והא תנינן. הכא לא שייך האי לישנא אלא אגב דנקט הכא בריש הלכה דלעיל דמייתי לה לפירכא והא תנינן וכו' העתיקו כאן ג''כ בהאי לישנא ודברי ר' בא הם שייכין כאן לפרש דאפי' כרוך על צואריהן כדפרישית במתני':

כיני מתניתא וכו'. משום דקשיא ליה לישנא דמדיות דמשמע דאלו יוצאות כך ואלו יוצאות כך לדוקא היא דקתני וא''כ מאי האי דקתני וכל אדם וכו' הלכך מפרש דכן צריך למתני' ערביות יוצאות רעולות מדיות פרופות בלא וי''ו דהאי לישנא לא משתמע לדוקא אלא לפי שכך דרכן היא ושייך שפיר למיתני אבתרה וכל אדם וכו':

גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית. ומפרש להצינית שהיא כמין חולי פודגר''ה:

אפי' טס של כסף בלא צורה מעלי לה וקסבר דסלע לאו דוקא. ומשים דשכיחא טפי מהטס נקט לה:

תני. בחדא ברייתא רשב''ג אומר לא שנו דפורפת וכו' אבל לא תפרוף לכתחלה בשבת אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר לפרוף בתחלה בשבת מפני שהוא מיטלטל בשבת אבל אבן אסור להיטלטל ודינו כמטבע:

אתיא דרשב''ג. דאוסר באבן כר''מ דכמה דר''מ אמר דבר שהוא מיטלטל דוקא הוא דמותר ליטלו בשבת לצורך מקומו אבל דבר שאינו מיטלטל אינו ניטל אלא לצורך גופו וה''נ סבר רשב''ג דדוקא דבר שהוא מיטלטל מותר והך דר''מ לקמן בפ' כל הכלים מיתנייא במתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וכו'. ות''ק ר''מ הוא ושלא לצורך מפרש לה האי ש''ס שלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו ודוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והאי אבן דמתני' אינו לצורך גופו אלא לצורך מקומו לכרוך בו הרצועה הלכך אוסר רשב''ג לטלטלו ולפרוף עליו לכתחלה בשבת:

ואין יוצאין בהן. מפני שאינו דרך מלבוש ואם יצא פטור:

טהורין. מפני שאינו לא כלי תשמיש ולאו לתכשיט עבידי:

אנקטמין. מאטקאר''ה בלע''ז ויש עושין כמין פרצוף משונה להבעית בו התינוקות וי''מ חמור שהליצנים עושין ונותנין אותו על כתפיהן או מוליכין ביד ע''י פרקיו שעושין בו והכי מפרש לה הכא בגמ':

ואין נכנסין בהן לעזרה. דהואיל והן עשויין ג''כ לראש רגליו כמנעל הוו:

ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו:

טמאין מדרס. כדלעיל:

כסא וסמוכות שלו. יש מין קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול לילך ועושין לו כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים שבידו ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח מעט על אחוריו בכסא שקשור לו באחוריו ועושין לו סמוכות של עור לראשי שוקיו או לרגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו נשען גם על רגליו קצת:

ונכנסין בהן לעזרה. דלאו מנעל היא לאסור משום לא יכנס בהר הבית במנעלו ובאלו מותר אפי' לעזרה לפי שאינן נתונין בראש רגלו:

ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט הצריך לו היא:

טמאין מדרס. אם זב הוא שהרי לסמיכות גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה:

סמוכות שלו. יש שהוא קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקי ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:

אם יש לו בית קיבול כתותין. שחקק בו כל כך להשים בתוכו כתיתין ומוכין רכין להניח ראש שוקו עליהן טמא בטומאת מגע דכלי קיבול מיקרי ואם אינו ראוי לקבלת כתיתין לאו בית קיבול היא משום דמניח שוקו בתוכו דאנן כלי קיבול העשוי להיטלטל בו מה שנותנין בתוכו דומיא דשק לאפוקי שוקו שאינו מיטלטל על גב הכלי:

מתני' הקיטע. שנקטע רגלו:

יוצא בקב שלו. שהוא עשוי כמין רגל של עץ וחוקקין בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו וקסבר הת''ק דמנעל דידיה הויא ואידך פליג עליה וס''ל דלא מנעל היא וכמשאוי חשיב. ונוסחא דהכא דת''ק ר' יוסי ור''מ אוסר אבל נוסחת המשניות וכן במשנה דגמרא הבבלית דת''ק ר''מ ור' יוסי אוסר והלכה כר' יוסי דאסור:

ועל המטבע. אם פרפה יוצאות בו:

ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. על המטבע לפי שאסור לטלטלו:

גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית. ומפרש להצינית שהיא כמין חולי פודגר''ה:

אפי' טס של כסף בלא צורה מעלי לה וקסבר דסלע לאו דוקא. ומשים דשכיחא טפי מהטס נקט לה:

תני. בחדא ברייתא רשב''ג אומר לא שנו דפורפת וכו' אבל לא תפרוף לכתחלה בשבת אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר לפרוף בתחלה בשבת מפני שהוא מיטלטל בשבת אבל אבן אסור להיטלטל ודינו כמטבע:

אתיא דרשב''ג. דאוסר באבן כר''מ דכמה דר''מ אמר דבר שהוא מיטלטל דוקא הוא דמותר ליטלו בשבת לצורך מקומו אבל דבר שאינו מיטלטל אינו ניטל אלא לצורך גופו וה''נ סבר רשב''ג דדוקא דבר שהוא מיטלטל מותר והך דר''מ לקמן בפ' כל הכלים מיתנייא במתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וכו'. ות''ק ר''מ הוא ושלא לצורך מפרש לה האי ש''ס שלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו ודוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והאי אבן דמתני' אינו לצורך גופו אלא לצורך מקומו לכרוך בו הרצועה הלכך אוסר רשב''ג לטלטלו ולפרוף עליו לכתחלה בשבת:

ואין יוצאין בהן. מפני שאינו דרך מלבוש ואם יצא פטור:

טהורין. מפני שאינו לא כלי תשמיש ולאו לתכשיט עבידי:

אנקטמין. מאטקאר''ה בלע''ז ויש עושין כמין פרצוף משונה להבעית בו התינוקות וי''מ חמור שהליצנים עושין ונותנין אותו על כתפיהן או מוליכין ביד ע''י פרקיו שעושין בו והכי מפרש לה הכא בגמ':

ואין נכנסין בהן לעזרה. דהואיל והן עשויין ג''כ לראש רגליו כמנעל הוו:

ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו:

טמאין מדרס. כדלעיל:

כסא וסמוכות שלו. יש מין קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול לילך ועושין לו כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים שבידו ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח מעט על אחוריו בכסא שקשור לו באחוריו ועושין לו סמוכות של עור לראשי שוקיו או לרגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו נשען גם על רגליו קצת:

ונכנסין בהן לעזרה. דלאו מנעל היא לאסור משום לא יכנס בהר הבית במנעלו ובאלו מותר אפי' לעזרה לפי שאינן נתונין בראש רגלו:

ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט הצריך לו היא:

טמאין מדרס. אם זב הוא שהרי לסמיכות גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה:

סמוכות שלו. יש שהוא קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקי ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:

אם יש לו בית קיבול כתותין. שחקק בו כל כך להשים בתוכו כתיתין ומוכין רכין להניח ראש שוקו עליהן טמא בטומאת מגע דכלי קיבול מיקרי ואם אינו ראוי לקבלת כתיתין לאו בית קיבול היא משום דמניח שוקו בתוכו דאנן כלי קיבול העשוי להיטלטל בו מה שנותנין בתוכו דומיא דשק לאפוקי שוקו שאינו מיטלטל על גב הכלי:

מתני' הקיטע. שנקטע רגלו:

יוצא בקב שלו. שהוא עשוי כמין רגל של עץ וחוקקין בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו וקסבר הת''ק דמנעל דידיה הויא ואידך פליג עליה וס''ל דלא מנעל היא וכמשאוי חשיב. ונוסחא דהכא דת''ק ר' יוסי ור''מ אוסר אבל נוסחת המשניות וכן במשנה דגמרא הבבלית דת''ק ר''מ ור' יוסי אוסר והלכה כר' יוסי דאסור:

ועל המטבע. אם פרפה יוצאות בו:

ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. על המטבע לפי שאסור לטלטלו:

מאותו המין על ראשו ולוחש אף על פי שאין נחש לסמוך על זה יש סימן קצת:

כגון ואני וכו' כלומר להכי קאמר אם את בנימין תקחו עלי היו כולנה לפי שהיו כבר ג' רחל ויוסף ושמעון:

אית תניי תני ומחליף לאלו הרפואות ור''ח בשם ר' יוחנן תני כמתני' דידן:

דרגי דרגיבת. בתוספתא פ''ז וח' ויש בהן הרבה דברים ונקראת פירקא דאמוראה:

האומר דרגי דרגי בת עליך יש בו משום דרכי האמורי. ור' יודה קאמר דיש בו אף משום ע''ז דלשון דגון הוא ע''ז של הפלשתים כדכתיב וראש דגן וכו':

לאו לאו. האומרו ב' פעמים:

סורו ממנו. הרי א' לא חפצנו הרי ב':

יוצאין בביצת החרגול וכו'. כדפרישית במתני' ועכביתא היא מכה הנפוחה וקשה:

גמ' הבניה וכו' קשרי פואה. כדפרי' במתני':

בזוגין. מפרש ר' זעירא בזוגין שבצוארו וא''כ מהו וכל אדם וכי דרך בני אדם הגדולים לצאת בזוגין על צוארו אלא על הקטנים קאי ובין קטני עניים ובין קטני עשירים:

ר' אילא. מפרש בזוגין שבכסותו ומאי וכל אדם בין גדולים ובין קטנים:

מתניתא פליגא על ר''ז. ברייתא דהתוספתא והובאה לעיל בהלכה א' קשיא עליה דקתני אין יוצאין בזוג שבצואר אלא כאן בברייתא בגדולים דאין דרך לצאת כן כאן במתני' בקטנים:

מהו אנקטמין וכו' הונוס קטמין. כלומר נוטריקון היא הונוס חמור הוא בלשון יון כך פי' הערוך וגריס במלה אחת הונוסקטמין והיינו הך. ומפרש ואזיל חמרא דיידא שעושין כמין חמור של עץ ומדדה הוא ע''י פרקים פרקים שעושין בו וכך ראיתי שעושין אותו הליצנים במדינות ההם ומרקדין עליהם:

א''ר מנא אמור סיפא דלית היא פליגא על דשמואל. כלומר ואם תפרש להסיפא דמיתרצת עם המציעתא אשכחת לה דהא דשמואל ג''כ ניחא הוא. דאימא סיפא כסא וסמוכות שלו אין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה והא האי סיפא ג''כ קשיא היא אם אין יוצאין בהן א''כ לאו כמנעל חשיבי אמאי אין נכנסין בהן לעזרה אלא ע''כ דהכי מיתרצית לה דודאי מנעל או סנדל מיקרי ואין נכנסין בהן לעזרה והא דאין יוצאין בהן בשבת משום טעמא אחרינא הוא דהואיל דלא מנחי אארעא ותלויין הן זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. והשתא מציעתא נמי ניחא דהתם ליכא למיגזר בשבת הואיל והסמוכות עשויין לשוקיו ומדובקין בהן לסמוך עליהן ליכא למיחש דמישתלפי ונכנסין בהן לעזרה דלאו מנעל הוו וא''כ דשמואל ג''כ ניחא הא דקאמר ארישא דיוצא הוא בקב שלו דלענין שבת כסנדל דידיה חשיבא והיינו דכמו סנדל לא גזרינן דילמא מישתלף ואתי לאתויי ה''נ בקב שלו שהוא הולך עליו ליכא למיגזר דילמא מישתלף ולענין זה הוא דקאמר משום סנדל דמטעמא דהיתרא דידיה כהיתירא דסנדל לכל האדם אבל לאו סנדל ממש הוא לאסור להכניס בו לעזרה:

אמר ר' בא. עד דאת מקשת לה על דשמואל תיקשי על המתני' דקתני סמוכות שלו וכו' יוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה וקשיא נמי האי קושיא דמקשת אדשמואל:

ר' ינאי מקשה. על זה אם יוצאין בו בשבת משום דכסנדל הוא ואם סנדל הוא מאי האי דהדר קאמר ונכנסין בו לעזרה א''כ אינו סנדל:

גמ' שמואל אמר יוצאין בו משום סנדל. להת''ק דס''ל יוצאין בו בשבת משום דהסנדל דידיה חשוב הוא ונכנסין בו לעזרה:

ובשן של שועל. למי שישן הרבה יותר מדאי תולין בו שן של שועל חי ולמי שאינו יכול לישן תולין בו שן של שועל מת:

ובמסמר הצלוב. מסמר של העץ שתולין עליו היא סגולה לנפח של המכה להסיר הנפוח:

דברי ר' יוסי ור''מ אוסר אף בחול. משום דרכי האמורי ואין הלכה כר''מ אלא דכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי:

יוצאין בביצת החרגול. היא מין חגב וביצה שלו סגולה לרפואת כאב האוזן:

אלא שדברו חכמים בהוה. שכן דרך בני מלכים:

וכל אדם. מותרין בזוגין שבכסותו:

ובני מלכים יוצאים בזגין. פעמונים קטנים של זהב תפורין בכסותן:

מתני' הבנים יוצאין בקשרים. הכא מפרש בגמרא קשרי פואה והוא עשב שעשוי כמין קשרים קשרים וסגולה יש בו לשאת אותו להקטנים כדאמר לעיל בהלכה ב' הדא פואה עיקר טב סגין וכו' והתם מפרש לה מעיקרא נמי הכי ובתר הכי מסיק לה בן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל ימין שלו וקושרין לו בשמאלו של התינוק וחלופא סכנתא שמגעגע יותר ויותר ולהכי נקט בנים דלא שייכא כ''כ בנקיבות שאין האב מחבבן כל כך מתחלתן שיהיו מגעגעין עליו:

גמ' הבניה וכו' קשרי פואה. כדפרי' במתני':

בזוגין. מפרש ר' זעירא בזוגין שבצוארו וא''כ מהו וכל אדם וכי דרך בני אדם הגדולים לצאת בזוגין על צוארו אלא על הקטנים קאי ובין קטני עניים ובין קטני עשירים:

ר' אילא. מפרש בזוגין שבכסותו ומאי וכל אדם בין גדולים ובין קטנים:

מתניתא פליגא על ר''ז. ברייתא דהתוספתא והובאה לעיל בהלכה א' קשיא עליה דקתני אין יוצאין בזוג שבצואר אלא כאן בברייתא בגדולים דאין דרך לצאת כן כאן במתני' בקטנים:

מהו אנקטמין וכו' הונוס קטמין. כלומר נוטריקון היא הונוס חמור הוא בלשון יון כך פי' הערוך וגריס במלה אחת הונוסקטמין והיינו הך. ומפרש ואזיל חמרא דיידא שעושין כמין חמור של עץ ומדדה הוא ע''י פרקים פרקים שעושין בו וכך ראיתי שעושין אותו הליצנים במדינות ההם ומרקדין עליהם:

א''ר מנא אמור סיפא דלית היא פליגא על דשמואל. כלומר ואם תפרש להסיפא דמיתרצת עם המציעתא אשכחת לה דהא דשמואל ג''כ ניחא הוא. דאימא סיפא כסא וסמוכות שלו אין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה והא האי סיפא ג''כ קשיא היא אם אין יוצאין בהן א''כ לאו כמנעל חשיבי אמאי אין נכנסין בהן לעזרה אלא ע''כ דהכי מיתרצית לה דודאי מנעל או סנדל מיקרי ואין נכנסין בהן לעזרה והא דאין יוצאין בהן בשבת משום טעמא אחרינא הוא דהואיל דלא מנחי אארעא ותלויין הן זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. והשתא מציעתא נמי ניחא דהתם ליכא למיגזר בשבת הואיל והסמוכות עשויין לשוקיו ומדובקין בהן לסמוך עליהן ליכא למיחש דמישתלפי ונכנסין בהן לעזרה דלאו מנעל הוו וא''כ דשמואל ג''כ ניחא הא דקאמר ארישא דיוצא הוא בקב שלו דלענין שבת כסנדל דידיה חשיבא והיינו דכמו סנדל לא גזרינן דילמא מישתלף ואתי לאתויי ה''נ בקב שלו שהוא הולך עליו ליכא למיגזר דילמא מישתלף ולענין זה הוא דקאמר משום סנדל דמטעמא דהיתרא דידיה כהיתירא דסנדל לכל האדם אבל לאו סנדל ממש הוא לאסור להכניס בו לעזרה:

אמר ר' בא. עד דאת מקשת לה על דשמואל תיקשי על המתני' דקתני סמוכות שלו וכו' יוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה וקשיא נמי האי קושיא דמקשת אדשמואל:

ר' ינאי מקשה. על זה אם יוצאין בו בשבת משום דכסנדל הוא ואם סנדל הוא מאי האי דהדר קאמר ונכנסין בו לעזרה א''כ אינו סנדל:

גמ' שמואל אמר יוצאין בו משום סנדל. להת''ק דס''ל יוצאין בו בשבת משום דהסנדל דידיה חשוב הוא ונכנסין בו לעזרה: