Vayedaber

'Avodah Zarah

Daf 2a

נִיחָא מִלְּהַשְׁאִיל. 2a מִלִּשְׁאוֹל מֵהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַשִּׂיאוֹ שֵׁם. נִיחָא מִלְּהַלְווֹתָן. מִלִּהַלְווֹת מֵהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַשִּׂיאוֹ שֵׁם. נִיחָא מִלְּפוֹרְעָן. מִלִּיפָּרַע מֵהֶן. שֶׁלֹּא יֹאמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ סִייְעָה. רִבִּי בָּא בַּר טֶבְלַיי בְשֵׁם רַב. אִם הָֽיְתָה מִלְוָה אוֹבֶדֶת מוּתָּר. וְתַנֵּי כֵן. מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּעֵדִים. אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בִּשְׁטָר. אֲפִילוּ מִלְוָה בִשְׁטָר אוֹבֶדֶת הִיא. שֶׁלֹּא בְּכָל שָׁעָה אָדָם זוֹכֶה לִפְרוֹעַ חוֹבוֹ. מַאי כְדוֹן. מִלְוָה אוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא בְמַשְׁכּוֹן. אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּמַשְׁכּוֹן. אַשְׁכַּח תַּנֵּי עַל קַדְמִיתָא. מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּעֵדִים. אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בִּשְׁטָר.

Traduction

⁠—On comprend qu’il soit défendu de leur donner en location (en raison du profit ultérieur à en tirer); mais pourquoi est-il défendu de louer d’eux? -Il est à craindre que le propriétaire païen qui oblige l’Israélite l’entraîne chez lui à l’idolâtrie. -On comprend l’interdit de leur prêter; pourquoi est-il défendu de leur emprunter? -On craint les suite d’une complaisance. -On comprend la défense de les payer; pourquoi est-il défendu de faire se payer d’eux? -Pour ne pas laisser croire au païen que l’influence de son idole lui a permis de s’acquitter. R. Aba b. Tablaï dit au nom de Rav: s’il s’agit d’un prêt en danger d’être perdu, il est permis de l’encaisser en ce jour. De même on a enseigné: un prêt risqué est celui qui a été fait devant témoins, mais verbal (on peut l’encaisser). Toutefois, malgré le contrat on ne réussit pas toujours à se faire payer le dû, et c’est risqué. -De quel prêt garanti la Mishna parle-t-elle pour l’interdire? -Le prêt non basé sur un gage est risqué; mais celui qui est gagé n’est pas risqué (et sera interdit). On trouve aussi un enseignement qui confirme le premier dire: un prêt verbal par devant témoins est exposé à être perdu, non celui qui est rédigé sur contrat.

Pnei Moshe non traduit

ניחא מלהשאיל. דאסרו חכמים דמהני ליה ואזיל ומודה:

מלשאול מהן. מאי טעמא:

מפני שהוא כמשיאו שם. שהוא גומל חסד והאי בר ישראל צריך ליה ואזיל ומודה:

מליפרע מהן. מאי טעמא דת''ק דאסר:

שלא יאמר ע''ז שלו סייעה. אותו לפרוע חובו ואזיל ומודה:

ותני כן. תניא נמי הכי וכדמפרש לה בברייתא דמלוה אובדת היינו אפי' אם היא בעדים אלא שבע''פ היא מותר מפני שהוא כמציל מידו:

אין מלוה אובדת. אם היא בשטר ואסור וקאמר הש''ס דלפעמים אפי' היא בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו:

מאי כדון. והשתא במאי איירי במתני' דלמאי קרינן מלוה שאינה אובדת ואסור:

מלוה אובדת שלא במשכון. ובין בע''פ ובין בשטר מותר:

אין מלוה אובדת. אם היא במשכון ואסור:

אשכח תני על קדמיותא. אשכח ברייתא דתני לה כמו דתנינן בקדמייתא דמלוה שאינה אובדת בשטר היא ואסור:

תַּמָּן תַּנִּינָן. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. אִשָּׁה לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּיבוּל הוּא לָהּ׃ רִבִּי חֲנִינָה וְרִבִּי מָנָא. חַד אָמַר. בְּסִיד שֶׁהוּא מַתִּירָתוֹ בְמוֹעֵד נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּסִיד שֶׁמַּתִּירָתוֹ אַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר. וְחָרָנָה אָמַר. בְּסִיד שֶׁהִיא מַתִּירָתוֹ אַחַר הַמּוֹעֵד נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּסִיד שֶׁמַּתִּירָתוֹ בְתוֹךְ הַמּוֹעֵד מוּתָּר. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן מַה דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָה רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי יְהוּדָה כְדַעְתֵּיהּ. כְּמַה דְרִבִּי יְהוּדָה אָמַר תַּמָּן. נִיבוּל שָׁעָה נִיבוּל. כֵּן הוּא אָמַר הָכָא. צָרַת שָׁעָה צָרָה. הֲווֵי דוּ אָמַר. בְּסִיד שֶׁהוּא מוּתָּר בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּסִיד שֶׁהוּא מוּתָּר אַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר.

Traduction

On a enseigné ailleurs (8)(Moed Qatan 1, 7).: bien qu’une femme puisse procéder à la confection d’ornements pour sa toilette pendant les jours de fête, selon R. Juda, elle ne devra pas s’enduire la figure de chaux; car, malgré le profit futur, ce procédé l’enlaidit pour le moment. R. Hanina et R. Mena justifient diversement cette divergence d’avis: d’après l’un, R. Juda et les autres docteurs diffèrent d’avis au sujet de la chaux, que la femme enlèvera encore pendant la fête, et tous admettent l’interdit de la chaux qui ne sera enlevée qu’après la fête; d’après le second, il y a divergence d’avis au sujet de la chaux que la femme enlèvera seulement après la fête, et tous permettent l’usage de la chaux à enlever pendant la fête. Jusque là, on ne savait pas qui a professé chacune de ces opinions; mais de ce que R. Hanina ou R. Yossé dit au nom de R. Yohanan que R. Juda se conforme sous ce rapport à son propre avis, et comme celui-ci dit qu’un enlaidissement même momentané compte comme tel, de même un chagrin d’un instant compte aussi (et malgré la satisfaction ultérieure de l’acquit, c’est une peine pour l’instant de le payer, et il est permis de se faire payer du païen); donc, R. Hanina a professé l’avis que la discussion entre R. Juda et les autres sages se réfère à l’application momentanée de la chaux, R. Juda tenant compte de l’enlaidissement partiel, et tous interdisent l’usage de la chaux à enlever après la fête.

Pnei Moshe non traduit

תמן תנינן. בפ''ק דמ''ק ועושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר אשה לא תסוד. לא תתן סיד על פניה במועד דאע''פ כשנוטלתו מאדימה ומצהיל פניה כיון דהנאה שבאה לאחר זמן הויא ובמועד ניוול הוא לה אסור:

ר' חנינא ור' מנא. פליגי במה נחלקו ר' יהודה וחכמים:

בסיד שהוא מתירתו במועד נחלקו. שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום או יומים ובתוך המועד בהא הוא דשרי ת''ק מכיון דאיכא הנאה במועד גופיה ורב יהודה אוסר דלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהוא על פניה:

אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור. לדברי הכל כיון דבמועד אין לה הנאה כ''א ניוול:

ואחרינא אמר דל''פ אלא במתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר' יהודה אוסר ולת''ק אפי' בכה''ג שרי מפני ששמחה לאחר זמן:

מותר. אפי' לר' יהודה:

ולא ידעין. אנו מאן מינייהו דר' חנינא ור' מנא אמר דא ומאן אמר דא:

מן מה דאמר ר' חנינא וכו' ר' יהודה כדעתיה. דלשיטתיה אזיל כמה דקרי ליה התם ניבול שעה ניבול וכן הוא אמר הכא דצרת שעה צרה היא ואע''פ ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר לו עכשיו:

הווי דהוא אמר וכו'. ש''מ דרב חנינא הוא דמוקי פלוגתייהו דפליגי בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד ואסר ר' יהודה משום דס''ל ניבול שעה הוי ניבול בשעה שמניחתו על פניה במועד:

אוּמָנִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עִם הַגּוֹי בָּאִידָן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אָסוּר. בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶן מוּתָּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּתָלושׁ מִן הַקַּרְקַע. אֲבָל בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע אָסוּר. בְּעִיר אֲחֶרֶת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוּתָּר. מָהוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוּתָּר. בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר בֵּין בְּשָׂכִיר בֵּין בְּקִיבּוֹלֶת. אָמַר רִבִּי לָא. בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר וּבִלְבַד בְּקִיבּוֹלֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּרְסָנָה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. בְּשַׁבָּת וּבְאֵבֶל וּבַעֲבוֹדָה זָרָה הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

אומנין ישראל. תוספתא בפ''ק דמכלתין ובספרי הדפוס נשתבשה הגי' שם והגי' נכונה כדמייתי האי ש''ס בפ''ק דשבת ושם היא שנויה והסוגיא דהכא:

בתוך ביתו. של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:

א''ר שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר יום אסור. והכי הוא בתוספתא ובפ''ק דשבת. דלא התירו בתוך בתיהן אלא א''כ קיבל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעד כל המלאכה כך וכך וכיוצא בו שאינו ניכר לפי שמובלע שכר יום אידם בהן אבל בשכר יום אסור שניכר שכר יום אידם שנותן לו:

בד''א בתלוש מן הקרקע. הא דהתירו בקבולת בבית הנכרי בתלוש מן הקרקע דוקא:

אבל במחובר לקרקע. כגון שעושה לצורך מחובר לקרקע שמסתת אבנים לשקען בבנין אסור אפי' בביתו של נכרי:

בין כך ובין כך. כדמפרש ואזיל:

בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקיבולת. דכיון דבעיר אחרת הוא ואינן יודעין שהמלאכה של ישראל הוא מותר אפי' בשכירות ובמחובר:

רבי לא. פליג ומפרש דהאי בין כך ובין כך לא קאי אסיפא במה דברים אמורים בתלוש וכו' ובעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת אבל בשכירות אפי' בעיר אחרת אסור:

'Avodah Zarah

Daf 2b

משנה: אֵילּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם קָלֶנְדָּס וְסַטֻרְנָלִייָא וּקְרָטֵסִים וְיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁל מְלָכִים וְיוֹם הַלֵּידָה וְיוֹם הַמִּיתָה דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה יֶשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה אֵין בָּה עֲבוֹדָה זָרָה.

Traduction

Les jours considérés comme fêtes (11)En raison des Calendes, qui sont citées de suite après, le mot araméen Aid fait penser aux Ides (il est étonnant que ni J. Lévy, ni Fleischer n'indiquent cette étymologie). des païens sont les suivants: les calendes, les saturnales, l’anniversaire de l’arrivée au pouvoir crato'', le jour d’installation du souverain, genesi'', l’anniversaire de naissance ou de décès. Tel est l’avis de R. Meir. Les autres docteurs disent: seule, la mort accompagnée d’une combustion (incinération?) constitue un acte idolâtre; sans elle, ce n’est pas de l’idolâtrie.

Pnei Moshe non traduit

מתני' קלנדס. שמונה ימים אחר התקופה:

וסטרנלייא. ח' ימים קודם התקופה. והכא בגמרא קאמר איפכא. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתהו ובהו עמד וישב ח' ימים בתענית כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא עמד ועשה ח' ימים טובים לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשמים והם קבעים לע''ז:

וקרטסים. יום תפיסת מלכות בו וקבעום יום איד:

ויום גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך:

ויום הלידה. יום שנולד בו המלך:

שיש בה שריפה. ששורפין עליו כל כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים:

יש בה ע''ז. כלומר חשיבא לה ואותו היום יש להם איד לע''ז וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא חשיבא להו ואסורין ג' ימים לפניהן:

הלכה: אֵילּוּ הֵן אֵידֵיהֶן שֶׁלְּגוֹיִם כול'. רַב אָמַר. עֵידֵיהֶן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. אֵידֵיהֶן. מָאן דְּאָמַר. עֵידֵיהֶן. וְעֵידֵיהֶם הֵ֗מָּה. מָאן דְּאָמַר. אֵידֵיהֶן. כִּ֤י קָרוֹב֨ י֣וֹם אֵידָ֔ם. רַב אָמַר. מְאַבִּרִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. מְעַבְּרִין. מָאן דְּאָמַר. מְאַבִּרִין. מוֹסִיפִין לָהּ אֵבֶר. מָאן דְּאָמַר. מְעַבְּרִין. כְּאִשָּׁה עוֹבָרָה. רַב אָמַר. יְאוּתוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. יְעוּתוּ. מָאן דְּאָמַר. יְאוּתוּ. אַךְ בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם. מָאן דְּאָמַר. יְעוּתוּ. לָדַ֛עַת לָע֥וּת אֶת יָעֵ֖ף דָּבָ֑ר.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

גמ' רב אמר עידיהן. מלשון ועידיהן המה שהע''ז שלהן מעיד עליהן לחובה:

ושמואל אמר אידיהן. לשון שבר כדכתיב כי קרוב יום אידם:

מאברין. כיצד מאברים את הערים שמוסיפין לה אבר:

מעברין. מלשון עיבור כאשה עוברה:

יאותו. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו מלשון אך בזאת נאות לכם ומלשון רצון ונחת הוא:

מ''ד יעותו. כדכתיב לדעת לעות את יעף דבר ומלשון עת הוא ודבר בעתו מה טוב:

חֲבֵרַייָא אָֽמְרֵי. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל מִשּׁוּם בְּרֵיהּ דְּמוֹעֲדָא. אָמַר רִבִּי 2b בָּא. כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָסוּר לָךְ לִישָּׂא וְלִיתֵּן עִמּוֹ הוּא מְמָעֵט בְּשִׂמְחַת אֵידוֹ. מַה מַפְקָה מִבֵּינֵיהוֹן. לִמְכּוֹר לוֹ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מִתְקַייְמִין. עַל דַּעַת חֲבֵרַייָא אָסוּר. עַל דַּעַת רִבִּי בָּא מוּתָּר. אָמַר רִבִּי יוּדָן. קִרְייָא מְסַייֵעַ לְמַה דְאָֽמְרֵי חֲבֵרַייָא. וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נֶֽאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וְּבְכִי וּבְשַׂקִּ֔ים וַֽאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃ וְלָמָּה לֹא אָמַר בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. מִשׁוּם בְּרֵיהּ דְּמוֹעֲדָא. אִין נֵימַר דַּהֲוָה בְשׁוּבְתָא לֵית יְכִיל דְּאַתְּ מְחַשֵּׁב וְאַתְּ מַשְׁכַּח צוֹמָא רַבָּא בְּחַד בְּשׁוֹבָא. וּמַה בָהּ וְלֵית רִבִּי חוֹנִיָּה מֵיקַל לְמָאן דִּמְעַבֵּר לֵיהּ מִן אַתְרֵיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַדְייָא. אֲנָא חֲשַׁב יָתָהּ וְלָא הֲוָה בְשׁוּבְתָא.

Traduction

– (9)Suit un passage que l'on retrouve plus correctement que dans le présent texte et traduit (Shabat 1, 7).. Selon les compagnons d’étude, R. Ismaël (de notre Mishna) défend aussi les dites relations avec les païens trois jours après les fêtes idolâtres, car en ces jours ils donnent de grands festins de réjouissance considérés comme actes d’idolâtrie. R. Aba dit: Comme le païen sait qu’il est défendu au juif d’avoir avec lui des relations commerciales en ces jours, sa joie de fête en sera amoindrie. -Qu’importe en fait entre le motif donné par les compagnons et celui de R. Aba? -il y a une différence sur le point de savoir s’il est permis de lui céder des objets avant sa fête qui ne se conserveront pas jusqu’à la fête: d’après l’avis des compagnons, c’est interdit, de crainte que le produit vendu soit conservé et serve au jour même de la fête; d’après l’avis de R. Aba (qui ne se préoccupe pas de la crainte de prolonger les festins), il est permis de vendre de tels objets. R. Judan dit que le verset suivant confirme l’opinion des compagnons d’étude (10)Savoir que le lendemain de fête est encore un jour de réjouissance., en disant (Ne 9, 1): Le 24 du 7e mois les Israélites s’assemblèrent pour jeûner et pleurer, vêtus de cilice et ayant des cendres sur eux; or, pourquoi cette réunion n’eut-elle pas lieu le 23, lendemain de fête? Parce qu’en ce jour on achève de se réjouir; et il n’est pas admissible que l’ajournement eût pour cause la coïncidence de cette date avec un jour de Shabat, car le 23 de ce mois ne saurait tomber en un samedi, selon la règle sur le calendrier juif qu’un Kippour (10 Tishri) ne saurait être un dimanche. -A quoi bon cette dernière règle, et R. Hounia ne méprise-t-il pas celui qui tente de déplacer le jour de Kippour? (Pourquoi donc ne pas supposer, qu’alors le 23 Tishri fut un samedi)? -J’ai fait le calcul, dit R. Yohanan b. Marieh, et noté qu’en l’année invoquée au livre d’Ezra le 23 Tishri n’était pas un samedi.

Pnei Moshe non traduit

טעמא דר' ישמעאל. במתני' דאסר אף לאחריהן:

משום בריה דמועדא. בריה לשון סעודה כמו הביאי הבריה ולא ברה אתם לחם. וכלומר שלאחר החג שלהם ג''כ עושין שמחה ומתענגין בסעודת המועד שלהן שנשאר והלכך אסור ר' ישמעאל אף לאחריהן דהם שייכים להחג וכיום איד הן:

כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו. אפי' לאחריהן הוא ממעט בשמחת אידו לפי שהוא דואג שלא יבא לו איזה ריוח מיד אחר יום אידו וממעט בשמחתו להשאיר לו אחרי כן עד שירויח במשא ומתן:

מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו דחברייא ובין טעמא דר' בא כדי שימעט בשמחת אידו:

למכור לו דברים שאינן מתקיימין. ליום אידו ולמכור לו קודם יום אידו איכא בינייהו:

על דעת חבריי אסור. דכמו דחיישינן ביום שלאחר אידו מטעמא דמכל מקום מתענג הוא בבריה דמועדא ושמח אף ביום שלאחריו ה''נ בדברים שאין מתקיימין אסור מהאי חששא שיכול הוא לתקנם לסעודה ולהכין לו מיום אל יום ויהא שמח בזה ביום אידו:

על דעת רב בא. דס''ל דלא חיישינן להכי ומטעמא אחרינא הוא דאסר רבי ישמעאל לאחריהן א''כ בדברים שאינן מתקיימן ליכא למיחש שיהא שמח בהן ביום אידו ומותר למכרן לו. א''נ למכור לו דברים שאינן מתקיימין לאחריהן לרב ישמעאל איכא בינייהו דלדעת חברייא אסור דאע''פ שאינו שמח באלו דברים שאינן מתקיימין מ''מ שמח הוא מבריה דמועדא וכיון דיום שלאחריו כיום אידו דמי אסור למכור לו אפי' דברים שאינן מתקיימין אבל לר' בא דס''ל מטעמא כדי שימעט בשמחת אידו לפי שאסור לישא וליתן עמו גם לאחריהן מותר למכור לו דברים שאינן מתקיימין דבשביל שנתיר למכור לו דברים אלו לא יהא מרבה בשמחת אידו שאינו חושש להן לפי שאין הריוח מצוי בהן ועכ''פ ימעט בשמחת אידו לפי שיודע שאסור לישא וליתן עמו בדברים שהריוח מצוי בהן:

קרייא מסייע למה דאמרי חברייא. דיום שלאחר המועד כמועד הוא ורגילין לשמוח בו ולהתענג בבריה דמועדא:

וביום עשרים וארבעה לחדש וגו'. בנחמיה כתיב ויקרא בספר תורת אלהים וגו' ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו וגו':

ולמה לא אמר בעשרים ושלשה. ולמה לא נאספו ביום כ''ג והלא לאחר החג הוא אלא משום בריה דמועדא מפני שרגילין לשמוח גם ביום שלאחר החג ולנוח בו אלמא יום שלאחריו כמו דשייך לחג דמי:

אין נימר. וכי תימא דיום כ''ג שבתא הוה ולא היו יכולין לבא:

לית יכול. אי אתה יכול לומר כן דיום כ''ג בתשרי יהיה בשבא לפי שאת מחשב דאם כ''ג בשבת אתה מוצא שהיה יום הכיפורים בחד בשבתא ואנן לא עבדינן תרי שבי בהדדי ואם ב''ד רואין שיבא יה''כ באחד בשבת מעברין לאלול כדי שידחה יה''כ לשני בשבת אלא ודאי לאו בשבת היה ומשום בריה דמועדא לא נאספו לבא:

ומה בה. ופריך הש''ס דאי משום הא לא אריא דמה בכך שיהא חל יה''כ להיות בא' בשבת:

ולית רב חוניה מיקל. וכי לא היה ר' חוניה מגנה למי שרוצה בשביל זה להעביר י''ה ממקומו ולדחותו ליום שלאחריו דס''ל דאע''ג דאיקלעו תרי שבי בהדדי אין מעברין לאלול ואכתי נוכל לומר דיום כ''ג בשבת הי':

אנא חשביתה. חשבתי לפי חשבון קביעות השנים ולא היה באותו הזמן בימי עזרא כ''ג בתשרי בשבת אלא טעמא משום בריה דמועדא:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source