רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. אֵין אֲנִינָה אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד. דִּכְתִיב וְאָנ֥וּ וְאָֽבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ. הָתִיב רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. וְהָֽכְתִיב וְאָנוּ֙ הַדַּייָגִים וְאָ֣בְל֔וּ כָּל מַשְׁלִיכֵ֥י בַיְא֖וֹר חַכָּ֑ה. אָמַר רִבִּי חִנְנָה. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֵיו אֲנִינָה טְמֵאָה אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כיני מתניתא. כן מיבעי ליה למיתני שאין אנינות טומאה לענין שאינו אוכל בקדשים כדין אינן וכדלעיל אלא למת בלבד. וכלומר לפניו ביום המיתה ולאפוקי יום שמועה קרובה וליקוט עצמות שאין דינם כיום המיתה כדקתני במתניתין וגרסינן להא נמי בפ''ג דהוריות בהלכה ג':
והכתיב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. ועל יאור מצרים נאמר וכתיב ואנו:
וְתַנֵּי כֵן. אֵי זוֹ הִיא אֲנִינָה. מִשְּׁעַת מִיתָה וְעַד שְׁעַת קְבוּרָה. דִּבְרֵי רִבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אַשְׁכָּחַת חמַר. קֻלֹּת וְחֻמְרֹת עַל דְּרִבִּי. קֻלֹּת וְחֻמְרֹת עַל דְּרַבָּנִן. קֻלֹּת עַל דְּרִבִּי. מֵת וְנִקְבַּר בְּשַׁעְתּוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה בִּלְבַד. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִן אָסוּר כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. קֻלֹּת עַל דְּרַבָּנִין. מֵת וְנִקְבַּר 62b לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִן אָסוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אָסוּר עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. אֲתַא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְרַב חוּנָה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. מוֹדֶה רִבִּי לַחֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד. וְתַנֵּי כֵן. רִבִּי אוֹמֵר. תֵּדַע לְךָ שֶׁאֵין אֲנִינוּת [הַלַּיְלָה] תוֹרָה. שֶׁהֲרֶי אָֽמְרוּ. אונֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעָרֶב. וַהֲרֵי אֲנִינוּת יוֹם עָשׂוּ אוֹתָהּ תּוֹרָה. רִבִּי יוֹסֵה בִֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי חִסְדָּא. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּקְבַּר עִם דִּימְדּוּמֵי הַחַמָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תיפתר בשנקבר עם דמדומי חמת ולית ש''מ כלום. כלומר דר' יוסי בר בון דחי להאי הוכחה דלעולם אימא לך דרבי ס''ל אפילו היכא דאישתהי יום הקבורה אסור הוא וכן תופס לילו עמו והכל מדרבנן כדס''ל לעולם לאחר קבורה אינו אסור אלא מדרבנן ודקשיא לך מאי דאמר רבי תדע לך וכו' לאו בעלמא קאמר דתשמע מינה דס''ל לרבי דאין אנינות בלילה מן התורה ואפילו בליל של יום המיתה. לא היא אלא דמיירי שנקבר ביום שלאחריו ונקבר עם שקיעת החמה והכי קאמר רבי אין אנינות בלילה זו מדברי תורה מאחר שאינו לילה של יום המיתה. וקמשמע לן דאף על גב דיום הקבורה הוא אפ''ה אינו אלא מדרבנן ולהמתני' מוקי לה נמי דמיירי שנקבר עם דמדומי חמה בליל של י''ד ונקבר על ידי עממין ולאו בלילה של יום המיתה אלא לילה של יום שלאחריו והואיל ומדרבנן הוא אוכל את פסחו ועיקר הרבותא דקמ''ל דל''ת דהואיל ויום הקבורה כיום המיתה הוא אליבא דרבי הלילה שלאחריו נמי ליתסר בפסח הלכך קמ''ל דמכיון דביום גופיה לאחר הקבורה מדרבנן הוא אוכל הוא בלילה ולעולם פליג הוא רבי ביום הקבורה אפילו היכי דאישתהי וס''ל דמיהת מדרבנן אסור ותופס ג''כ לילו עמו. אין אנינה אלא למת בלבד. אין לשון אנינה נופל אלא על המת כדכתיב ואנו ואבלו פתחיה וכתיב התם מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה:
והרי אנינות יום עשי אותה תורה. כלומר וש''מ מיהת מהמתניתין דאנינות היום עשו אותה מן התורה. והשתא אי אמרת בשלמא דרבי לא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה שאינו אונן מן התורה אלא מדבריהם בלבד שפיר הוא דנשמע ממתני' דאין אנינות לילה של יום המיתה אלא מדבריהם ויום המיתה שהוא מן התורה אינו תופס לילי עמו וא''כ היכא דאישתהי יום הקבורה שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם אינו תופס לילו כלל עמו ואפי' מדבריהם מותר דהכי ס''ל לרבנן וכן לרבי דמודה הוא וכדאמרן דלא פליג אלא לקולא היכא דנקבר מיד דס''ל לרבי שלאחר הקבורה אפי' ביום אינו אסור אלא מדרבנן וכן בלילו ורבנן כל אותו היום אסור מן התורה ולילו הוא מדרבנן אלא אי אמרת דאפי' היכא דיום קבורה אישתהי ס''ל לרבי נמי דאסור מן התורה עד שנקבר וא''כ תופס הוא לילו מיהת מדבריהם והשתא יום המיתה דחמירא הוא אליבא דכ''ע על כרחך דלרבי בדין הוא דתופס הוא לילו עמו מן התורה והיכי קאמר רבי גופי' דאנינו' לילה לעולם אינו אלא מדבריה' כדיליף מהמתני' הא לדידיה אפי' לערב בדין הוא שלא יאכל פסחו אלא ודאי דמודה רבי היכא דאישתהי וניחא המתני' נמי לדידיה וכדאמרן:
רבי אומר תדע לך וכו'. שהרי אמרו כאן אונן טובל ואוכל פסחו לטרב ומפני שאנינות לילה אינה אלא מדבריהם ובקדשים היא דאסור וכדפרישית:
תריהון אמרין. דלא היא אלא דבכה''ג אף רבי מודה לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום שמת בלבד ולא. פליג רבי אלא לקולא כשנקבר מיד באותו יום:
ותני כן. בברייתא דש''מ מדברי רבי דלא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה כדלקמן:
ותני כן. דלד''ה אין אנינות לילה מן התורה לאסור באכילת קדשים כדלקמן:
איזו היא אנינה וכו'. גרסי' להא לקמן בפ''ב דסנהדרין בהלכה א':
משעת מיתה ועד שעת קבורה. וכל זמן שלא נקבר אסור לאכול בקדשים ומשנקבר מותר דבקי רבי:
כל היום כולו. עד הלילה דין אונן יש לו:
אשכחת אמר קלת וחמרא וכו'. כשתמצא לומר לדבריהם איכא קולא וחומרא לדעתיה דרבי וכן לרבנן כדמפ' ואזיל:
מתו ונקבר בשעתו. מיד לדעתי' דרבי אינו אסור בקדשים אלא אותה שעה בלבד עד הקבורה ולדעתא דרבנן אסור כל היום כולו ובהא חומרא לרבנן וקולא לרבי:
קלת על דרבנן וכו'. ומצינו איפכא דלרבנן הוא לקולא ולרבי הוא לחומרא כגון שלא נקבר עד לאחר ג' ימים לרבנן אסור כל אותו היום שמת ותו לא ולרבי אסור הוא עד לאחר שנקבר ביום הג':
תַּנֵּי. יוֹם שְׁמִיעָה כְיוֹם קְבוּרָה. לְקֶרַע וּלְאִיבּוּל וְלִסְפִירַת שִׁבְעְה וְלִסְפִירַת שְׁלֹשִׁים. וְלֶאֱכוֹל בַּקֳּדָשִׁים הֲרֵי הֵן כְּלִיקוּטֵי עֲצָמוֹת (טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים). וְלִיקוּטֵי עֲצָמוֹת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. רִבִּי יוֹסֵי בִֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. תִּיפְתָּר שֶׁנִּקְבַּר מִשֶּׁחֲשֵׁיכְה. וְזֶה וָזֶה טוֹבְלִין וְאוֹכְלִין אֶת פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב. וּקְבוּרָה אוֹכֶלֶת בַּקֳּדָשִׁים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בִֵּירִבִּי בּוּן. תַּרְתֵּיהוֹן בִּשְׁמִיעָה. שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת מֵאֶתְמוֹל. טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. שָׁמַע שֶׁנִּתְלַקְּטוּ לוֹ עֲצָמוֹת מֵאֶתְמוֹל. טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תרתיהון בשמועה. כלומר אלא הא דקאמר זה וזה אוכלין בקדשים שתיהן בשמועה איירי ששמע שמת לו מת מאתמול וכן ששמע שנתלקטו בשבילי עצמות קרוביו מאתמול דבשניהן הדין דטובל ואוכל בקדשים ולא כדמוקי רב חסדא:
וקבורה אוכלת בקדשים. בתמיה אם נקברו העצמות משחשיכה וכי מותר לאכול בקדשים לערב והרי זה כאותו יום עצמו:
תיפתר שנקבר משחשכה. כלומר שנלקטו עצמות והקבורה היתה משחשיכה וזה וזה וכו':
תני יום שמועה. בתוך שלשים דינו כיום קבורה לכל אלו לקרוע וכו' אבל לענין לאכול בקדשים דינו כלוקט עצמות וטובל ואוכל בקדשים לערב וקס''ד דקאמר ולקדשי' הרי הן כלוקט עצמות ואוכל בקדשים אף באותו יום והלכך מתמה וליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים מיד בתמיה:
נָזִיר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד[(וְאֵינוּ] בַפֶּסַח. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. כָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ [חַייָבִין עָלֶיהָ] (וְ)עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ [אֵין חַייָבִין עָלֶיהָ] (וְ)עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. הַיי דִינוֹ סָפֵק. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. רֹאשָׁא דְפִירְקָא. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. הָהֵן דְּהָכָא. יָחִיד שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד בַפֶּסַח. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. יִידָּחֶה לְפֶסַח שֵׁינִי. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וָאַתְיָא כַיי דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. נִיטְמָא בְטוּמְאַת בֵּית פְּרָס. מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ דֶרֶךְ רְחוֹקָה. צִיבּוּר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד בַפֶּסַח. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יַעֲשׂוּ בִסְפֵיקָן. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. יַיעֲשׂוּ בְטוּמְאָה. (אוֹמֵר) [אוֹף] רִבִּי הוֹשַׁעְיָה [מוֹדֶה] שֶׁיַּעֲשׂוּ בִסְפֵיקָן. לֹא אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֶלָּא לְחוֹמַרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
נזיר שנטמא בספק רה''י ואינו בפסח. כלומר דבנזיר אין חילוק בין שאר ימות השנה ובין בפסח ואיידי דקאמר לקמן בספק רה''י בפסח קאמר הכא ואינו בפסח:
וגרסינן לכל הא דלקמן בפ''ח דנזיר בסוף הלכה א' הנזיר מגלח על טומאה זו דספק טומאה ברה''י כודאי משוינן לה:
ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליה דתנינן תמן בסוף פ''ו דנזיר כל טומאה מן המת וכו'. וכיון דאין חייבין על ביאת המקדש בספק טומאה דרה''י אין הנזיר מגלח עליה:
הי דינו ספק. ואיזהו נקרא ספק:
ר' יוחנן אמר ראשה דפירקא. התם קאי כדאיירי ברישא דפירקא שם שני נזירין שאמר להן ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם:
ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא. כלומר מה דאיירינן בה הכא שאירע לו איזה ספק טומאה ברה''י אבל ההיא דרישא דפירקא ס''ל לר' הושעיה מכיון דאיכא תלתא זה האחד שראה ואנו שני נזירים כרבים חשיבי ולאו ספק טומאה ברה''י היא:
יחיד שנטמא ובספק רה''י. כלומר בספק טומאה שברה''י מה דינו בפסח:
ידחה לפסח שני. דספק טומאה ברה''י כודאית היא:
משלחין אותו לדרך רחוקה. כדי לפוטרו מפסח הואיל ואינה אלא ספק טומאה:
ואתייא. האי דר' יוחנן כהאי אידך דאמר ר' יוחנן בנטמא טומאת בית הפרס שהוא מדבריהם משלחין אותו לדרך רחוקה והכי נמי בספק טומאה ברה''י דהא דמחשבינן לה כטומאת ודאית מדבריהם הוא:
צבור וכו' יעשו בספקן. יעשו בספק טומאתן דהואיל והטומאה דחויה הוא בצבור אפי' נטמאו בספק יעשו בספקן:
ר' הושעיה רבה אמר יעשו בטומאה. וקאמר הש''ס דאף ר' הושעיה מודה שיעשו בספיקן יכלומר דלא תימא ר' הושעיה לקולא קאמר יעשו בטומאה ושאינם צריכים עוד להזהר מטומאה ודאית ומשום דלדידיה ספק טומאה ברה''י כודאי מיחשבא קמ''ל דלא היא דהא שמעינן לר' הושעיה גופיה דמחמיר הוא בכה''ג כדאשכחן לעיל בפ' כיצד צולין בהלכה ו' גבי צבור שנטמא א' מהן ואין ידוע איזהו ר''ז אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעיה יעשו בספיקן אלא לא קאמר כאן יעשו בטומאה אלא לחומרין לענין שהכל יעשו בטומאת ספק אפי' מיעוט הטהורין כדין פסח הבא בטומאה ודאית ואין יכולין לומר הרי אנו נדחין לפסח שני ומשום דקיי''ל שאין עושין פסח שני אלא א''כ בא הראשון בטהרה ואם בא הראשון בטומאה אין כאן פסח שני:
מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי. אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם. מַה אַתֵּם לֹא נִטִמֵאתֶם עַד שֶׁנִּכְנַסְתֶּם לַבְּרִית. אַף שְׁבִיכֶם לֹא נִטְמְאוּ עַד שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית. מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית הִלֵּל. אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם. מַה אַתֵּם טְעוּנִין הַזָּייָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. אַף שְׁבִיכֶם טְעוּנִין הַזָּייָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְאֵינוֹ מְחוּוָר. דְּאָמַר רַב חִייָה בַּר יוֹסֵף גִּידּוּל בַּר בִּנְיָמִן בְּשֵׁם רַב. מּוֹדֵיי בֵית הִלֵּל שֶׁאִם עָבַר וְזָרַק אֶת הַדָּם שֶׁיוּרְצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה טעמון דב''ש. במתני' דסברי טובל ואוכל פסחו לערב א''צ הזאה שלישי ושביעי דדרשי מדכתיב גבי הבאים ממלחמת מדין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו' תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם והאי אתם בתרא מיותר הוא אלא דלא קאי להקיש שביכם לאתם בכל הענין ובא ללמד על בתחלה מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית שלא היו לאבותיכם דין ישראל עד שנכנסו לברית בהר סיני אף שביכם לא נטמאו עד שנכנסו לברית וא''כ מה שנטמא מקודם שנתגייר אינו טעון הזאה שלישי ושביעי וטובל כדין גר שמל ואוכל פסחו לערב וב''ה סברו דלגמרי אתקשו ואתם בא ללמד לדורות שגר שנתגייר טעון הזאה שלישי ושביעי:
ואינו מחוור. וקאמר הש''ס דהאי טעמא לב''ה אינו מחוור למאי דאמר ר' חייה וכו' דמודים ב''ה שאם עבר ולא הזה ושחט הפסח וזרק את הדם שהורצה ואוכל לערב ואי מהיקשא דקרא קא דרשי אמאי מודו דבדיעבד הורצה אלא דלאו בקראי פליגי וטעמייהו דב''ה משום גזירה דלשנה הבא הוא כדפרישית במתני':
תַּנֵּי. הַמַּעֲבִיר אָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי אָחָא. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּאָרוֹן שֶׁלְאֶבֶן. אֲבָל בְּאָרוֹן שֶׁלְעֵץ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְאֲפִילוּ בְאָרוֹן שֶׁלְעֵץ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אֵי זֶהוּ לִיקוּט עֲצָמוֹת. הַמַּעֲבִירָן בָּאֶפִּיקַרֵיסִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. לִיקוּט עֲצָמוֹת כִּשְׁמוּעָן. וְתַנֵּי כֵן. לִיקוּט עֲצָמוֹת מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם מִשֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. תַּנֵּי. אֵין שְׁמוּעָה לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי חַגַּי. 63a וְהוּא שֶׁשָּׁמַע לְמָחָר. אֲבָל אִם שָׁמַע בוֹ בַיּוֹם יֵשׁ שְׁמִיעָה לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. וְיֵשׁ שִׁיעוּר לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. תַּנָּא נִיקוֹמַכַי קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. אֵין שִׁיעוּר לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. כְהָדָא רִבִּי מָנָא הוֹרֵי לְרִבִּי הִלֵּל דְּכִיפְרָא לִקרוֹעַ וּלְהִתְאַבֵּל כְּרִבִּי אָחָא. וְשֶׁלֹּא לְהִיטַּמּוֹת כְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּנֵּי. לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן קִינִּים וְנֶהִי. וְאֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן לֹא בִרְכֹת אֲבֵלִים וְלֹא תַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. אֵילּוּ הֵן בִּרְכֹת אֲבֵלִים. מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֵילּוּ הֵן תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִים בַּשּׁוּרָה. תַּנֵּי. אֲבָל אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן דְּבָרִים. מָהוּ דְבָרִים. רַבָּנִן דְּקַיְסָריִן אָֽמְרִין. קִילּוּסִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
קילוסין. שבח להקב''ה שהוא ממית ומחיה וכיוצא בהן מדברי כבושין:
מה שהן אומרין בשורה. כשעומדין לנחמו:
מה שהן אומרין בבית הכנסת. כך היה מנהגן להתאסף בבית הכנסת ולומר ברכת האבלים:
ושלא להטמאות כר' יוסי. ולענין שלא להטמאות להן אם הוא כהן דקיי''ל לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר הורי נמי לחומרא שלא להטמאות דבארון של עץ נתחסר הוא וכר' יוסי דקאמר היינו אפי' כר' יוסי דאף ר' יוסי לא קאמר דבארון של עץ לא הוי כליקוט עצמות אלא לקולא שא''צ לקרוע ולהתאבל עליהן אבל לחומרא מודה הוא שאינו מטמא להן:
אין שיעור לליקוט עצמות. ואפי' כל שהוא מתאבל עליהן כהדא אדלעיל קאי דפליגי ר' אחא ור' אסי במעבירן בארון של עץ והורי ר' מנא לר' הלל דכיפרא לענין לקרוע ולהתאבל כר' אחא ולחומרא:
תנא ניקומכי. שם חכם:
ויש שיעור. אם יש שיעור לליקוט עצמות ועד כמה יהיו שצריך להתאבל עליהן:
ר' חגיי בשם ר' זעירא ליקוט עצמות כשמוען. והשתא ס''ד דה''ק דיום שמועה של ליקוט עצמות ואפי' שמע למחר ג''כ מתאבל עליהן וליקוט עצמות כשמוען דקאמר כלומר דחד דינא אית להו והלכך מייתי הברייתא דהא לא קתני הכי דהא תני אין שמועה ללקוט עצמות וקאמר ר' חגיי דהא דקתני אין שמועה לליקוט עצמות והוא ששמע למחר דבזה אין מתאבל עליהן אבל אם שמע בו ביום שנתלקטו יש שמועה לליקוט עצמות והיינו דקאמינא ליקוט עצמות כשמוען כלו' כדין ליקוט עצמות בפניו כך דין שמוען בו ביום ומתאבל עליהן:
ר' יוסי פליג ואפי' בארון של עץ וכו' המעבירין באפיקריסין בסדין ובחלוק ממקום למקום. ובהא דאבתרה נשתבשה ונסתרסה הגי' בכאן והעיקר כדגריס במ''ק שם דעלה דקאמר איזהו ליקוט עצמות וכו' ממקום למקום גריס ותני כן ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתעכל הבשר אלמא דאין דין ליקוט העצמות אלא במלקט העצמות עצמן עצם עצם ולא במעבירין הכל ביחד בהארון:
הדא דאת אמר בארון של אבן. והתם גריס שיש משום דמתקיים הרבה אבל בארון של עץ מכיון דעשוי לירקב ה''ז כמלקט עצמות לקברן במקום אחר ומתאבל עליהן:
אין בו משום ליקוט עצמות. לענין שיהא צריך להתאבל כל היום כדין ליקוט עצמות ומשום דמעבירו בארון ממקום זה לקברו במקום אחר אין זה כליקוט עצמות ממש:
תני המעביר ארון וכו'. גרסינן להא בפ''ק דמ''ק וכן בפ' נגמר הדין בהלכה ט':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source