Shabbath
Daf 44b
בְּנוֹי דְרִבִּי חִייָא רוֹבָא עָֽבְדָן הֲווֵיי בְהָדֵין פִירְקָא שִׁיתָא יַרְחִין. אַפְקוֹן מִינֵּיהּ שִׁית מִילִּין עַל כָּל חָדָא וְחָדָא. בְּנוֹי דְרִבִּי חִייָא רוֹבָא הֲווֵיי בְשִׁיטַּת אֲבוּהוֹן. דְּתַנֵּי רִבִּי חִייָא. הַקּוֹצֵר הַבּוֹצֵר הַמּוֹסֵק הַגּוֹדֵד הַתּוֹלֵשׁ הָאוֹרֶה כּוּלְּהֹן מִשּׁוּם קוֹצֵר. אָמַר 44b רִבִּי סִידוֹר. יְהוּדָה בְּרִבִּי עָֽבְדִין הֲווֵיי בְּמַכְשִׁירִין שִׁיתָא יַרְחִין. בְּסוֹפָא אֲתַא חַד תַּלְמִיד מִן דְּרִבִּי סִימַאי וּשְׁאִיל לֵיהּ וְלָא אַגִּיבֵיהּ. אָמַר. נִיכָּר הוּא זֶה שֶׁלֹּא עָבַר עַל פִּיתְחָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה.
Traduction
Les fils de R. Hiya le grand étudièrent ce même 6 mois, et ils déduisirent 6 détails de chaque question essentielle. Les mêmes avaient étudié l’énonciation de leur père où il est dit: celui qui moissonne, et vendange, et comprime, et entoure d’une haie, et arrache, et recueille, n’est coupable que du travail capital de la moisson (307)Cf. Jér., (Sanhedrin 5, 1) ( 22d).. R. Seror Juda dit: on avait étudié chez Rabbi le traité Makhshirin (des susceptibilités d’impuretés) pendant 6 mois. Comme au bout de ce temps un disciple de R. Sameï vint à passer, on le questionna à ce sujet; mais il ne répondit rien: On reconnaît à cela, fut-il dit, qu’il n’a pas franchi la porte de la salle d’études
Pnei Moshe non traduit
שית מילין. שש שהוסיפו שהן כאבות על כל חדא וחדא מה שנשנו במתני' כדמסיק ואזיל דבנוי דר' חייא רבה הויות דידהו בשיטת אבוהין הן דתני ר''ת וכו' והרי כאן ששה עם הקוצר:
אמר רבי סירוד. כך שמו:
יהודה ברבי עביד הוויי. בדינא דמכשירין בענין שיכול לעשות מע''ש דאסור בשבת ומה שא''א מותר ועביד להא שיתא ירחין ולבסוף אתא חד תלמיד מן דר' סימאי ושאיל ליה בהן ולא השיבו ואמר זה התלמיד עליו ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה וה''ז יגע שיתא ירחין ולא ידע להשיב:
אַרְבָּעִים אֲבוֹת מְלָאכוֹת חָסֵר אַחַת. לֵיידָה מִילָּה. שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּעֶלֶם אֶחָד אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת.
Traduction
. Pourquoi a-t-on compté le total des 39 travaux? Pour dire que si on les a tous accomplis en un seul état d’ignorance, on est autant de fois coupable.
Pnei Moshe non traduit
ארבעים וכו' ליידא מילה. לאיזה דבר נקיט התנא להמנין והרי אנו רואין שכך הם אלא ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. כצ''ל:
תַּנָּא רִבִּי זַכַּאי קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. זִיבֵּחַ קִיטֵּר וְנִיסֵּךְ בְּעֶלֶם אֶחָד חַייָב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. בַּבָלַייָא. עֲבַרְתְּ בָיָדָךְ תְּלָתָא נְהָרִין וְאִיתָבַּרְתְּ. אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. עַד לָא יַתְבְּרִינֵּיהּ בְּיָדֵיהּ יֵשׁ כָּאן אַחַת וְאֵין כָּאן הֵנָּה. מִן דְּתַבְרָהּ בְּיָדֵיהּ יֵשׁ כָּאן הֵנָּה וְאֵין כָּאן אַחַת. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בְּעָא קוֹמֵי דְּרִבִּי זְעִירָא. וִיהֵא חַייָב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. כְּמַה דְתֵימַר גַּבֵּי שַׁבָּת. לֹא תַֽעֲשֶׂ֨ה כָל מְלָאכָ֜ה כְּלָל. לֹֽא תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבוֹתֵיכֶם. פְּרָט. הֲלֹא הַבְעָרָה בִּכְלָל הָֽייְתָה וְיָצָאת מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד. לוֹמַר. מַה הַבְעָרָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אַף כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַייֵב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַף הָכָא. לֹ֣א תָֽעָבְדֵ֑ם כְּלָל. לֹֽא תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה לָהֶ֖ם פְּרָט. וַהֲלֹא הִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלָל הָֽיְתָה וְלָמָּה יָצָאת מִן הַכְּלָל. לְלַמֵּד. מַה הִשְׁתַּחֲוָיָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אַף כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַייֵב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמַר לֵיהּ. בַּשַּׁבָּת כְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. וּבָעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל שֶׁהוּא בְצַד הַפְּרָט. אָמַר לֵיהּ. וְהָכְתִיב לֹ֥א תִֽשְׁתַּֽחֲוֶה֭ לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹקִים יָֽחֳרָ֑ם. הֲרֵי כְּלָל בְּמָקוֹם אַחֵר וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. אָמַר לֵיהּ. כֵּיוָן שֶׁאַתְּ לוֹמֵד מִצִּדוֹ. אֲפִילוּ כְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד [אֵי] אַתְּ לָמֵד. חֲבֵרַייָא אָֽמְרִין. לֹא שַׁנְייָא. בֵּין שֶׁכְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. בֵּין שֶׁכְּלָל וּפְרָט בְּמָקוֹם אֶחָד. כְּלָל וּפְרָט הוּא. בַּשַּׁבָּת כְּלָל וְאַחַר כָּךְ פְּרָט. בָּעֲבוֹדָה זָרָה פְּרָט וְאַחַר כָּךְ כְּלָל. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. לֹא שַׁנְייָא. בֵּין שֶׁכְּלָל וְאַחַר כָּךְ פְּרָט. בֵּין שֶׁפְּרָט וְאַחַר כָּךְ כְּלָל. בֵּין שֶׁכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל. כְּלָל וּפְרָט הוּא. בַּשַׁבָּת כְּלָל בָּעֲבוֹדָתָהּ וּפְרָט בָּעֲבוֹדָתָהּ. בָּעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל בָּעֲבוֹדָתָהּ וּפְרָט בִּמְלָאכוֹת הַגָּבוֹהַּ.
Traduction
R. Zaccaï n’a-t-il pas enseigné devant R. Yohanan (308)Ci-dessus, 1.: si l’on sacrifie à une idole, si on l’encense et lui offre des libations, le tout dans un même état d’ignorance, on est coupable pour chacune des 3 actions? -O babylonien, lui dit R. Yohanan, tu as su passer à pied sur 3 fleuves pour arriver de ton pays jusqu’ici, et tu as failli te briser au premier choc. Mais comment admettre qu’en aucun cas l’on ne soit plus d’une fois condamnable? Si c’est antérieur à la fausse interprétation des termes bibliques, il suffit de s’arrêter au mot un, indiquant une seule condamnation, et il ne s’agit pas de plusieurs faits d’idolâtrie tous condamnables; si c’est postérieur à son faux raisonnement, il y a bien lieu de tenir compte de diverses actions d’idolâtrie faites à la fois, non du terme un. R. Aba b. Mamal demanda devant R. Zeira: on devrait, en fait d’idolâtrie, être coupable pour chaque acte, comme c’est dit aussi du Shabat? L’expression tu ne feras nul travail (ib. 20, 10) forme un règle générale, et le verset vous n’allumerez pas de feu dans vos demeures (ib. 35, 3) est un cas particulier; or, la question d’allumer le feu faisait déjà partie de l’ensemble; et si c’est énoncé à part, il y a là un but d’amplification: de même que cet acte représente un travail isolé, entraînant une culpabilité à part, ce sera la même chose pour chaque action condamnable séparément. De même aussi pour l’idolâtrie, il est dit (ib. 20, 5): tu ne les adoreras pas, en règle générale, et tu ne te prosterneras pas devant eux, ce qui est un fait spécial; or, le prosternement faisait déjà partie de l’ensemble; et si c’est énoncé à part, c’est dans le but d’étendre la règle: de même que le prosternement représente un acte isolé entraînant une culpabilité à part, il en sera de même pour chaque action condamnable séparément. Toutefois, répliqua-t-il, à l’égard du Shabat, la règle générale est énoncée d’un côté (Ex 20, 10), et le cas spécial est dit ailleurs (Ex 35, 3); tandis que pour l’idolâtrie la règle générale et le cas spécial sont énoncés dans le même verset. Mais, fut-il objecté, n’énonce-t-on pas aussi des détails ailleurs, en disant (Ex 34, 14): tu ne te prosterneras pas devant d’autre Dieu; ou bien (Ex 22, 18) celui qui sacrifie aux faux dieux sera mis en anathème, ce qui laisse une grande distance aussi entre l’énoncé de la règle et celui du cas spécial? Puisqu’on connaît déjà le détail, fut-il répondu, comme étant inscrit à côté de la généralité, l’énoncé spécial, quoiqu’émis ailleurs reste le même. Les compagnons disent: il n’y a pas de différence entre la règle générale, énoncée d’une part, et le cas particulier d’autre part, ou si la généralité et l’exception ont été énoncées dans le même verset. C’est toujours en somme une règle générale et une autre spéciale; seulement, pour le Shabat, il y a d’abord l’ensemble puis le particulier, tandis que pour l’idolâtrie c’est l’inverse, le particulier précède la règle générale. R. Yossé n’admet aucune de ces distinctions d’ordre; seulement, à l’égard du Shabat, on a aussi bien émis les règles générales que les cas spéciaux des travaux interdits; pour l’idolâtrie au contraire, on a énoncé la règle générale en ce qui concerne son culte, et le détail concerne seulement le culte divin.
Pnei Moshe non traduit
תני רבי זכאי וכו'. גרסי' להא לעיל בהלכה א' עד ואין כאן אחת וכדפרישית שם וגרסי' להא נמי בריש פ''ז דנזיר וכן להא דלקמן:
ויהא חייב על כל אחת ואחת. לר' יוחנן הוא דמקשה שהשיב לר' זכאי דבע''ז אין חילוק עבודות ואמאי יהא חייב על כל אחת ואחת גם בע''ז כמה דתימר גבי שבת דנפקא לן חילוק מלאכות מלא תבערו דיצאת הבערה מן כלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כולו לחייב על כל מלאכה מיוחדת בפ''ע ואף הכא בע''ז נמי נימא דלא תעבדם כלל היא לכל העבודות ויצאת השתחויה לפרט בפ''ע וללמד על הכלל כולו:
א''ל. לא דמיא האי להאי דשבת דהתם הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצידו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע''ז כלל שהוא בצד הפרט דבמקרא אחד כתוב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל שכתוב בצידו לא הוי אלא כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה לדבר שיצא מן הכלל:
והרי כתיב. בפרשה כי תשא כי לא תשתחוה לאל אחר והרי כאן הפרט במקום אחר הוא:
זובח לאלהים יחרם ל''ג דמיותר הוא וכן ליתיה בנזיר שם:
א''ל כיון שאת לומד מצידו. מכיון דגלי לן קרא במקום אחד שכתיב בצידו ללמדנו שאין דנין לו במדה זו הלכך אין למדין אפילו במקום אחר. וכך הוא בנזיר. מכיון שאין אתה למד מצדו אפי' ממקום אחר אי את למד:
חברייא אמרין. דלאו היינו טעמא משום דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא לפי שבכל מקום ליתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח''כ פרט הוא ושייך שפיר לומר יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל בע''ז הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך לומר בו יצא מן הכלל וה''נ אמרינן מכיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל ר' יוסי אמר דלא היא דגם בהא לא שנייא לו בין שהוא כלל ואח''כ פרט ובין פרט ואח''כ הכלל כלל ופרט הוא לענין שדנין אותו במדה שיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודתה כלומר הכל ממלאכות השייכין לאזהרת שבת הן אבל בע''ז הכלל הוא בעבודתה דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך העכו''ם לעשות כן ואף איתן שאין מדרך לעשות כן לגבוה הן בכלל. ופרט במלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע''ג דעבודת פנים לא הויא מ''מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה:
Shabbath
Daf 45a
אָמַר רִבִּי מָנָא. הַבְעָרָה שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ יָצָאת. הִשְׁתַּחֲוָיָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ. שֶׁאֵינַהּ מַעֲשֶׂה. אַתְיָא כְּהַהִיא דְתַנֵּי חִזְקִיָּה. זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹקִים יָֽחֳרָ֑ם. יָצָתָה זְבִיחָה לְלַמֵּד עַל הַכֹּל. הִשְׁתַּחֲוָיָה לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ. שֶׁאֵינַהּ מַעֲשֶׂה. 45a אוֹ חִלֻּף. דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְלַמֵּד. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה אֵינוֹ מְלַמֵּד. דָּמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל בַּתֵּי דִינִין שֶׁלֹּא יְהוּ דָנִין בַּשַּׁבָּת. וּמַה טַעֲמָא. נֶאֱמַר כָּאן בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְהָי֙וּ אֵ֧לֶּה לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם: מַה מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּבָתֵּי דִינִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַף מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן בְּבָתֵּי דִינִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא. מִכֵּיוָן דְּתֵימַר. לְצוֹרֶךְ יָצָאת. כְּמִי שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. וְדָבָר שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ מְלַמֵּד.
Traduction
R. Mena dit: il n’y a pas à comparer le détail shabatique d’allumer le feu à celui du prosternement devant l’idole: l’énoncé du feu, inutile en lui-même, ne pouvait servir qu’à une déduction prise en dehors, tandis qu’il était nécessaire d’énoncer la défense du prosternement pour lui-même, parce qu’on ne l’aurait pas cru interdit, n’étant pas une action effective. Cette dernière opinion de R. Mena est conforme à ce que R. Hiskia a enseigné (309)B. Sanhedrin 60b.: du verset celui qui sacrifie à une idole sera mis en anathème (ibid.) on déduit que l’énoncé du sacrifice a un but général (d’indiquer la condamnation au sacrifice de péché pour chaque faute commise); tandis que le prosternement est énoncé pour indiquer son interdit particulier, que l’on eût ignoré sans cela, cet acte n’étant pas effectif par lui-même. Ou bien faut-il dire au contraire que l’énoncé relatif au sacrifice a été dit pour indiquer sa propre défense, et la loi du prosternement a une tendance de généralité? Non, car ce qui est une action effective peut avoir plutôt un but généralisateur que celle qui ne l’est pas. Mais R. Jérémie n’a-t-il pas dit que même l’énoncé de la combustion interdite le samedi a un but intrinsèque (non généralisateur), d’indiquer que les tribunaux ne doivent pas juger le samedi? Comment est-ce déduit de là? De ce qu’il est dit du feu (ib. 35, 3), dans toutes vos demeures; et plus loin (Nb 35, 29): ils vous serviront pour l’établissement de la justice, dans vos générations, dans toutes vos demeures; comme ce dernier terme s’applique aux tribunaux, de même ce mot, employé au sujet du feu, a le même sens (310)''Mekhilta sur Mischpatim, 4; Wayaqhel, 1.''. R. Samuel b. R. Abdima dit: puisqu’il est dit que l’énoncé du feu a en vue un but direct à de fait même, qu’il entraîne la peine capitale prononcée par le tribunal, il semble qu’il ait aussi une vue générale, n’étant pas énoncé exclusivement pour ce fait en lui-même.
Pnei Moshe non traduit
ר' מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן ליה במדה זו דבשלמא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת שאין לה ללמד על עצמה כלום והלכך אמרינן ללמד על הכלל כולו יצאת אבל השתחויה בע''ז ללמד על עצמה יצאה:
שאינה מעשה. כשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך שהן ג''כ עבודות פנים ולא הוה נפקא לן השתחויה מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופה איצטריך ולא ללמד על הכלל:
ואתיא כההוא דתני חזקיה דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל כולו דכל שהוא כעין עבודת פנים לחייב עליה אע''פ שאין דרכה של ע''ז לעבדה בכך והשתחויה יצאת ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:
או חילוף. דנימא זביחה יצאת ללמד על עצמה דהתורה הקפידה דוקא בזביחה והשתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות. ומשני מסתברא דדבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל כולו שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמיא לכללא:
אמר ר' ירמיה. גרסי' וכך הוא בנזיר שם. כלומר דר' ירמיה מקשה אהא דקאמר ר' מנא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל והרי הבערה ג''כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב''ד שלא יהא דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחין דבמיתת בית דין הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:
מכיון דתימר. כלומר. אפי' אתה אומר דלצורך יצאת אע''פ כן כמי שלא לצורך היא דאי ללמד על מיתת ב''ד שלא תדחה שבת הוי ליה לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם שפיר נמי הוה נפקא לן מג''ש דמושבותיכם דבמיתת ב''ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדמפרש קרא הבערה הוה ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך ללמד על הכלל כולו הוא יצא:
הָדָא אָֽמְרָה. דָּבָר אֶחָד שֶׁיָּצָא לְצוֹרֶךְ אֵינוֹ חוֹלֵק. וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ חוֹלֵק. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל מָהוּ שֶׁיַּחֲלוֹקוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מְנַיִין הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וּמִבְּשַׂר אָשָׁם וּמִבְּשַׂר קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וּמִבְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים וּמוֹתָר הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וּשְׁיֵרֵי מְנָחוֹת וּמִן הַשְּׂאוֹר וּמִן הַדְּבַשׁ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר כִּ֤י כָל שְׂאוֹר וְכָל דְּבַ֔שׁ לֹֽא תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיי. הָא כָּל שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַקְטִּירוּ.
Traduction
Cela prouve que lorsqu’un détail spécial a été énoncé pour qu’on le sache défendu lui-même, il ne sert pas à constater la multiplicité des condamnations; au cas contraire, il sert à cette constatation divisionnaire. Quelle est la règle lorsque 2 faits particuliers sont en dehors de la généralité? Servent-ils à constater la possibilité de diviser les condamnations, ou non? On peut déduire la solution sur ce point de ce qui suit (311)''Torath Cohanim sur (Lv 13; Tossefta au Menahot 4.'': on sait que c’est transgresser une défense publique d’apporter sur l’autel un fragment de chair du sacrifice de péché, ou du sacrifice de faute publique, ou de la chair de l’archi-sainteté (du sacrifice public des fêtes), ou de la chair des saintetés légères (du 1er degré), ou du reliquat de l’offrande de farine, ou des 2 pains consacrés, ou du pain de proposition, ou des reliquats des offrandes de gâteaux, ou du levain, ou du miel consacrés, parce qu’il est écrit (Lv 2, 11): car nulle espèce de levain ni de miel ne doit fumer, comme combustion, en l’honneur de l’Eternel. Le mot wnmm (de ces sortes) dans ce verset indique, par contre, que tout ce qui doit être brûlé peut aussi être fumé, ou brûlé en encens.
Pnei Moshe non traduit
הדא אמרה וכו'. כלומר השתא הא פשיטא לן דדבר אחד שיצא מן הכלל אם הוא לצורך עצמו אינו מלמד על הכלל לחלק ואם הוא שלא לצורך עצמו אז יצא ללמד על הכלל לענין לחלק אלא הא דקא מיבעיא לן שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שנאמר בהן שיצאו ללמד לחלק או שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהג באלו שני דברים וכדלקמן:
נישמעינה מן הדא דתנינן. בתוספתא דמכות פ''ד גבי דחשיב אלו שהן בלא תעשה מנין להמעלה מבשר חטאת וכו' על המזבח שהוא עובר בל''ת דבל תקטירו. ת''ל כי כל שאור וכו' ממנו אשה לה' ודרשינן כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו על המזבח והני כולהו כבר עלה מהן לאישים דמבשר הקרבנות הוקטרו האימורים ומהמנחות הוקטר הקומץ ושתי הלחם עלו אימורי הכבשים הבאים עמהן וכגופן דמי ומלחם הפנים הוקטרו בזיכי לבונה:
רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. וְיֵצְאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וִילַמְּדוּ עַל הַקֳּדָשִׁים לַכֶּבֶשׁ. אָמַר לֵיהּ. כְּהָדָא דְתַנֵּי. הַמִּזְבֵּחַ. אֵין לִי אֶלָּא הַמִּזְבֵּחַ. וּמְנַיִין לְרַבּוֹת אֶת הַכֶּבֶשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶל הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא יַֽעֲל֖וּ. יָכוֹל לָעֲבוֹדָה וְשֶׁלֹּא לָעֲבוֹדָה. תַּלְמוּד לוֹמַר לְרֵ֥יחַ נִיחוֹחַ: לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא לָעֲבוֹדָה. אָמַר לֵיהּ. אוֹתָם מִיעוּט. אֵילּוּ חַייָבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. וְאֵין שְׁאַר כָּל הַקֳּדָשִׁים חַייָבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב אוֹתָם. הַא אֵינוֹ כָתוּב אוֹתָם מְלַמְּדִין. הָדָא אָֽמְרָה. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל אֵינָם חוֹלְקִין. אַמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל. לַחֲלוֹק אֵינָן חוֹלְקִין. הָא לְלַמֵּד מְלַמְּדִין.
Traduction
R. Eliézer demanda à R. Yohanan (312)B. Menahot 57b.: est-ce que l’interdit d’offrir sur l’autel une part des 2 pains de proposition n’indique pas, par extension, qu’il est également défendu d’apporter des saintetés même sur les degrés de l’autel? Non, répondit R. Yohanan; c’est ainsi que l’on a enseigné (313)Torath cohanim sur Caw, 1.: la défense d’en apporter sur l’autel n’impliquerait pas celle d’en remettre même sur les degrés, s’il n’y avait l’expression explétive ''et sur l’autel'' (ib. 12). Est-ce à dire que c’est aussi bien défendu si c’est pour le culte, ou non? Non, puisqu’il est dit: en odeur agréable (ib.), ce qui indique qu’il s’agit du culte seul. Mais, demanda R. Eliézer, le terme les (ib.) dans l’expression ''vous les offrirez'' ne semble-t-il pas exclusif, pour indiquer que les objets énoncés ne sauraient, sous peine de culpabilité, être apportés sur les degrés, à l’exclusion d’autres saintetés non spécifiées là? Non, le terme en question (le mot les) indique qu’il s’agit de ces objets seuls (314)Pour les autres saintetés, les fautes commises n'entraînent qu'une condamnation.. De tout cela, il résulte en somme que lorsque 2 faits particuliers sortent de la généralité, ils ne servent pas à diviser les condamnations (à les multiplier). R. Hanania fils de R. Hillel dit: s’il est vrai qu’ils ne servent pas à indiquer la multiplicité des condamnations, peut-on du moins les en déduire (315)Le mot les indique qu'il y a extension même pour les 2 faits écartés de la généralité. par extension?
Pnei Moshe non traduit
ר''א וכו'. כלומר ואיתמר עלה דרבי אליעזר שאל לר' יוחנן אי נימא יצאו שתי הלחם וילמדו על הכבש והיינו משום דבתריה דהאי קרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח וקרבן ראשית היינו שתי הלחם שבאו מן החמץ אבל על המזבח לא יעלו ומדכתיב המזבח מרבינן דאפי' על הכבש של המזבח לא יעלו וזהו ששאל ר''א לר' יוחנן דהאי דרשא לרבות הכבש ילפינן מקרא דשתי הלחם אם נאמר דמלמדין הן על כל אלו מהקדשים דלעיל דאמרינן שעובר עליהן בבל תקטירו שהכבש כמזבח הוא ואם עלה מהן על הכבש ג''כ הוא עובר:
א''ל ר' יוחנן אין כהדא דתני בהדיא המזבח אין לי אלא המזבח וכו'. ומה''א דהמזבח דריש לרבות הכבש שהוא כמזבח ומדכתיב לא יעלו לרבות לכל שהוא מן הקדשים שעלה מהן לאישים עובר על הכבש כמו על המזבח:
יכול וכו'. סיומא דברייתא היא דיכול אפי' מעלה אותן שלא לעבודה אלא לשם עצים בעלמא ת''ל לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה לא יעלו:
א''ל. ואמר ר''א לר''י דאפ''ה נימא דלא מרבינן בשאר הקדשים שיהא הכבש כמזבח ואי מהאי קרא הא כתיב אותם מיעוט הוא דאלו שתי הלחם חייבין עליהן על הכבש כעל המזבח ואין שאר כל הקדשים בכלל הריבוי לכבש:
מפני וכו'. השתא פשיט לה להבעיא אם שני דברים שיצאו מן הכלל מלמדין דטעמא מפני שכתב אותם למיעוטא הא אם לא כתוב אותם היו שתי הלחם מלמדין על כל הקדשים אפי' לר''א א''כ הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כלומר לא אמרינן שיצאו ללמד על הכלל לענין לחלוק אלא שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהגין בהן כהאי דשתי הלחם דכשני דברים הן וא''נ דהאי הדא אמרה וכו' בדרך שאלה מיתפרשא וכלומר ואי נימא דג''כ יוצאין לחלק הן או אינן חולקין ושייך שפיר הא דר' חנניה בריה דר' הילל עלה דלחלק אינן חולקין אבל ללמד מלמדין וכדפרישית. והיותר נכון דגרסינן הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין דקס''ד דכשם שהן מלמדין כדמוכח מהאי דשתי הלחם כך נאמר בעלמא במקום דשייך לומר לחלק ששני דברים היוצאין מן הכלל חולקין והיינו ללמד על הכלל כולו לענין לחלק ודחי לה רבי חנניה בריה דרבי הילל דלעולם לחלוק אינן חולקין דמדה זו לא נאמרה אלא בדבר אחד שיצא מן הכלל לענין לחלק אבל ללמד על הכלל לענין שנוהג בהכלל כדרך שנוהג בהן מלמדין הן וטעמא דבשלמא ללמד אמרינן כהאי דר' יהודה דסבירא ליה בפ''ז דסנהדרין דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין וכן בב' דברים שיצאו מן הכלל אבל לענין ללמד לחלק אילו לכך יצאו למה לי שנים בדבר אחד שיצא בו הוה גמרינן לה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source