הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב מוּתָּר בַּקּוּם כול'. מָהוּ בַּקֻּם. חַלְבָּא מְקָֽטְרָא. מַה טָעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי. 21a שֵׁם אָבִיו קָרוּי עֲלֵיהּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן מוּתָּר בְּיַיִן מְבוּשָּׁל. חַמְרָא מְבַשְּׁלָא.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' חלבא מקטרא. חלב הקפוי ונבדלים ממנו מים והוא נקרא קום:
שם אביו קרוי עליה. דמיתקרי נסיובא דחלבא:
ע''ד דר' יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל. מפני ששם יין קרוי עליו דחמרא מבשלא קרי ליה:
זֶה הַכְּלָל שֶׁהָיָה רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשֵּׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. כְּגוֹן טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ וְהֶחָדָשׁ. לֹא נָֽתְנוּ לָהֶן חֲכָמִים שִׁיעוּר אֶלָּא מִין בְּמִינוֹ כָּל שֶׁהוּא וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין. כְּגוֹן תְּרוּמָה וְחַלָּה וְעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. נָֽתְנוּ לָהֶן חֲכָמִים שִׁיעוּר מִין בְּמִינוֹ. שֶׁלֹּא בְמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. אִילֵּין נְדָרִין מַה אַתְּ עֲבִיד לְהוֹן. כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אוֹ כְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין. מִסְתַּבְּרָא מֵיעַבְּדִינוֹן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. שֶׁהַזָּקֵן עוֹקֶר אֶת הַנֵּדֶר מֵעִיקָּרוֹ. אָֽמְרוּ. אֵינוֹ עִיקְּרוֹ אֶלָּא מִיכָּן וּלְהַבָּא. וַדַּאי מַתְנִיתָא עֲבַד לוֹן כְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. גִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְרוּמָה וְגִידּוּלֵי גִידּוּלִין חוּלִין. אֲבָל טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמוֹת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְּדוּמָּע וְהַבִּיכּוּרִין גִּידוּלֵיהֶן חוּלִין וְגִידוּלֵי גִידוּלִין הֶקְדֵּשׁ. וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי חוּלִין יִפְדֶּה אוֹתָן בִּזְמַן זַרְעָם. 21b וְתַנֵּי עֲלָהּ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּדָבָר שֶּׁזַּרְעוֹ כָלָה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלָה גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין. דְּאָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. בָּצָל שֶׁלְכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ אֲפִילוּ הוֹסִיף כַּמָּה אָסוּר. שֶׁאֵין גִידּוּלֵי אִיסּוּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר. וְדָא מַתְנִיתָא עֲבַד לוֹן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. דְּתַנִינָן תַּמָּן. שֶׁהַנּוֹדֵר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר. אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר. תִּיפְתָּר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין.
Pnei Moshe (non traduit)
ותני עלה. אטבל קאי כדתנן התם הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה דוקא אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אפילו גידולי גדולין אסורין משום דטבל דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל:
וחומר הוא בגידולין. כלומר ועוד חומר מצינו בגידולין כדאמר ר''ז בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו במקום אחר אפי' הוסיף כמה במקום היתר העיקר נשאר אסור:
שאין גידולי איסור. כלומר גידולין הבאין מחמת האיסור אע''פ שהן היתר אין מעלין את העיקר האסור. וכדקאמר ר' יונתן בבבלי דף נ''ז בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור שאין גידולי היתר מעלין העיקר. וקתני מיהת בהאי מתני' גידולי הקדש מותרין ואפילו בדבר שאין זרעו כלה מדלא מחלק כמו בטבל ואע''ג דאיבעי מיתשל עלייהו אפ''ה לא הוי כדבר שיש לו מתירין וכן נמי בנדרים אלמא דהאי מתני' לא עביד להו כדבר שיש לו מתירין:
ודא מתני'. דהכא עבד לון כדבר שיש לו מתירין:
דתנינן. כלומר והא דתנינן במתני' דלקמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ''ט ה''ז אסור תיפתר שנתערב מין בשאינו מינו ולפיכך מותר בשאינו נותן טעם כדבר שיש לו מתירין דלא אמרו אפילו באלף לא בטיל אלא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אפי' דבר שיש לו מתירין בנותן טעם כדלעיל:
נתנו להם חכמים שיעור מין במינו כל שהוא. האי כל שהוא לאו משהו קאמר אלא לפי מה שהוא תרומה וחלה בא' ומאה ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים מפני שכפל איסורן שאסורין בהנאה כפלו בשיעורן:
זה הכלל. ברייתא הובאה בבבלי פ''ז דף כ''ח ואיידי דבעי לקמן אילין נדרין כו' מייתי לה הכא:
כגון טבל. שמתקנו ומתירו ומעשר שני והקדש ניתרין בפדייה והחדש עומר מתירו לא נתנו להן חכמים שיעור בתערובתן אלא מין במינו כל שהוא דאפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין:
ושלא במינו בנותן טעם. שלא אמרו אוסר בכל שהוא אלא במינו:
ופודה אותן בזמן זרעם. כל האוצר שניתוסף מחמת הזרע פודה אותו בדמי הזרע שזרע:
ושלא במינן בנ''ט. דהא דבעינן בתרומה א' ומאה ובערלה וכלאי הכרם א' ומאתים דוקא במינן אבל שלא במינן בנ''ט כדתנן פ''ב דערלה:
אילין נדרין מה את עביד להון. במה את מדמי להון אם הוו כדבר שיש לו מתירין הואיל ויכול לשאול על נדרו או דילמא אין החכם מתיר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע מה שנאסר:
מסתברא. דנעשה אותן כדבר שיש לו מתירין דהא תנינן תמן בפרק המדיר שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו. כלומר וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דבר שיש לו מתירין:
אמרי אינו עוקרו אלא מיכן ולהבא. כלומר עיקר העיקור מיכן ולהבא שהרי אסור היה עד עתה ואע''פ שעוקרו מעיקרו מכל מקום באיסור היה עד עכשיו וחשיב דבר שיש לו מתירין:
ודא מתניתא. וממתני' דתרומות שמעינן דנדרים כדבר שאין לו מתירין הן:
גידולי תרומה תרומה. עבדו רבנן תקנתא משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לישהי לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה והילכך גזרו שיהו גדולי תרומה כתרומ':
וגידולי גידולין. אם חזר וזרע אותן הגידולין גידוליהן חולין:
אבל הטבל ומעשר ראשון. דרובן חולין וכן המדומע רובו חולין וספיחי שביעית ותרומת ח''ל לפי שאינן מצוין וכן הביכורין אינן מצוין שאינן נוהגין אלא בז' המינין ולפיכך גידוליהן חולין:
וגידולי הקדש ומעשר שני חולין. אפי' בדבר שאין זרעו כלה:
משנה: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר מוּתָּר בָּרוֹטֵב וּבַקִּיפָה וְרִבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה וְאָסַר עָלַי רִבִּי טַרְפוֹן בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בְּתוֹכוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ וְכֵן הַדָּבָר. אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁיֹּאמַר בָּשָׂר זֶה עָלַי. אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר. אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר. הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן מוּתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. אָמַר קוֹנָם יַיִן זֶה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם וְנָפַל לְתַבְשִׁיל אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם הֲרֵי זֶה אָסוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' מותר ברוטב ובקיפה. קיפה היינו דק דק של בשר הנקפא בשולי קדר':
ור' יהודה אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר ואין הלכה כר''י:
אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון דאמר בשר זה שוייה עליה חתיכא דאיסורא ואסור בנותן טעם אבל אם אמר קונם בשר עלי לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:
מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. הרבנן דרבי יהודה:
מתני' קונם זיתים וענבים אילו שאיני טועם. אילו דוקא וכשאמר אלו בלבד אסור אף ביוצא מהן כדפרי' לעיל והא דקתני שאיני טועם לאשמועינן דאע''ג שאמר איני טועם לא סגי עד דאמר אלו:
מתני' מן הסיתווניות. ענבים שאינם מתבשלים ועומדים בכרם בימות החורף ואינם ראויים ליין ועושים מהן חומץ:
כל ששם תולדתו קרויה עליו. שאע''פ שנשתנה נקרא על שם עיקרו כגון דבש תמרים וחומץ סיתווניות:
וחכמים מתירין. איכא בין ת''ק לחכמים דת''ק סבר הנודר בסיתווניות מותר בחומץ היוצא מהן ואסור בסיתווניות וחכמים מתירין בסיתווניות עצמן. דכיון דסיתווניות לאו בני אכילה נינהו כי נדר מסיתווניות דעתו על החומץ היוצא מהן לא על הסיתווניות עצמן:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר כול'. אָמַר רִבִּי הִילָא. מִכֵּיוָן שֶׁאָמַר. זֶה. אֲסָרוֹ עָלָיו הוּא וַהֲנָייָתוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
שם בנו. מטעמא דשם בנו הוא אוסר במתני' לכ''ש דמודי לר' יוסי דאוסר משום שם אביו ואפי' לרבנן דפליגי הכא מודו התם באתרא דקרו ליה קומא דחלבא שאסור כדפרישית לעיל:
גמ' מכיון שאמר זה. כלומר דרבי הילא מפרש הא דקתני במתני' קונם יין שאיני טועם לאו דוקא דקאמר נמי שאיני טועם אלא מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא עצמו וכן להנייתו אם נתערב בתבשיל בנותן טעם. ובבבלי נמי פשיט לה דזה ואלו דוקא אבל בשאיני טועם לחוד ספוקי מספקא לן ולחומרא:
גמ' קונם כל דבר כו'. כלומר כן הדין בקונם אם הוא דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו אם לא אמר זה וכן אם נדר ביוצא ממנו מותר בו שלא נתכוון אלא למה שאמר וכדמפרש מה אית לך דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון זיתים וענבים:
זירעוני גינה שאינן נאכלין. כיון שאינן נאכלין לא נתכוין זה אלא ביוצא מהן:
גמ' מאי טעמא דרבי יוסי. לעיל דקאמר הנודר מן החלב אסור בקום ואגב דלקמיה נקטלה:
שם אביו קרוי עליו. קומא דחלבא:
מאי טעמא דר' יהודה בן בתירא. במתני' שאוסר בדבש תמרים וחומן סיתווניות משום דשם בנו קרוי עליו כלומר שעומד לעשות מהן דבש וכן סיתווניות לעשות מהן חומץ:
משנה: הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים מוּתָּר בַּיַּיִן מִן הַזֵּיתִים מוּתָּר בַּשֶּׁמֶן. אָמַר קוֹנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵילּוּ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם אָסוּר בָּהֶן וּבַיּוֹצֵא מֵהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' מותר ברוטב ובקיפה. קיפה היינו דק דק של בשר הנקפא בשולי קדר':
ור' יהודה אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר ואין הלכה כר''י:
אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון דאמר בשר זה שוייה עליה חתיכא דאיסורא ואסור בנותן טעם אבל אם אמר קונם בשר עלי לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:
מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. הרבנן דרבי יהודה:
מתני' קונם זיתים וענבים אילו שאיני טועם. אילו דוקא וכשאמר אלו בלבד אסור אף ביוצא מהן כדפרי' לעיל והא דקתני שאיני טועם לאשמועינן דאע''ג שאמר איני טועם לא סגי עד דאמר אלו:
מתני' מן הסיתווניות. ענבים שאינם מתבשלים ועומדים בכרם בימות החורף ואינם ראויים ליין ועושים מהן חומץ:
כל ששם תולדתו קרויה עליו. שאע''פ שנשתנה נקרא על שם עיקרו כגון דבש תמרים וחומץ סיתווניות:
וחכמים מתירין. איכא בין ת''ק לחכמים דת''ק סבר הנודר בסיתווניות מותר בחומץ היוצא מהן ואסור בסיתווניות וחכמים מתירין בסיתווניות עצמן. דכיון דסיתווניות לאו בני אכילה נינהו כי נדר מסיתווניות דעתו על החומץ היוצא מהן לא על הסיתווניות עצמן:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים כול'. תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. קוֹנָם כָּל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְאוֹכְלוֹ דֶּרֶךְ הַיּוֹצֵא לֵיאָכֵל. נָדַר בּוֹ מוּתָּר בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. נָדַר בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ מוּתָּר בּוֹ. מַה אִית לָךְ. כְּגוֹן זֵתִים וַעֲנָבִים. וְכָל דָּבָר שֶׁדַּרְכָּן לֵיאָכֵל וְאֵין דֶּרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל. נָדַר בּוֹ מוּתָּר בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. מַה אִית לָךְ. כְּגוֹן אִילֵּין תּוּתַייָא. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵיאָכֵל וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל. נָדַר בּוֹ לֹא נִתְכַּוֵון אֶלָּא בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. מַה אִית לָךְ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. זֵירְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
שם בנו. מטעמא דשם בנו הוא אוסר במתני' לכ''ש דמודי לר' יוסי דאוסר משום שם אביו ואפי' לרבנן דפליגי הכא מודו התם באתרא דקרו ליה קומא דחלבא שאסור כדפרישית לעיל:
גמ' מכיון שאמר זה. כלומר דרבי הילא מפרש הא דקתני במתני' קונם יין שאיני טועם לאו דוקא דקאמר נמי שאיני טועם אלא מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא עצמו וכן להנייתו אם נתערב בתבשיל בנותן טעם. ובבבלי נמי פשיט לה דזה ואלו דוקא אבל בשאיני טועם לחוד ספוקי מספקא לן ולחומרא:
גמ' קונם כל דבר כו'. כלומר כן הדין בקונם אם הוא דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו אם לא אמר זה וכן אם נדר ביוצא ממנו מותר בו שלא נתכוון אלא למה שאמר וכדמפרש מה אית לך דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון זיתים וענבים:
זירעוני גינה שאינן נאכלין. כיון שאינן נאכלין לא נתכוין זה אלא ביוצא מהן:
גמ' מאי טעמא דרבי יוסי. לעיל דקאמר הנודר מן החלב אסור בקום ואגב דלקמיה נקטלה:
שם אביו קרוי עליו. קומא דחלבא:
מאי טעמא דר' יהודה בן בתירא. במתני' שאוסר בדבש תמרים וחומן סיתווניות משום דשם בנו קרוי עליו כלומר שעומד לעשות מהן דבש וכן סיתווניות לעשות מהן חומץ:
משנה: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים מוּתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַסִּתְוָונִית מוּתָּר בְּחוֹמֶץ סִתְוָונִיּוֹת. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר כָּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלַדְתּוֹ קְרוּיָה עָלָיו וְנוֹדֵר מִמֶּנּוּ אָסוּר אַף בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' מותר ברוטב ובקיפה. קיפה היינו דק דק של בשר הנקפא בשולי קדר':
ור' יהודה אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר ואין הלכה כר''י:
אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון דאמר בשר זה שוייה עליה חתיכא דאיסורא ואסור בנותן טעם אבל אם אמר קונם בשר עלי לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:
מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. הרבנן דרבי יהודה:
מתני' קונם זיתים וענבים אילו שאיני טועם. אילו דוקא וכשאמר אלו בלבד אסור אף ביוצא מהן כדפרי' לעיל והא דקתני שאיני טועם לאשמועינן דאע''ג שאמר איני טועם לא סגי עד דאמר אלו:
מתני' מן הסיתווניות. ענבים שאינם מתבשלים ועומדים בכרם בימות החורף ואינם ראויים ליין ועושים מהן חומץ:
כל ששם תולדתו קרויה עליו. שאע''פ שנשתנה נקרא על שם עיקרו כגון דבש תמרים וחומץ סיתווניות:
וחכמים מתירין. איכא בין ת''ק לחכמים דת''ק סבר הנודר בסיתווניות מותר בחומץ היוצא מהן ואסור בסיתווניות וחכמים מתירין בסיתווניות עצמן. דכיון דסיתווניות לאו בני אכילה נינהו כי נדר מסיתווניות דעתו על החומץ היוצא מהן לא על הסיתווניות עצמן:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים כול'. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי. שֵׁם אָבִיו קָרוּי עָלָיו. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. שֵׁם בְּנוֹ קָרוּי עָלָיו. מִסְתַּבְּרָה רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה יוֹדֵי לְרִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי יוֹסֵי לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה יוֹדֵי לְרִבִּי יוֹסֵי. שֵׁם בְּנוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֵׁם אָבִיו. רִבִּי יוֹסֵי לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. לֹא אָמַר אֶלָּא שֵׁם אָבִיו. הָא שֵׁם בְּנוֹ לֹא.
Pnei Moshe (non traduit)
שם בנו. מטעמא דשם בנו הוא אוסר במתני' לכ''ש דמודי לר' יוסי דאוסר משום שם אביו ואפי' לרבנן דפליגי הכא מודו התם באתרא דקרו ליה קומא דחלבא שאסור כדפרישית לעיל:
גמ' מכיון שאמר זה. כלומר דרבי הילא מפרש הא דקתני במתני' קונם יין שאיני טועם לאו דוקא דקאמר נמי שאיני טועם אלא מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא עצמו וכן להנייתו אם נתערב בתבשיל בנותן טעם. ובבבלי נמי פשיט לה דזה ואלו דוקא אבל בשאיני טועם לחוד ספוקי מספקא לן ולחומרא:
גמ' קונם כל דבר כו'. כלומר כן הדין בקונם אם הוא דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו אם לא אמר זה וכן אם נדר ביוצא ממנו מותר בו שלא נתכוון אלא למה שאמר וכדמפרש מה אית לך דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון זיתים וענבים:
זירעוני גינה שאינן נאכלין. כיון שאינן נאכלין לא נתכוין זה אלא ביוצא מהן:
גמ' מאי טעמא דרבי יוסי. לעיל דקאמר הנודר מן החלב אסור בקום ואגב דלקמיה נקטלה:
שם אביו קרוי עליו. קומא דחלבא:
מאי טעמא דר' יהודה בן בתירא. במתני' שאוסר בדבש תמרים וחומן סיתווניות משום דשם בנו קרוי עליו כלומר שעומד לעשות מהן דבש וכן סיתווניות לעשות מהן חומץ:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source