רבי יהודה אומר וכו'. ושואל הש''ס מה האי דיורין דקאמר אם דיורין ממש שאין שום אדם דר בעליונה או אפילו ראויה לדיורין לא הויה הוא דקאמר ופשיט ליה מדקאמר ההוא סבא לפני ר''ז לדברי רבי יהודה ותני דקאמר אפילו החתונה כשירה ואין אדם אומר אפי' אלא דהוא מודה על קדמייתא וכלו' דמיהת מודה להת''ק דהעליונה כשירה היא ושייך למימר דאפי' התחתונה סבירא ליה לר''י דכשירה ואי ס''ד דאף אם אין העליונה ראויה לדירה קאמר א''כ ודאי אין העליונה כשירה ומאי אפי' דקאמר אלא הדא אמרה. דדיורין ממש הוא דקאמר:

תולה בה קיטיות. מיני מכסאות ובגדים כשירה וכדמפרש ואזיל דדוקא מן הצד אבל מלמעלן פסולה משום שהן מדברים המקבלין טומאה:

גמ' תני. בברייתא:

מתיב מ''ד וכו'. כלו' בשלמא לדידי טעמא משום דסתם סוכה גבוה עשרה ולענין צירוף בכדי שתהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה מהני אף אם העליונה גבוה עשרה מהתחתונה אלא לדידך דקאמרת ארבעה טפחים ומאי טעמא דידך אי משום אהל דמקום ארבעה אהל חשיבא אם כן קשיא הרי מצינו אהל שהוא טפח כדקי''ל גבי טימאה טפח על טפח מרובע מביא את הטומאה כדתנן בפ''ג דאהלות:

תרין אמוראין. פליגי בה חד אמר עשרה כלומר אפילו חלל עשרה ביניהן מצטרפין להכשיר התחתונה שהיא ע''י כך צילתה מרובה מחמתה ואחרינא אמר עד ארבעה טפחים הוא דמצטרפין אבל לא אם החלל שביניהן הוא יותר מד' טפחים:

גמ' שני סככים זה על גבי זה וכו'. משום דבמתני' קתני העליונה כשירה והתחתונה פסולה וכדפרישית דמיירי דתרוייהו צילתן מרובה מחמתן והלכך עליונה היא דכשירה ושהיא בתוך עשרים והתחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה. והשתא קאמר הש''ס אם השני סככין זה ע''ג זה הן בכה''ג שהעליונה חמתה מרובה מצילתה והתחתונה אין חמתה מרובה מצילתה אלא שע''י שניהן צילתה מרובה מחמתה בתחתונה אם תצרף הסכך העליון עם התחתון וכמה יהא ביניהן ויצטרפו זה עם זה להיות התחתונה כשירה ע''י צירוף זה ולהכי נקיט התחתון אין חמתו מרובה מצילתו כלומר לא שצילתו מרובה הוא מחמתו דא''כ א''צ צירוף להכשיר התחתונה ואם הוא ג''כ חמתו מרובה מצילתו א''כ מסתמא לא מהני הצירוף להיות התחתונה צלתה מרובה מחמתו אא''כ מקום הצל של העליון כנגד מקום החמה של התחתון ומילתא דלא שכיחא היא ולכוין כל כך בהסככי' אבל כשאין התחתון חמתו מרובה מצילתו אלא שוה בשוה הוא שפיר משכחת לה דע''י צירוף העליון עם התחתון תהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה וכמה יהא ביניהן ויצטרפו:

תולה בה קיטיות. מיני מכסאות ובגדים כשירה וכדמפרש ואזיל דדוקא מן הצד אבל מלמעלן פסולה משום שהן מדברים המקבלין טומאה:

גמ' תני. בברייתא:

מתיב מ''ד וכו'. כלו' בשלמא לדידי טעמא משום דסתם סוכה גבוה עשרה ולענין צירוף בכדי שתהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה מהני אף אם העליונה גבוה עשרה מהתחתונה אלא לדידך דקאמרת ארבעה טפחים ומאי טעמא דידך אי משום אהל דמקום ארבעה אהל חשיבא אם כן קשיא הרי מצינו אהל שהוא טפח כדקי''ל גבי טימאה טפח על טפח מרובע מביא את הטומאה כדתנן בפ''ג דאהלות:

תרין אמוראין. פליגי בה חד אמר עשרה כלומר אפילו חלל עשרה ביניהן מצטרפין להכשיר התחתונה שהיא ע''י כך צילתה מרובה מחמתה ואחרינא אמר עד ארבעה טפחים הוא דמצטרפין אבל לא אם החלל שביניהן הוא יותר מד' טפחים:

גמ' שני סככים זה על גבי זה וכו'. משום דבמתני' קתני העליונה כשירה והתחתונה פסולה וכדפרישית דמיירי דתרוייהו צילתן מרובה מחמתן והלכך עליונה היא דכשירה ושהיא בתוך עשרים והתחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה. והשתא קאמר הש''ס אם השני סככין זה ע''ג זה הן בכה''ג שהעליונה חמתה מרובה מצילתה והתחתונה אין חמתה מרובה מצילתה אלא שע''י שניהן צילתה מרובה מחמתה בתחתונה אם תצרף הסכך העליון עם התחתון וכמה יהא ביניהן ויצטרפו זה עם זה להיות התחתונה כשירה ע''י צירוף זה ולהכי נקיט התחתון אין חמתו מרובה מצילתו כלומר לא שצילתו מרובה הוא מחמתו דא''כ א''צ צירוף להכשיר התחתונה ואם הוא ג''כ חמתו מרובה מצילתו א''כ מסתמא לא מהני הצירוף להיות התחתונה צלתה מרובה מחמתו אא''כ מקום הצל של העליון כנגד מקום החמה של התחתון ומילתא דלא שכיחא היא ולכוין כל כך בהסככי' אבל כשאין התחתון חמתו מרובה מצילתו אלא שוה בשוה הוא שפיר משכחת לה דע''י צירוף העליון עם התחתון תהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה וכמה יהא ביניהן ויצטרפו:

אבל פורס הוא על נקליטי המטה. שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה א' למראשותי' ואחד לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורס עליו סדין והיא משפע לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג רחב טפח למעלה. ולא מיקרי אהל:

אי שפירס ע''ג הקינוף. הן ד' קונדיסין שהן לד' רגלי המטה והן גבוהין עשרה ומניח כלונסות מזה על זה על גביהן ופירס הסדין עליהן והרחיקן מן הסכך דהשתא לא משום מסכך בדבר המקבל טומאה מפסלא דהא לאו לסכוכי שטח' התם אלא דפסולה משום שאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהן:

או תחתיה מפני הנשר. שלא יהו העלין והקסמין נופלין על השלחן א''נ שלא ינשרו העלין ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצילתה וסדין דבר המקבל טומאה ופסול לסכך ודוקא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה דכל לנאותה צורך סוכה היא ובטל לגבה ולאו שם סכך עליה:

מתני' פירס עליה סדין. להגן מפני החמה א''נ מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך כך נעשה חמתה מרובה:

סיככה בשלביות. הן נסרי' משופים ומתקנין אותן לעשות מהן בית יד לחצים והן נקראין שלביות פסולה משום שתורת כלים עליהן דאע''ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלי טומאה גזירה אטו כלים ואין מסככין בכלים שהן מקבלין טומאה:

בזכרים. בבית יד של חצים ותותבין אותן בבית קיבול של חץ כשרה דאף על גב דכלים הן פשוטי כלי עץ הן ואין מקבלין טומאה:

בנקבות. אם הן עשויין ככלי קיבול שיש נקב בראשן והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראוין לקבל טומאה ופסולה:

באניצי פשתן פסולה. לפי שהן ראוין ליטמא בנגעים ואניצין קרוי לאחר שתיקנן במסרק ועושין אותן אניצין שקורין רישט''א:

בהוצני פשתן כשירה. הוצני קרוי כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא תייר ולא דייק שלא נשרה במי משרה ולא נופץ במכתשת:

מאן דאמר כשירה בחבלים של סיב. הגדל סביבות הדקל ועושין חבלים ונצרים מהן וכל זמן שלא נעשה מהן כלים אין מקבלין טומאה ומ''ד פסולה בחבלים של פשתן שאע''פ שהן אין מקבלין טומאה דחבלים לאו כלים נינהו מ''מ הואיל ונשתנה צורת הפשתן פסול לסכך בהן ולא פליגי:

הא שלא מפני הנשר. אלא לנאותה כשירה כדפרישית במתני':

גמ' והוא שידלה אותן לכך. אסיפא או שקצצן קאי דדוקא שבתחלה הדלה אותן לשם סכך והיה בדעתו לקצצן שלא יהיה הסכך במחובר דאי לאו הכי פסול משום תעשה ולא מן העשוי:

ר' יעקב וכו'. קאמר צריך לנענע אחר שקצצן דלא ליפסל משום תעשה ולא מן העשוי:

אמר ר' יוסי תרתיהון לקולא וכו'. כלומר שלא תאמר דר' יעקב להוסיף בא ולחומרא שאע''פ שהדל' אותן לכך בתחלה צריך הוא לנענע הלכך מפרש ר' יוסה דלא היא אלא תרוייהו הני אמוראי לקולא קאמרי ובחדא מינייהו סגי אם הדלה אותן לכך אע''פ שלא נענע אחר שקצצן כשר דאמרי' קציצתן זו היא עשייתן אלא דס''ל דמ''מ צריך שידלה בתחלה לכך דאי לאו הכי מיחזי עשוי בפסול ואם נענע לאחר קציצה אע''פ שלא הדלה בתחלה לכך ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

או שקצצו. לאלו המחוברין אפי' לאחר שסיכך בהן אלא בכה''ג צריך שינענע אותן לאחר קציצה דאי לאו הכי פסול דאמרה התורה חג הסוכות תעשה ולא מן העשוי כלומר כשתעשה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול ואתה מתקנו כהאי דמכשיר לה בקציצה ולא הדר סתר לה אבל כשמנענע הוי כנותר וחוזר ומסכך שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו:

דבר שהוא מקבל טומאה וכו'. לאפוקי כלים וכן כלי עץ ובגדי פשתן וכיוצא בהן שאע''פ שגידוליהן מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה:

וגידולו מן הארץ. דכתיב חג הסוכת וגו' בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כלו' מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות מהם עשה סוכה:

ואם היה סיכוך הרבה מהן. שהסכך כשר היה הרבה יותר מזה המחובר כשר. ולדעת הרבה מהמפרשים צריך שיערבו עם הסכך כשר והיינו דקאמר התם כשחבטן שלא יהיו הסכך פסול נראה בעין דאז הסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין:

פסולה. לפי שהן מחובר ואין מסככין במחובר דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר:

וסיכך על גבן. על אלו שהן מודלין על הדפנות סיכך עליהן:

את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם. הוא עשב שעליו רחבין וגדילה כגפן וכדלעת אור''א בלע''ז:

מתני' הדלה עליה. הגביה עליה:

שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו. כלומר שכשם באדם שהוא שוכב תחת הסדין ואם מגביה שתי זרועותיו עושה הוא באצילי ידיו את הסדין כאהל עליו דודאי אין בכך כלום וכן נמי אלו שני הנקליטין שבאמצע המטה דומיא דשתי זרועותיו הן ואין בכך כלום:

סיככה בשלביות. הן נסרי' משופים ומתקנין אותן לעשות מהן בית יד לחצים והן נקראין שלביות פסולה משום שתורת כלים עליהן דאע''ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלי טומאה גזירה אטו כלים ואין מסככין בכלים שהן מקבלין טומאה:

בזכרים. בבית יד של חצים ותותבין אותן בבית קיבול של חץ כשרה דאף על גב דכלים הן פשוטי כלי עץ הן ואין מקבלין טומאה:

בנקבות. אם הן עשויין ככלי קיבול שיש נקב בראשן והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראוין לקבל טומאה ופסולה:

באניצי פשתן פסולה. לפי שהן ראוין ליטמא בנגעים ואניצין קרוי לאחר שתיקנן במסרק ועושין אותן אניצין שקורין רישט''א:

בהוצני פשתן כשירה. הוצני קרוי כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא תייר ולא דייק שלא נשרה במי משרה ולא נופץ במכתשת:

מאן דאמר כשירה בחבלים של סיב. הגדל סביבות הדקל ועושין חבלים ונצרים מהן וכל זמן שלא נעשה מהן כלים אין מקבלין טומאה ומ''ד פסולה בחבלים של פשתן שאע''פ שהן אין מקבלין טומאה דחבלים לאו כלים נינהו מ''מ הואיל ונשתנה צורת הפשתן פסול לסכך בהן ולא פליגי:

הא שלא מפני הנשר. אלא לנאותה כשירה כדפרישית במתני':