Nedarim
Daf 11a
משנה: הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵילּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵילּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצֵצוּ טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עָד שֶׁתִּישָּׂרֵף אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן.
Traduction
Si quelqu’un dit: ''que ces plantes servent de sacrifice, si elles ne sont pas brisées'' (par l’ouragan), ou ''que ce talit (ce manteau) serve de sacrifice s’il n’est pas brûlé'', il est permis (le cas échéant d’obligation) de les racheter. Mais si l’on a formulé le vœu ainsi: ''que ces plantes soient consacrées en sacrifice, jusqu’à ce qu’elles soient brisées'', ou ''que ce talit serve de sacrifice jusqu’à ce qu’il brûle'', il ne sera pas permis de le racheter.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות. ראה רוח סערה בא וירא שמא יקצצו נטיעותיו ואמר הרי אילו קרבן אם אינן נקצצות או שראה דליקה נפלה בעיר וירא על טליתו שמא תשרף ואמר הרי זו קרבן אם לא תשרף:
יש להן פדיון. כשאר הקדשות ויפדו ויקנו בדמיהן קרבן דכיון דלא אמר הרי הן עלי קרבן לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן:
אין להן פדיון. אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיו' קדושות דכיון דאמר עד שיקצצו ה''ק לכשאפדה יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:
הלכה: הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵילּוּ קָרְבָּן כול'. רָאָה קְצִיעוֹת הַמֶּלֶךְ מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין. רָאָה דְלֵיקָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה וְאָמַר. הֲרִי נְטִיעוֹת הָאֵילּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן מְקֻצָּצוֹת. טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת וְנִקְרָעָה. לְמַפְרֵיעָן קָֽדְשׁוּ אוֹ מִיכָּן וְלָבֹא. מַה נְפִיק מִבֵּינֵיהוֹן. נֶהֱנֶה מֵהֶן. אִין תֵּימַר. לְמַפְרֵיעָן קָֽדְשׁוּ. מָעַל. אִין תֵּימַר. מִיכָּן וְלָבֹא. לֹא מָעַל.
Traduction
On entend ainsi la Mishna: si en voyant les gens du roi aller et venir on aperçoit un commencement d’incendie (et l’on craint, par suite, qu’ils coupent les plants ou le vêtement), et l’on s’écrie: ''que ces plantes servent de sacrifice si elles ne sont pas brisées'', ou ''que ce talit serve de sacrifice s’il n’est ni brûlé, ni déchiré'', le vœu n’est pas effectif, et il sera permis de racheter ces objets. Est-ce que la consécration (76)Enoncée après l'extinction. a un effet rétroactif, où est-elle seulement applicable à l’avenir? La question importe au cas où l’on a tiré une jouissance de ces objets avant l’extinction de l’incendie: si la consécration a un effet rétroactif, il y a prévarication (et culpabilité par ce fait); si elle n’est applicable qu’à l’avenir, il n’y a pas de prévarication (la question posée n’est pas résolue).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ראה קציעות המלך. כמו קציצי המלך והם עבדיו ומשרתיו שהן ממשמשין ובאין והיה ירא שמא יקצצו נטיעותיו כו' וכלומר דמפרש המתני' דע''כ בהכי איירי דאל''ה אימת קדשי והילכך מוקי לה דמיירי שראה עבדי המלך ממשמשין ובאין וראה דליקה ממש משמש ובאה והיה ירא שמא יקצצו אותן עבדי המלך כדי שלא תתחזק ותתוסף הדליקה וכן בטלית הי' ירא שמא תהי' נשרפת ונקרעת ואמר אם אינן נקצצות או הטלית אינה נשרפת יהו קרבן וסד''א דלא אקדשינהו אלא אדעתא דהכי שהי' סבור שא''א להיות ניצולין והוי כמו נדרי שגגות שלא גמר בלבו להקדישן קמ''ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכחי לא הוו דברים. וכעין דמוקי לה אמימר בבבלי דף כ''ח בקציצות כגון דאיכא זיקא נפישא ובטלית כגון דאיכא דליקה:
למפריען קדשו או מכאן ולבא. בעיא היא אם עבר הרוח או עברה הדליקה וקדשו למפרע הן קדושות משעה שאמר או מכאן ולהבא ונפקא מינה אם נהנה מהן קודם שעבר אם מעל או לא ולא איפשיטא:
עָבַר וּפָתַח. עַל דְּבֵית שַׁמַּי מָהוּ. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. בֵּית שֶׁמַּאי אוֹמְרִים אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין. הָדָא אָֽמְרָה. עָבַר וּפָתַח עַל דְּבֵית שַׁמַּי מוּתָּר. 11a הֲווֹן בָּעֵי מֵימַר. בִּנְדָרִים. הָא בִשְׁבוּעוֹת לֹא. אַשְׁכָּח תַּנֵּי. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. לֹא תִשָּֽׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר. נִשְׁבַּע אַתְּ לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וּלְמוֹכְסִין.
Traduction
– Puisque, selon Shammaï, ''on ne doit pas dès l’abord affirmer sous forme de vœu'', quelle sera la règle en cas de fait accompli? -On peut résoudre cette question par la fin de la Mishna, disant: ''Selon Shammaï, il peut jouir de sa femme, non de ses enfants''; cela prouve que selon lui, en cas de fait accompli, le vœu laisse libre. On avait supposé que cette latitude n’est applicable qu’aux vœux, non aux serments; mais on a trouvé un enseignement disant, selon R. Ismaël: de ce verset (Lv 19, 12), vous ne jurerez pas par mon nom à faux, on déduit que c’est permis à l’égard des assassins, des brigands et des percepteurs.
Pnei Moshe non traduit
עבר ופתח על דבית שמאי מהו. לב''ש דקאמרי לא יפתח לו בנדר אם עבר ופתח מהו שיהא נדר דאמרי' ודאי לנדר גמור נתכוון הואיל ומעצמו פתח לו או לא:
נישמעיינה מן הדא. דקתני בסיפא אם הוסיף לו במה שאינו מדירו דהוי בזה באלו פתח לו בנדר שהרי האנס לא הזכיר לו בניו ואפ''ה קאמרי ב''ש אשתו מותרת ש''מ דלא אמרי' לנדר גמור נתכוון ואפי' אם עבר ופתח מותר בדיעבד:
הוון. בני הישיבה בעיי מימר הא דקאמרי ב''ה אף יפתח, נדרים דוקא אבל בשבועות לא דחמירי דכתיב בהו לא ינקה:
אשכח. ברייתא דתני ר''י אומר לא תשבעו בשמי לשקר כתיב אבל נשבע את להרגין כו' ואפי' לפתוח לו בשבועה מותר:
Nedarim
Daf 11b
משנה: הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם מוּתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם. שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. לֹא כָאֵילּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ אֶלָּא מִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ.
Traduction
Celui qui fait vœu de ne jouir en rien des voyageurs maritimes peut tirer jouissance de ceux d’entre eux qui demeurent sur le continent; celui qui s’interdit par vœu de jouir des habitants du contient ne pourra pas tirer jouissance des voyageurs maritimes, car ceux-ci font d’abord partie des habitants du continent (sur lequel ils s’arrêtent). Cependant, on ne considère pas comme voyageurs sur mer ceux qui vont d’Acco à Joppé (sur la même côte), mais ceux qui opèrent souvent une traversée maritime.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה. שאין דרכם לרדת בים:
בכלל יושבי יבשה. שסופם לרדת ולישב ביבשה:
לא כאלו כו'. בגמ' מפרש דאתרוייהו קאי:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם כול'. שֶׁלֹּא תֹאמַר. אֵילּוּ הַהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם. וְלֹא סוֹף דָּבָר אֶלָּא כְגוֹן אֵילּוּ הַהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ. וְלֹא מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה נָדַר. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. נָדַר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם נַעֲשׂוּ בְּנֵי יַבֶּשֶׁת. תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרִבִּי עֲקִיבָה. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אַחַר הַנֶּדֶר. וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אַחַר הָאִיסּוּר. וּבְאִילֵין טַלְייָתָא צְרִיכָה.
Traduction
L’assertion de la Mishna, de ''ne pas considérer comme voyageurs maritimes ceux qui vont d’Acco à Joppé'', se réfère aux 2 règles précédentes. Ainsi, 1° l’interdit de ne jouir en rien de ceux qui voyagent sur mer ne se réfère qu’à ces derniers, non à ceux qui vont d’Acco à Joppé, dont la distance n’est pas considérée comme la mer. 2° Celui qui s’est interdit de jouir des habitants du continent ne pourra pas non plus tirer jouissance des voyageurs maritimes. Ceci finalement s’applique, ''non seulement à ceux qui vont d’Acco à Joppé, mais même à ceux qui opèrent souvent une traversée maritime'' (ils finissent aussi par rester sur le continent). Pourtant le vœu d’interdit ne porte-t-il pas sur les habitants du continent? C’est que précisément les voyageurs maritimes sont classés comme habitants du continent (où ils finissent par se fixer). Si l’on a fait vœu de ne pas jouir de tels voyageurs maritimes après 30 jours, et qu’avant l’arrivée de ce moment ils sont devenus habitants du continent, quelle sera la règle? C’est un point en discussion entre R. Ismaël et R. aqiba (81)Cf. ci-après, (5, 4) (et 11, 6).: R. Ismaël dit de se référer à l’état de l’objet postérieurement au vœu (et l’interdit, ici comme plus loin, n’a pas de prise); selon R. aqiba, on se réfère à l’état énoncé lors du vœu (et la défense subsistera). Reste à savoir comment l’on considère ceux qui vont sur mer pour se promener? (Sont-ce des voyageurs maritimes, ou des habitants du continent? (question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
גמ' שלא תאמר כו'. כלומר דהאי ש''ס מפרש דהא דקאמר לא כאלו כו' ארישא ואסיפא קאי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה הא ביורדי הים אסור שלא תאמר באלו ההולכים מעכו ליפו אלא דוקא במי שדרכו לפרש לים אבל ההולכים מעכו ליפו לא יורדי הים מיקרי:
מיושבי היבשה אסור ביורדי הים ולא סוף דבר אלא כגון אלו ההולכים מעכו ליפו. בלבד הוא אסור אלא אף במי שדרכו לפרש שסופן לירד ליבשה. ובבבלי תרי לישני חד מתני ארישא ולקולא וחד מתני אסיפא ולחומרא ולדברי האי תלמודא איכא למימר דס''ל דאתרוייהו קאי וטעמא דברישא נדר מיורדי הים ולא היה בדעתו אלא במי שדרכו לפרש שהן לבדן נקראו יורדי הים אבל בסיפא שנדר מיושבי היבשה אסור בכולן שהכל בכלל יושבי היבשה הן ולא סתרי רישא וסיפא אהדדי:
ולא כו'. טעמא מפרש שכל יורדי הים בכלל יושבי היבשה שסופן לרדת עליה:
נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום. שלא ליהנות מהן לאחר שלשים:
נעשו בני יבשה. קודם שלשים יום מהו בתר שעת אמירת הנדר אזלינן ואסור דהשתא יורדי הים נינהו או בתר חלות הנדר אזלינן ומותר בהן דהוו להו השתא יושבי היבשה וקאמר דפלוגתא דר''י ור' עקיבה היא:
דר' ישמעאל אומר אחר הנדר. לקמן בפרק י''א גבי אלמנה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת דקאמר ר''י יער הבעל דאזלינן בתר חלות הנדר והוא ברשות הבעל והכא נמי מותר בהן:
ר' עקיבה. קאמר התם דהולכין אחר האיסור בשעת הנדר שלא היתה ברשותו ואין הבעל מיפר בקודמין וה''נ אסור בהן:
ובאלין טלייתא. באלו שיורדין לים כדי לטייל:
צריכא. מיבעיא לן אם הן בכלל יורדי הים או לא ולא איפשיטא ולחומרא:
חִזְקִיָּה אָמַר. פְּדָייָן חָֽזְרוּ לִקְדוּשָׁתָן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. פְּדָייָן פְּדוּיִין. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. פָּתַר לָהּ. לִכְשֶׁיִּקָּצֵצוּ אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַה דְאָמַר חִזְקִיָּה בְּשֶׁפְּדָייָן הוּא. אֲבָל אִם פְּדָייָן אַחֵר פָּֽקְעָה מִמֶּנּוּ קְדוּשָׁתָן. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הוּא אָמַר. פְּדָייָן פָּֽקְעָה מֵהֶן קְדוּשָׁתָן. וָכָא הוּא אָמַר. נִישֵּׂאת לְאַחֵר לֹא פָֽקְעוּ מִמֶּנָּהּ קִידּוּשִׁין. 11b לֹא צוֹרְכָה דְלֹא בְּשֶׁנָּתַן לָהּ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת אַחַת מִכְּבָר וְאַחַת לִכְשֶׁיְּגָֽרְשֶׁנָּה מָהוּ.
Traduction
– Hiskia dit (77)J., (Qidushin 3, 5) ( 64a).: Après le rachat de ce qui reste interdit (fin de la Mishna), les objets en cause restent sacrés; selon R. Yohanan, le rachat accompli (quoique défendu) devient effectif. -Mais la Mishna n’est-elle pas opposée à cet avis, en disant: ''il ne sera pas permis de le racheter''? -On peut l’expliquer en disant: une fois les plantes coupées, il n’y a plus à les racheter (la consécration n’a pas eu d’effet). R. Yossé dit: l’avis de Hiskia (de faire retour à la consécration) est vrai si le même homme opère le rachat (sans dépossession préalable); mais si le rachat a été opéré par un autre, l’objet a été déplacé, et dès lors la sainteté en a été levée. -Est-ce que R. Yossé ne se contredit pas? D’une part, il dit que si le rachat est opéré par un autre, la mise en possession de l’objet aux mains d’autrui cause la cessation de la sainteté; d’autre part, il dit qu’en cas de consécration anticipée d’une femme mariée pour l’époque où elle sera répudiée, cette consécration ne cessera pas d’être effective? Toutefois, il va sans dire que la question ainsi posée n’est pas fondée (et la femme mariée à un autre ne peut pas être consacrée à un tiers); mais si le prétendant futur remet à cette femme 2 pièces de monnaie dont l’une soit un gage anticipé et l’autre devra la consacrer lors du divorce, est-ce qu’alors la consécration sera effective pour l’avenir en raison de l’aptitude de la 1re pièce? (Question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
פדיין חזרו לקדושתן. אסיפא דמתני' קאי אם אמר עד שיקצצו אין להן פדיון ומפרש חזקיה דלא תימא לאחר קציצה אין להן פדיון לעולם דאמאי לא יהא להן פדיון אם נקצצו אלא אקודם שיקצצו קאי שאם פדאן חוזרין לקדושתן דכיון דאמר עד שיקצצו הרי הוא כאומר נטיעות האלו קרבן מעתה וקרבן לכשיפדו עד שיקצצו ואין להן פדיון דקאמר להוציאן מקדושתן לגמרי אלא חוזרות וקודשות אבל לאחר שנקצצו פודן פעם אחת ודיו ואע''פ שלא הקדישן אלא עד שיקצצו אפ''ה קדושה בכדי לא פקעה וצריכין פדיון פעם אחת:
ר' יוחנן אמר פדיין פדויין. ושוב אינן חוזרין לקדושתן ואפי' קודם שיקצצו:
מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקתני אין להן פדיון ומשני פתר לה ר''י לכשיקצצו אין להן פדיון כלומר שאינן צריכין פדיון לאחר שיקצצו שלא נתכוין להקדישן אלא עד שיקצצו ומשיקצצו פקע קדושתן דקסבר ר' יוחנן הואיל וקדושת דמים הן פקעה בכדי:
אמר ר' יוסי מה דאמר חזקיה. דאם פדאן חוזרות לקדושתן לא אמרן אלא בשפדיין הוא דכיון שלא יצאו מרשות הקדש או מרשותו דין הוא שיהא חוזרות וקודשו':
אבל אם פדיין אחר. אע''פ שאח''כ חזרו ונכנסו לרשותו פקעה מהן קדושתן לפי שמיד שפדאום אחרים נסתלק רשות הבעלים הראשונים מהן וכיון דההיא שעתא אי אפשר שיחול הקדש עליהן תו לא חיילא הקדש עליהן אפי' הכניסום אח''כ לרשותו:
מחלפה שיטתי' דר' יוסי תמן הוא אמר כו'. הך סוגיא עיקרה בפ''ג דקידושין והתם מקשי לה אהא דבעי ר' יוסי לעיל מינה האומר לאשה הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשיך מהו ועל מעשה שהביא שם קאי שאשה אחת שהלך אחד לקדשה ובא אחד ואמר לה הוי ידעת דהדין גברא דעתי' בישא ועתיד הוא מישביק ליך אלא הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשיך ובעי רבי יוסי אם חלו הקידושין או לא ואע''ג דפשיטא לי' התם באומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דאינה מקודשת משום דתולה בדעת אחרים הוא דאין בידו לקדשה מ''מ מספקא לי' בהא הואיל ועדיין לא קידשה האחר באותו שעה כדנפרש התם בס''ד ועכ''פ מדחזינן דמספקא ליה לר' יוסי בניסת לאחר דשמא לא פקעו קידושין של זה שאמר לה כן והיינו דמקשי מחלפא שיטתיה:
תמן. כלומר הכא ואגב דנקט לה התם בהאי לישנא קאמר נמי הכא כן דהא ר' יוסי אמר אם פדאום אחרים פקעו קדושתן שיצאו מרשות בעלים וא''כ האשה זאת הרי יצאת נמי לרשות אחרים ואמאי לא פקעי קידושין של זה ומאי מספקא ליה בהא:
לא צורכה דלא כשנתן לה ב' פרוטות כו'. כלומר ודאיי בעיא הראשונה ליכא למיבעי מטעמא דאמרן ולא צריכא למיבעי' לר''י אלא בנושא כה''ג כגון שנתן לה ב' פרוטות אחת מכבר כלומ' באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת לאחר שיגרשנה מהו דאיכא למימר מגו דתפסי בה קידושין השתא חלו נמי לאחר שיגרשנה. וזהו כבעיא דרב הושעיא בבבלי פרקין וקאמר עלה אשה כפדאוה אחרים דמיא שמיד שנתגרשה יוצאת מרשות הבעל לרשותה ולמאי דמחלק ר''י לעיל באשה אינה מקודשת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source