Ktouboth
Daf 43a
משנה: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד לָהּ פַּרְנָס. יוֹתֵר מִיכֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּיִשְׂרָאֵל חֹדֶשׁ אֶחָד יְקַייֵם וּשְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה 43a וּבַכֹּהֶנֶת שְׁנַיִם מְקַייֵם וּשְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.
Traduction
Si le mari fait vœu de ne pas donner à sa femme la nourriture (317)''Cf, traité (Yebamot 10, 2); ci-après, (12, 7) ( 34c)'', vœu ne portant que sur 30 jours, il peut lui fournir la nourriture par un autre individu; mais si le vœu porte sur plus de 30 jours, le mari sera tenu de donner à la femme le divorce avec douaire. R. Juda dit: Si le mari est simple israélite (318)Un cohen ne peut reprendre sa femme divorcée, il peut garder sa femme lorsque le vœu porte sur un mois; mais il est obligé de lui donner le divorce avec douaire, si le vœu porte sur 2 mois. Cependant, si le mari est un cohen, on lui permet de garder sa femme, même si le vœu porte sur 2 mois; mais il est obligé de divorcer avec elle si le vœu porte sur 3 mois.
Pnei Moshe non traduit
מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו. שהדירה ליהנות מנכסיו דאלו מתשמיש אין הנדר חל משום דמשועבד לה כדאמר בגמרא אלא דוקא באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו:
יעמיד לה פרנס. שיפרנסנה ובאומר כל הזן אינו מפסיד דאלו שליח לא מצי משוי דשלוחו של אדם כמותו:
יותר מיכן יוציא ויתן כתובה. דעד שלשים יום לא שמעי אינשי וליכא זילותא טפי משלשים יום שמעי אינשי ואיכא זילותא:
בישראל. אם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו:
ובכוהנת. אשת כהן ואם יגרשנה לא יוכל להחזירה יהבו ליה רבנן זימנא טפי:
הלכה: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ כול'. תַּמָּן תַּנִּינָן. הַמַּדִיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּיטָּה. וָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. תַּמָּן בְּמַדִירָהּ מִגּוּפוֹ. בְּרַם הָכָא בְמַדִירָהּ מִנְּכָסָיו. וְיֵשׁ אָדָם נוֹדֵר שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ אֶת חוֹבוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָה. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא עָתִיד לְגָֽרְשָׁהּ וְלִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּה וּלְמָעֵט מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ כְּמִי שֶׁאֵין בּוֹ חוֹב. וּתְהֵא יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת. וְאִם גֵּירַשׁ הֲרֵי יָפֶה. וְאִם לָאו יַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת. כְּמָאן דָּמַר. אֵין מְזוֹנוֹת הָאִשָּׁה מִדְּבַר תּוֹרָה. כְּהָדָא דְּתַנֵּי. אֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לְאִשָּׁה מְזוֹנוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. אֲבָל נִיזּוֹנֶת הִיא אֶצֶל בַּעֲלָהּ בַּשְּׁבִיעִית. וְיַעֲשׂוּ אוֹתָהּ כְּפוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּפוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה.
Traduction
Il est dit plus haut (5, 7) qu’en s’interdisant les relations conjugales avec sa femme plus d’une semaine ou 2, le mari sera tenu de la répudier et de lui restituer le douaire, tandis qu’ici on lui laisse une latitude d’un mois? -C’est que, plus haut, il s’agit d’un interdit du corps (qui ne saurait durer longtemps); tandis qu’ici il s’agit seulement d’un interdit de biens (pour lesquels on peut attendre). Mais est-il admissible que l’on forme le vœu de ne pas payer son dû? -C’est que, dit R. Yossé b. Hanina, puisque le résultat final en ce cas est de la répudier en lui rendant son douaire, et de réduire ainsi son entretien, on suppose d’avance que rien n’est dû (et l’interdit par vœu est applicable). Mais alors la femme devrait rester un plus long espace de temps qu’un mois à attendre que le mari se décide, soit à la répudier, soit à lui fournir l’entretien par un autre? Aussi, l’applicable du vœu a pour cause que l’on adopte l’opinion de considérer le devoir de nourrir la femme, non comme un précepte légal, mais comme une prescription rabbinique (319)Aussi, les Sages ont adopté la règle d'instituer un homme chargé de la nourrir un mois, dans l'espoir que le vœu sera annulé. Ainsi, il a été enseigné (320)''Tossefta à Sheviit ch 4; J, traité (Maasserot 3, 1) et ci-après, (13, 1)'': Le tribunal n’ordonnera pas de nourrir la femme avec des produits provenant de la 7e année (qui ne peuvent servir à acquitter une dette); mais en ce cas elle peut se nourrir à côté de son mari des mêmes produits que lui. Or, ne devrait-on pas la considérer comme un ouvrier dont le travail ne vaut pas une obole (payable avec ces produits)? (Pourquoi donc ne pas l’autoriser à en manger même seule)? Ceci prouve qu’on ne la considère pas comme un ouvrier de cette sorte, car le mari a pour devoir de la nourrir (par mesure rabbinique).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תמן תנינן. בפרק אע''פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת יוציא ויתן כתובה והכא את אמר הכין דתמתין שלשים יום:
ומשני תמן במדירה מגופו. ואינה יכולה לסבול יותר משבת אחת אבל הכא במדירה מנכסיו מיירי כדפרישית במתני' דבלשון הזה אינו חל אלא על הנכסים ותמתין עד שלשים יום:
ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו. והיאך הנדר חל על מזונותיה הא מחויב הוא לפרנסה:
מכיון שהוא עתיד לגרשה. כלומר כיון שבידו הוא לגרשה ויתן לה כתובתה ושוב אינו חייב במזונותיה כמי שאין בידו חוב דמי שהרי יכול לפטור עצמו מחוב זה והילכך חל הנדר:
ותהא יושבת וממתנת. אי דטעמא משום שיכול לפטור עצמו ממזונותיה א''כ אמאי ממתנת עד שלשים יום ותו לא תהא יושבת וממתנת עד שיגרשנה או שיעלה לה מזונות לעולם ע''י פרנס:
כמ''ד. כלו' אלא דטעמא לאו מש''ה אלא דאתייא כמ''ד מזונות האשה מדבריהן הוא וחל הנדר אפילו אינו רוצה לזונה ורבנן הוא דתיקנו שיעמיד לה פרנס שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו ותו לא כדלקמן כהדא דתני בתוספתא:
אין ב''ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית. משום דמיחזי כפריעת חוב:
אבל ניזונת היא אצל בעלה בשביעית. משום דאין משועבד לה מד''ת ואין כאן משום אין פורעין חוב מדמי שביעית כדתנן פ''ז דשביעית דהוי כסחורה ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואפ''ה לכתחילה אין פוסקין:
ויעשו. כלומר אם אין מזונות האשה מדבר תורה א''כ יעשו אותה כפועל שאין בפעולתו שוה פרוטה דרשאי לפורעו מדמי שביעית ואמאי אין פוסקין לה בתחילה אפילו בפני עצמה:
הדא אמרה שאין עושין אותה וכו'. דשאני פועל בפחות משוה פרוטה דלאו ממון הוא אבל אשה הואיל ומזונותיה חובה עליו מתקנת חכמים הילכך אין פוסקין בתחילה מזונותיה בפני עצמה אלא ניזונת עם בעלה דבכה''ג מותר הואיל ואין חובה עליו מן התורה:
Ktouboth
Daf 43b
וְיַעֲמִיד פַּרְנָס. כְּהָדָא. אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר מִמֶּנִי הֲנָייָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. יַעֲמִיד פַּרְנָס. 43b רְשׁוּת בְּיַד אִשָּׁה לוֹמַר. אֵי אֶפְשִׁי לְהִתְפַּרְנֵס מֵאַחֶר אֶלָּא מִבַּעֲלִי. וְהָתַנִּינָן. הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. כָּאן בְּשֶׁקִּיבְּלָה עָלֶיהָ וְכָאן בְּשֶׁלֹּא קִיבְּלָה עָלֶיהָ. אִי בְּשֶׁלֹּא קִיבְּלָה עָלֶיהָ אֲפִילוּ יוֹם אֶחָד לֹא יַעֲמִיד. מְגַלְגֶּלֶת עִמּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁמָּא יִמְצָא פֶתַח לְנִדְרוֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. בְּמַדִירָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל בְּמַדִירָהּ לְעוֹלָם מִיָּד יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רִבִּי זְעִירָה רִבִּי אֲבִינָא בְשֵׁם רַב. וַאֲפִילוּ בְּמַדִירָהּ לְעוֹלָם מְגַלְגֶּלֶת עִמּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁמָּא יִמְצָא פֶתַח לְנִדְרוֹ.
Traduction
Pourquoi ne pas charger toujours un autre de la nourrir (au lieu de distinguer entre le vœu d’un mois, et celui qui est moindre)? N’est-il pas enseigné de même (321)(Nedarim 4, 8): ''Si l’on sait que son prochain s’est interdit par vœu d‘accepter aucun profit de lui, lequel n’a pas de quoi manger, on laissera des aliments pour lui chez un boutiquier''? N’est-ce pas analogue à l’institution d’un homme chargé de l’entretien de la femme? Il y a cette différence que la femme peut déclarer ne vouloir accepter l’entretien d’aucun autre en dehors de son mari. Mais n’est-il pas dit plus haut (5, 9): ''Celui qui pourvoit à l’entretien de sa femme par un tiers, etc.''? (Le mari le peut donc)? -Oui, si la femme l’accepte, tandis qu’ici il s’agit du cas où elle ne l’accepte pas. Mais alors on ne devrait pas admettre un seul jour l’entretien par autrui? On suppose ici qu’elle consent à cet ajournement pendant un mois, dans l’espoir qu’il pourra trouver un mode d’annulation de son vœu. Samuel dit: l’intervention d’autrui est admise un mois, lorsque le vœu n’atteint qu’à cette limite; mais si l’interdit est prononcé pour toujours, le mari devra répudier la femme de suite et lui rendre le douaire. Selon R. Zeira ou R. Abina au nom de Rav, même en cas d’interdit pour toujours, la femme consent volontiers à l’ajournement d’un mois, dans l’espoir que le vœu pourra être annulé.
Pnei Moshe non traduit
ויעמיד פרנס. לעולם ואמאי קתני אחר שלשים יום יוציא ויתן כתובה:
כהדא. כלומר ומאי שנא מזה דשנינו פ''ד דנדרים איש פלוני מודר ממני הנייה יעמיד פרנס כדתנן התם הולך אצל חנווני ואומר לו איש פלוני מודר ממני וכו' והוא נותן לו ואח''כ נוטל שכר מזה:
ומשני רשות ביד האשה לומר. גנאי הואלי ואי איפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי הילכך אחר ל' יום יוציא ויתן כתובה:
והתנינן. לעיל פרק אע''פ המשרה את אשתו ע''י שליש אלמא רשות ביד בעלה לפרנסה ע''י אחר:
כאן. מתני' דהתם בשקבלה עליה מרצונה:
אי בשלא קבלה עליה. מתני' דהכא אפי' יום אחד לא יעמיד פרנס אלא יוציא מיד:
מגלגלת עמו. רוצה היא בכך להתגלגל עמו וליזון ע''י פרנס שלשים יום שמא בין כך ימצא פתח לנדרו:
שמואל אמר. הא דקתני במתני' שלשים יום יעמיד פרנס דוקא במפרש ומדירה לשלשים יום דסמכה דעתה להתגלגל עמו אבל במדירה לעולם כופין אותו מיד להוציא ויתן כתובה ובבבלי גריס פלוגתייהו איפכא לשמואל אפילו בסתם ולרב במפרש דוקא:
ואפילו במדירה לעולם. רוצה היא להמתין שלשים יום אולי ימצא פתח לנדרו:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַד שְׁלֹשִׁים. מָאן דָּמַר. שְׁלֹשִׁים. מְסַיּיֵעַ לְרַב. וּמָאן דָּמַר. עַד שְׁלֹשִׁים. מְסַיּיֵעַ לִשְׁמוּאֵל.
Traduction
Selon une version, la Mishna parle d’un vœu d‘une durée de 30 jours; selon une autre version, il s’agit d’un vœu allant jusqu’à 30 jours. La 1re version est à l’appui de l’avis de Rav (le chiffre 30 se rapporte à la suite, au devoir de charger quelqu’un de nourrir la femme, en cas de vœu prononcé pour toujours); la 2e version confirme l’avis de Samuel (pour le seul vœu limité à 30 jours, on pourvoit à la nourriture provisoire de la femme, non en cas de vœu illimité).
Pnei Moshe non traduit
אית תניי תני. במתני' שלשים יום ואית תני עד שלשים יום:
מ''ד שלשים מסייע לרב. דשלשים יום אלמטה קאי וה''ק המדיר את אשתו מליהנות לו לעולם שלשים יום יעמיד פרנס:
ומ''ד עד שלשים מסייע לשמואל. והמדיר את אשתו עד ל' יום קאמר ובכה''ג יעמיד פרנס:
רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. בַּכֹּהֲנוֹת פְּלִיגִין. יוֹתֵר מִיכֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. בְּסוֹף שְׁנַיִם. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. בְּיִשְׂרָאֵל חֹדֶשׁ אֶחָד יְקַייֵם. וּשְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. בְּסוֹף שְׁנַיִם. וּבַכֹּהֲנוֹת שְׁנַיִם יְקַייֵם. שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. בִּתְחִילַּת שָׁלֹשׁ. וְתַנֵּי פְלִיג בְּסוֹף שְׁלֹשָׁה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא. הֵן דְּלָא תַנִּיתָהּ פְּלִיגָא אַתְּ עֲבַד לֵיהּ פְּלִיגָא. אֶלָּא בְיִשְׂרָאֵל פְּלִיגִין. יוֹתֵר מִיכֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. בִּתְחִילַּת שְׁנַיִם. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר בְּיִשְׂרָאֵל חֹדֶשׁ אֶחָד יְקַייֵם וּשְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. בִּתְחִילַּת שְׁנַיִם. וּבַכּוֹהֲנוֹת שְׁנַיִם יְקַייֵם. שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. בְּסוֹף שְלֹשָׁה. וְתַנֵּי כֵן. בְּסוֹף שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי הַכֹּל.
Traduction
Selon R. Yossé, la discussion de notre Mishna (entre R. Juda et le préopinant, ou R. Meir) a lieu au cas où c’est la femme d’un cohen. Alors, ''si le vœu porte sur plus de 30 j., le mari sera tenu de répudier la femme'', au commencement du 2e mois; R. Juda dit: ''Lorsque le mari est simple israélite, il peut garder la femme si le vœu porte sur un mois, et il est obligé de la répudier dès que commence le 2e mois si le vœu s’étend à 2 mois''. Enfin, ''si le mari est cohen, il pourra garder sa femme 2 mois; mais il sera tenu de la répudier lorsque le vœu s’étend à 3 mois'', dès que commence le 3e mois. Un autre enseignement encore (322)Tossefta à ce traité, ch 7 diffère d’avis: en ce dernier cas, c’est à la fin du 3e mois que le mari devra répudier la femme, selon R. Meir (le préopinant). Mais, répliqua R. Mena à R. Yossé, pourquoi de ce qui n’a pas été énoncé devoir être exécuté, fais-tu l’objet d’une discussion nouvelle? Il faut donc admettre que la Mishna relate la discussion même au cas où le mari est simple israélite; d’après l’un, lorsque le vœu porte sur plus de 30 jours, le mari devra répudier la femme dès que commencera le 2e mois; d’après R. Juda au contraire, et même si le mari est simple israélite, lorsque le vœu porte sur 2 mois, le mari devra répudier à la fin du 2e mois; lorsqu’enfin le mari est simple israélite, le mari garde la femme en cas de vœu pour 2 mois, et il est tenu de la répudier à la fin du 3e mois, si le vœu s’étend à 3 mois. On a de même enseigné que ce dernier point, d’ajourner la répudiation à la fin du 3e mois pour la femme d’un cohen, est admis pour tous d’un commun accord.
Pnei Moshe non traduit
ה''ג בדברי ר' יוסי בכהנת פליגין יותר מכאן וכו' בתחילת שנים רבי יהודה אומר וכו' בתחילת שנים ובכהנת וכו' בתחילת שלש ובדברי ר' מנא גרסינן ר' יודה אומר כו' בסוף שנים ובכהנת וכו' ועל פלוגתא דמתני' קאי וה''פ ר' יוסי אומר בכהנת פליגין משום דקשיא ליה דהא ת''ק נמי קאמר שלשים יום ומאי אתא ר' יודה לאשמעינן בישראל חדש אחד יקיים והילכך קאמר דבאמת בישראל לא פליגי ועיקר משום פלוגתא דכהנת קתני ומפרש ר' יוסי דהא דקאמר ר' יודה שנים ושלשה לאו אחר שנים ושלשה קאמר אלא הכל אתחילת חדש קאי אלא דשמעי' לת''ק דקאמר יותר מכאן יוציא ויתן כתובה והיינו בתחילת שנים אחר שלשים יום ולא מחלק בין אשת ישראל לאשת כהן וקא''ל ר' יהודה באשת ישראל מודינא לך חדש אחד יקיים תחילת שנים יוציא ויתן כתובה אבל בכהנת שנים יקיים תחילת שלש יוציא ויתן כתובה:
ותני פליג בסוף שלשה דברי ר''מ. כלומר דבתוספתא קתני הכי ובכהנת שלשה חדשים דברי ר''מ ולר' יוסי מפרשינן דר''מ פליג אדר' יודה דהרי שלשה חדשים קאמר ומשמע בסוף שלשה הוא דיוציא לר''מ ורבי יודה בתחילת שלשה קאמר וג' מחלוקת בדבר לת''ק בין ישראל בין כהנת מתחילת שנים יוציא ולר''י כהנת בתחיל' שלשה ולר''מ בסוף שלשה:
אמר ליה ר' מנא הן דלא תניתא פליגא. מה שלא שנינו מחלוקת בין ר''מ לר''י את עביד לה פלוגתא חדשה בתמיה:
אלא בישראל פליגין. כלומר ת''ק ור''י במתני' פליגי אף בישראל וניחא ליה לר' מנא לפרש דפליגי אף בישראל מכיון דחזינן דפליגי במתני' מלמיעבד פלוגתא חדשה בין ר''מ לר' יודה בכהנת והילכך מפרש ר' מנא דברי ר' יודה דעל סוף חדש קאי ולת''ק יותר מיכאן יוציא ויתן כתובה בתחיל' שנים ופליג עליה ר' יודה בישראל נמי וקאמר ושנים יוציא ויתן כתובה בסוף ב' ובכהנ' בסוף ג':
ותני כן בסוף ג' ד''ה. כלומר השתא מה ששנינו בתוספתא ובכהנ' שלשה תדשים דמשמע בסוף שלשה דברי הכל היא כלומר בין ר''מ בין ר''י מודים בה וליכא אלא פלוגתא דמתני':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source