הלכה: הַשּׁוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ כול'. וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַשְׁאִיל. וְלֹא כֵן תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. אֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל וְלֹא הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר וְלֹא הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר וְלֹא הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל אֶלָּא אִם כֵּן נָֽטַל רְשׁוּת מֵן הַבְּעָלִים. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. וְהוּא שֶׁנָּתַן לוֹ לְהַשְׂכִּיר. וָכָא. וְהוּא שֶׁנָּתַן לָהּ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת בָּהּ אֶפִּיטְרוֹפָּא. רִבִּי אַבָּהוּ שָׁאַל. שְׁאָלוּהָ בְּעָלִים מִשּׂוֹכֵר וָמֵתָה כְדַרְכָּהּ יִשָּׁבַע הַשּׁוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְדַרְכָּהּ וְהַשׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. וְאִין כֵּינִי אֲפִילוּ אֲכָלוּהָ. אָמַר רִבִּי אַבִּינָָּא. אָֽכְלוּ שֶׁלָּהֶן אָֽכְלוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הֵיאַךְ הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁלָּזֶה. אֶלָּא תַּחֲזוֹר פָּרָה לַבְּעָלִים.
Pnei Moshe (non traduit)
אכלו שלהן אכלו. שאני אכלו דשלהן הוא שאכלו דלא אמרי' אלא כל זמן שהיא אצלו עדיין ברשות השוכר היא כל ימי שכירתו לעשות בה מלאכה ולפיכך חייבין בעלים באונסין אבל אם אכלו אין להשוכר עליהם כלום מהפרה אלא שאינו משלם לו שכירות כ''א אותן הימים שעמדה אצלו:
ואין כיני. חזר ושאל לו ואם כן אפי' אכלוה הבעלים נמי נימא שישלמו להשוכר:
ר' אבהו שאל. אם דוקא השאילוה לאחר קתני במתני' או נימא דאפי' חזרו ושאלוהו הבעלים מהשוכר ומתה כדרכה דהשתא איהו חייב ובכה''ג אם צריכין הבעלים לשלם להשוכר. ותיבות ישבע השוכר שמתה כדרכה. מיותרין הן ואגב ריהט' לישנא דמתני' כתוב' כאן וכן לא גריס לה התם שהרי בבית הבעלים מתה ולא ידע זה ומה שבועה שייך לו:
גמ' ויש לו רשות להשאיל. פרתו של חבירו שלא מדעתו בתמיה ולא כן תני ר''ח וכו' בתוספתא פ''ג. וגרסינן להאי סוגיא בפ' הכותב הלכה ה' על המתני' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו'. ושם עיקר הסוגיא וכאן מביא הש''ס בקצרה וברמז כדרכו ומה שצריך למשנתינו והיינו דקאמר ר' לא לקמיה והוא שנתן וכו' וכא והוא שנתן וכו' ומשום דהתם מקשי הש''ס אמתני' וכי היאך בניה נאמנים בשבועה הלא יכול הוא לומר לה לך האמנתי ולא לבניך. ומשני כי היכי דמוקמי למתני' דהמפקיד והוא שנתן לו המשכי' רשות להשכיר או להשאיל לאחרים וה''נ במתני' דהתם והוא שנתן לה רשות לעשות בניה אפיטרופין:
ואין כיני. חסר כאן התשובה וסמיך על סוגיא דהתם שהשיב הנשאל שם וא''ל כן אנן אומרין. שאפי' הבעלים עצמן משלמין:
משנה: 11a הַשּׁוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר וּמֵתָה כְדַרְכָּהּ יִשָּׁבַע הַשּׁוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְדַרְכָּהּ וְהַשׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁלַּחֲבֵירוֹ. אֶלָּא תַּחֲזוֹר הַפָּרָה לַבְּעָלִים.
Pnei Moshe (non traduit)
וכן שני כלים. לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא שום פסידא אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה אלא אפי' בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר כלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן ולכשיבא אליהו ויאמר של מי הוא נמצא מפסיד בשבירתו וסד''א דבהא מודו רבנן שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו קמ''ל והלכה כחכמים:
מה הפסיד הרמאי. ולעולם לא יודה על האמת אלא הכל וכו':
נותן לזה מנה ולזה מנה וכו'. דאומר להו אתון לא קפדיתו אהדדי ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן ונעשה כאלו הניחו כל הג' מאות בצרור אחד דלא הוה ליה למידק מה יש לכל א' מהן בתוכו:
שנים שהפקידו וכו'. כגון דאפקידו תרוייהו כי הדדי זה בפני זה:
נותן לזה מנה ולזה מנה. אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהן ישבע כל אחד מהן שאותו הוא גזל ונותן מנה לזה ומנה לזה וקנס חכמים הוא שקנסוהו לפי שעבר על לאו לא תגזול. וכן בדין דסיפא אם שנים תובעין לאחד וכל א' אומר אבי הפקיד אצלך מנה והוא אומר אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואינו יודע איזהו הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה ונותן מנה לזה ומנה לזה דאיהו פשע בנפשיה דהוה לי' למידק ולזכור מי הניח אצלו. ודוקא באביו של א' מכם הפקיד וכו' אבל במפקיד גופי' אמרי' דהמפקיד עצמו הוה לי' למידק:
מתני' אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה. והם אינם תובעים לו כלום אלא הוא בא לצאת ידי שמים:
א''ר יוסי כיצד וכו'. והלכה כר' יוסי:
והשואל. שהוא חייב באונסין משלם להשוכר:
ישבע השוכר. להמשכיר שמתה כדרכה ופטור שהשוכר פטור מן האונסין:
מתני' השוכר פרה מחבירו. ועמד השוכר והשאילה לאחר ומסקינן בגמרא שנתן לו המשכיר רשות דאי לאו הכי אין השואל רשאי להשאיל וכן כל שומר:
משנה: אָמַר לִשְׁנַיִם גָּזַלְתִּי אֶת אֶחָד מִכֶּם מְנָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מִכֶּם. אוֹ אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד אֶצְלִי מְנָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה הוּא. נוֹתֵן לָזֶה מְנָה וְלָזֶה מְנָה שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ. שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד זֶה מְנָה וְזֶה מָאתַיִם. זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם נוֹתֵן לָזֶה מְנָה וְלָזֶה מְנָה וְהַשְּׁאָר יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. וְכֵן שְׁנֵי כֵלִים אֶחָד יָפֶה מְנָה וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז זֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי הַקָּטָן לַשֵּׁנִי וְהַשְּׁאָר יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אִם כֵּן מַה הַפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
וכן שני כלים. לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא שום פסידא אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה אלא אפי' בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר כלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן ולכשיבא אליהו ויאמר של מי הוא נמצא מפסיד בשבירתו וסד''א דבהא מודו רבנן שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו קמ''ל והלכה כחכמים:
מה הפסיד הרמאי. ולעולם לא יודה על האמת אלא הכל וכו':
נותן לזה מנה ולזה מנה וכו'. דאומר להו אתון לא קפדיתו אהדדי ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן ונעשה כאלו הניחו כל הג' מאות בצרור אחד דלא הוה ליה למידק מה יש לכל א' מהן בתוכו:
שנים שהפקידו וכו'. כגון דאפקידו תרוייהו כי הדדי זה בפני זה:
נותן לזה מנה ולזה מנה. אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהן ישבע כל אחד מהן שאותו הוא גזל ונותן מנה לזה ומנה לזה וקנס חכמים הוא שקנסוהו לפי שעבר על לאו לא תגזול. וכן בדין דסיפא אם שנים תובעין לאחד וכל א' אומר אבי הפקיד אצלך מנה והוא אומר אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואינו יודע איזהו הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה ונותן מנה לזה ומנה לזה דאיהו פשע בנפשיה דהוה לי' למידק ולזכור מי הניח אצלו. ודוקא באביו של א' מכם הפקיד וכו' אבל במפקיד גופי' אמרי' דהמפקיד עצמו הוה לי' למידק:
מתני' אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה. והם אינם תובעים לו כלום אלא הוא בא לצאת ידי שמים:
א''ר יוסי כיצד וכו'. והלכה כר' יוסי:
והשואל. שהוא חייב באונסין משלם להשוכר:
ישבע השוכר. להמשכיר שמתה כדרכה ופטור שהשוכר פטור מן האונסין:
מתני' השוכר פרה מחבירו. ועמד השוכר והשאילה לאחר ומסקינן בגמרא שנתן לו המשכיר רשות דאי לאו הכי אין השואל רשאי להשאיל וכן כל שומר:
משנה: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ אֲפִילוּ הֶן אוֹבְדִין לֹא יִגַּע בָּהֶן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵית דִּין מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' אפי' הן אובדין. ע''י עכברים או רקבון:
לא יגע בהן. למכרן לפי שאדם רוצה בקב שלו ע''י שעמל בו חביב עליו ביותר מתשעה קבין של חבירו שיקח בדמיהן אם ימכרם זה. והני מילי בשלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנה דלקמן לחטין ולאורז ט' חצאי קבין לכור וכו' אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן מודים חכמים לרשב''ג שמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:
הלכה: אָמַר לִשְׁנַיִם גָּזַלְתִּי כול'. 11b רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּאן בְּעוֹרְרִין כָּאן בְּשׁוֹתְקִין. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּאן בְּשֶׁיֵּשׁ עֵדִים יוֹדְעִין וְכָאן בְּשֶׁאֵין עֵדִים יוֹדְעִין. רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. כָּאן בְּנִשְׁבָּע כָּאן בְּשֶׁלֹּא נִשְׁבָּע. תַּמָּן אָֽמְרִין בְּשֵׁם רַב. שָׁם בְּנִשְׁבָּע כָּאן בְּשֶׁלֹּא נִשְׁבָּע. רִבִּי יִרְמְיָה בְּעֵי. אִם בְּשֶׁנִּשְׁבָּע הָיָה לוֹ לִשְׁתּוֹק. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר. הָיָה לוֹ לִשְׁתּוֹק וְלֹא לְהוֹדוֹת. רִבִּי יָסָא סָבַר מֵימַר. הָיָה לוֹ לִשְׁתּוֹק וְלֹא לִישָּׁבַע. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אִם בְּשְׁנִּשְׁבַּע הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת שְׁלוּחַ בֵּית דִּין. רִבִּי יוֹחָנָן סָבַר מֵימַר. שְׁלוּחַ בֵּית דִּין שֶׁעָשָׂה גוֹזֵל. תַּנָּיֵי חוֹרָן תַּנֵּי. שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁעָשָׂה נִגְזַל. [וְכֵן תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָֽעְזָר אוֹמֵר. שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁעָשָה הַנִּגְזַל] וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁעָשָׂה גוֹזֵל. אָמַר רִבִּי אִילָא. אוֹף אֲנָן תַּנִּינָא וְאָֽמְרִינָן. הִיא גְזֵילָה הִיא בְעִילָה הִיא מִלְוָה. הַכֹּל מוֹדִין בְּפִיקָּדוֹן דְּמַתְנִיתָא מֵהָדָא אָמַר לִשְׁנַיִם. גָּזַלְתִּי אֶחָד מִכֶּם מְנָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה הוּא.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' ייסא סבר מימר. דהכי מפרשינן לכוונת ר' ירמי' דהי' לו לישתק ולא לישבע שהרי ע''כ הכא איירי שלא הי' אדם תובעו כדקתני שהודה מפי עצמו והיאך שייך כאן נשבע דאם לכפור היה רוצה בתחלה א''כ היה לו לשתוק והרי אין כאן תובע:
אם בשנשבע. ר' יוחנן מקשה ג''כ על האי אוקמתא דאם כשנשבע מיירי אמאי צריך ליתן לכל א' וא' כשהודה אח''כ הי' לו לעשות שליח ב''ד ולמסור בידו הגזילה והוא יודע שלא גזל אלא מנה וכשיתן לשליח ב''ד כבר יצא י''ח כדתנן פ' הגוזל קמא אבל הוא נותן לשליח ב''ד ובשאינו יכול למסור להנגזל מיירי התם וה''נ כן:
ר' יוחנן סבר מימר. ומפרש הש''ס דר' יוחנן דפריך הכי משום דסבר מימר הוא שליח ב''ד דתנן דעבדי רבנן תקנת השבים כדי לצאת י''ח שעשאו גוזל אפי' שעשאו הגזלן ולא הנגזל יוצא י''ח כשימסור לידו:
תניי חורן תני. תניא אחר לא תני הכי אלא שליח ב''ד שעשאו נגזל דוקא ולא שעשאו גוזל ופליגא על ר' יוחנן:
אוף אנן תנינא ואמרי. התם ביבמות קאי דקאמר ר' יודן דמחלקינן בין גזל לפקדון אלא דמלתא דר' יודן נשנית התם בענין אחר במקצת ור' אילא קאמר אף אנן נמי תנינן דר' טרפון חולק ואדלעיל קאי דקאמר שם דמתני' בדין הגזילה דלא כר''ט:
היא גזילה היא בעילה היא מלוה. כלומר בכל אלו הדינים חולק ר''ט עם ר''ע גזילה הא דאמרן בעילה בדין קידש א' מב' נשים ואינו יודע איזו קידש וכדמוקי התם דקידש ע''י בעילה קאמר וקסבר ר''ט נותן גט לכל א' ומניח כתובה ביניהן ומסתלק וכן במלוה אם לוה מא' משנים ואינו יודע ממי לוה:
הכל מודין בפקדון דמתניתא. אפי' ר''ט:
מהדא אמר לשנים וכו'. ואסיפא קאי אביו של א' מכם הפקיד וכו' וטעמא דפשע בנפשיה הוא דהוה לי' למידק:
ר' ירמי' סבר מימר. כלומר הכי פירושא דהבעיא הי' לו לשתוק ולא להודות וכלומר דאם שנשבע מאי שהודה מפי עצמו דקתני ולענין מאי הי' לו להודות ואם לצאת ידי שמים היא רוצה ונמלך על שנשבע א''כ מאי אריא שנשבע הכא הא עיקר חיובו הודאתו גורם ואפי' לא נשבע והודה לצאת ידי שמים נמי דינא הכי:
ר' ירמי' בעי. על האי אוקמתא בשם רב אם בשנשבע הי' לו לשתוק ומפרש הש''ס ואזיל להקושיא דר' ירמיה:
תמן אמרין. בבבל פירשו הא דרב שם בשנשבע ועל מתני' דהכא קאי ודרך הש''ס הזה כשהוא מעתיק סוגיא הנשנית נקט בלישניה כדהתם דתירצו דמתני' דשם בהמפקיד כשנשבע על הגזילה ואח''כ הודה ומודה ר''ט היכא דמשתבע דצריך לשלם לכל א' ומתני' דיבמות בשלא נשבע:
כאן בנשבע וכו'. וכדמפרש ואזיל דברי ר' ירמיה בשם רב דסתם דבריו:
כאן בשיש עדים יודעין. הכא במתני' איירי בשיש עדים מהגזילה או מהפקדון שאצלו אבל אינם יודעים משל מי והלכך אפי' ר''ט מודה שצריך ליתן לכל א' וא' לפי שכל א' וא' יכול לתובעו בעדים:
כאן בעוררין וכו' אפי' תימא ר''ט היא והתם מיירי כשהבעלים עוררין ותובעין אותו והוא לא הודה להם בתחלה והלכך אמרינן דכיון דספיקא הוא אינם יכולים כל א' להוציא מידו ומניח גזלה ביניהן ומסתלק ומתני' דהכא מיירי כשהבעלים שותקין וכדקתני שהודה מפי עצמו שלא הי' אדם תובעו כלום אלא שהוא בא לימלך ולצאת ידי שמים אומרים לו לא יצאת עד שתשלם לשניהן:
גמ' כאן בעוררין כאן בשותקין. התם ביבמות קאי וסוגיא זו כתובה שם פט''ו הלכה ט' על המתני' דתנינן גזל א' מחמש' ואין ידוע איזה מהן גזל וכל א' וא' אומר אותי גזל מנית את הגזלה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר''ע אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל א' א' וגרסינן התם בריש הסוגיא א''ר אסי מתני' דר''ע דלא כר' טרפון דתנינן תמן אמר לשנים גזלתי את א' מכם וכו' וכלומר מתני' דהכא דקתני נותן לזה מנה ולזה מנה לא אתי' אלא כר''ע דהתם דאלו לר''ט הא קסבר מספיקא לא מפקינן ממונא וקאמר התם עלה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן דברי הכל היא וכדמתרצין כל הני אמוראי דלקמן והגי' שם מסורסת במקצת ודרך הש''ס הזה להביא בקצרה כמה שנאמרה ונשנית בבית המדרש במקום אחר:
אמר ר' יוסי וכו'. כמו במתני' ואין מוסיף הש''ס כלום ע''ז כ''א לשנות לדברי ר' יוסי לפי שהן עיקר להלכה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source