדָה אִם בִּסְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָֽכְתִיב מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כָּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לִסְפָרֵי יִשְׂרָאֵל תְּנֵיהוּ עִנְייָן לִסְפָרֵי חוּץ לָאָרֶץ. מֵעַתָּה מַה שֶׁהָיָה דָוִד הוֹלֵךְ וּמְכַבֵּשׁ בַּאֲרָם נַהֲרַיִם וּבַאֲרָם צוֹבָה יְהוּ חַייָבִין בְּחַלָּה. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהָיָה דָּוִד מַנִּיחַ סְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְכַבֵּשׁ סְפָרֵי חוּץ לָאָרֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' במחלוקת. על הא דמייתי לקמיה קאי כלומר דתליא במחלוקת דר' יהודה ורבנן דמתני' דהכא דכתיב כל מקום וגו' ודריש לה בספרי פ' עקב אם ללמד על תחומי א''י הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון וכו' אלא אם אינו לספרי וגבולי א''י וכו' כדמייתי לקמן והן דברי חכמים ולרבות כל מקום שתכבשו ואפי' מח''ל יהיה דינו כארץ וברישא דברייתא דריש אין בכלל אלא מה שבפרט והלכך מוקי לה כר' יהודה דמתני' וכלומר דהאי כל מקום דקאמר קרא על הפרט דפרט אח''כ קאמר מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם וללמדינו על גבולי וספרי א''י שכל שהוא בתוך הגבול דוקא הרי הוא כא''י והלכך נמי ס''ל לר' יהודה במתני' דאין עפר ח''ל הבא בספינה לארץ נחשב כארץ עד שתהא הספינה גוששת בקרקע הארץ וזהו דקאמר וכר' יהודה:
מתיבין. רבנן לר' יהודה אם בספר וגבול א''י הכתוב מדבר והלא כבר כתיב מהמדבר והלבנון וכו' וזהו דרשת הספרי שהבאתי דלרבנן הוא דאתיא:
תנהו ענין לספרי ח''ל. לאותן שיכבשו אח''כ לכם יהיה ויהא נחשב כא''י:
מעתה מה שהיה דוד הולך ומכבש וכו'. וזהו סוריא יהו חייבין בחלה מן התורה ואנן קיי''ל דאין חיוב תרומה ומעשרות בסוריא אלא מדבריהם ומשני שנייא היא דהתם טעמא לפי שהיה דוד מניח גבולי א''י עצמן לכבוש אותן בתחילה והיה מכבש מקודם לאלו שהן בגבולי ח''ל והכי מסיים לה בספרי התורה אמרה משתכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש ח''ל והוא לא עשה כן אלא חזר לכבוש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source