משנה: נִיטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַייָם אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִיטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַייָם זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמּוּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּיטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַייָם זוֹרֵק אֶת הַדָּם׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ובמוקדשין אינו כן וכו' זורק את הדם. מפני שהדם מתיר את האימורין למזבח:
והחלב קיים אינו זורק את הדם. שעיקר הפסח לאכילת אדם קאתי:
מתני' נטמא הבשר. של הפסח:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כּוּלְּהוֹם לְמֵידִין מִן הַפֶּסַח. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לָמֵד מִמְּקוֹמוֹ. מָאן דְּאָמַר. כּוּלְּהוֹן לְמֵידִין מִן הַפֶּסַח. מַה מוֹעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (כָּאן) [בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. אַף מוֹעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּכוּלָּן] דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. מָאן דְּאָמַר. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לָמֵד מִמְּקוֹמוֹ מְנַיִן לֵיהּ. וְאַתְיָא כְהָדָא דְתַנֵּי. רִבִּי אוֹמֵר. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת מֹֽעֲדֵ֖י יְי. לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא עַל הַפֶּסַח וְהַתָּמִיד שֶׁיִּדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בְּמוֹעֲדוֹ. שְׁאָר כָּל קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַֽיי בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם. לָעוֹמֵר וּלְקָרֵב עִמּוֹ וְלִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּלְקָרֵב עִמֵּהּ לֹא שָׁמַעְנוּ. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת מֹֽעֲדֵ֖י יְי אֶל בְּנֵי֖ יִשְׂרָאֵֽל קְבָעָן חוֹבָה. שֶׁכּוּלָּם יָבוֹאוּ בְטוּמְאָה. וּכְשֵׁם שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה כָּךְ יְהוּא נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה. גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא. 48b וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר יִגַּ֤ע בְּכָל טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל. וְאָמַר אַף בַּפֶּסַח כֵּן. שַׁנְייָה הִיא. שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר''א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:
אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע''פ שאין בשר וה''נ גבי שיריים קומץ אע''פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה''נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה''ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר''א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ''ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ''ד:
אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ''ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע''י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי''ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י''ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ''ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:
נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה''נ ל''ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:
נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:
פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:
ואומר אף בפסח כן. שלא יהא נאכל בטומאה לפי שנטמא הבשר בנגיעת האוכלו:
שנייא הוא. בפסח שלא בא המצוה מתחילתו אלא לאכילה כדבמתני':
כולהום. דקחשיב במתני' למדין מן הפסח שיהו באין בטומאה:
מאן דאמר כולהון למדין מן הפסח. ניחא דיליף מה מועדו וכו' אף מועדו שנאמר בכולן דכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' ועל כולן שהוזכרו שם בפרשה קאי וגמרי מפסח אלא למ''ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין לי' הא בכולהו דקחשיב במתני' יש בהן שלא הוזכרו בפרשה כדלקמן וקאמר הש''ס ואתייא כהדא דתני וכו' תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ויליף להו מבמועדו דפסח ותמיד שדוחין את השבת וכן את הטומאה:
לעומר ולקרב עמו. והוא כבש העומר:
ולשתי הלחם ולקרב עמהן. השני כבשים לא שמענו שלא הוזכרו בפ' פנחס:
וכשהוא אומר. בפרשת אמור ששם הוזכרו וכתיב וידבר משה את מועדי ה' קבען לכולם חובה שידחו את השבת ושכולם יבאו בטומאה:
וכשם שהן באין בטומאה. נימא נמי שכך יהיו נאכלין בטומאה וקאמר שאי אפשר שגזירת הכתוב היא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכשהכהנים טמאים שאז באין גם כן בטומאה כדתנן לקמן אינן יכולין לאכלן לפי שהבשר נטמא בנגיעתן:
הלכה: וּדְלֹא כְרִבִּי נָתָן. דְּרִבִּי נָתָן אָמַר. יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה בְּלֹא אֲכִילָה. מַה טַעֲמָה. וְשָֽׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַת יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא פֶּסַח אֶחָד כּוּלְּהוֹן יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה אַחַת. וְאֵיפְשָׁר כְּזַיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה טעם. דר' נתן דכתיב ושחטו אותו וגו' ואותו משמע אע''פ שאין שם אלא פסח אחד כלהן יוצאין בו ועל כרחך בזריקה אחת של זה כל ישראל יוצאין בו שהרי ואפשר שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד בתמיה אלמא אכילת פסחים לא מעכבא:
גמ' ודלא כר' נתן. הא דקתני נטמא הבשר אינו זורק את הדם א''כ ס''ל להתנא דמתני' אכילת פסחים מעכבא ודלא כר' נתן דס''ל אין אכילת פסחים מעכב ויוצאין בזריקה בלא אכילה. והאי דר' נתן בתוספתא פ''ז תני לה גבי האי דינא האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח וכו' כדתנן לקמן בפ''ח וגריס התם בתוספתא שכח מה אמר לו רבו שניהם יוצאין לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אין צריכין לעשות פסח שני שכבר נזרק עליהם הדם:
פְּשִׁיטָא דָא מִילְּתַא. נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהָאֵימוֹרִין קַייָמִין. זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל [הָאֵימוֹרִין. נִטְמָא הָאֵימוֹרִין וְהַבָּשָׂר קַייָם. זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל] הַבָּשָׂר. נִיטְמָא הַבָּשָׂר וְאָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. וְהָהֵן קיימין לֹא כְמִי שֶׁנִּיטְמָא הַבָּשָׂר וְאָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין הוּא. אַתְּ אָמַר קוֹמֵץ. אוֹף הָכָא זוֹרֵק. אָמַר רִבִּי. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי לִיעֶזֶר. דְּרִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁיֵרִים יֵשׁ קוֹמֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר''א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:
אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע''פ שאין בשר וה''נ גבי שיריים קומץ אע''פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה''נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה''ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר''א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ''ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ''ד:
אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ''ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע''י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי''ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י''ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ''ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:
נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה''נ ל''ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:
נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:
פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:
ואומר אף בפסח כן. שלא יהא נאכל בטומאה לפי שנטמא הבשר בנגיעת האוכלו:
שנייא הוא. בפסח שלא בא המצוה מתחילתו אלא לאכילה כדבמתני':
כולהום. דקחשיב במתני' למדין מן הפסח שיהו באין בטומאה:
מאן דאמר כולהון למדין מן הפסח. ניחא דיליף מה מועדו וכו' אף מועדו שנאמר בכולן דכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' ועל כולן שהוזכרו שם בפרשה קאי וגמרי מפסח אלא למ''ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין לי' הא בכולהו דקחשיב במתני' יש בהן שלא הוזכרו בפרשה כדלקמן וקאמר הש''ס ואתייא כהדא דתני וכו' תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ויליף להו מבמועדו דפסח ותמיד שדוחין את השבת וכן את הטומאה:
לעומר ולקרב עמו. והוא כבש העומר:
ולשתי הלחם ולקרב עמהן. השני כבשים לא שמענו שלא הוזכרו בפ' פנחס:
וכשהוא אומר. בפרשת אמור ששם הוזכרו וכתיב וידבר משה את מועדי ה' קבען לכולם חובה שידחו את השבת ושכולם יבאו בטומאה:
וכשם שהן באין בטומאה. נימא נמי שכך יהיו נאכלין בטומאה וקאמר שאי אפשר שגזירת הכתוב היא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכשהכהנים טמאים שאז באין גם כן בטומאה כדתנן לקמן אינן יכולין לאכלן לפי שהבשר נטמא בנגיעתן:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. מַתְנִיתָה בְּבָא בְטוּמְאָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם בָּא בְטַהֲרָה וְנִיטְמָא אֵינוֹ נֶאֱכַל בְּטוּמְאָה. שְׁחָטוֹ בְטַהֲרָה וְנִיטְמָא הַצִּיבּוּר. יִיזָרֵק הַדָּם בְּטַהֲרָה וְאַל יֵיאָכֶל הַבָּשָׂר בְּטוּמְאָה. (וְאָמַר אַף בִּזְרִיקָה כֵן.) [רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי נָתָן הִיא. דְּרִבִּי נָתָן אָמַר. יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה בְּלֹא אֲכִילָה. שְׁחָטוֹ בְטַהֲרָה וְנִטְמָא הַדָּם הָצָּבוּר. יִזָרֵק הַדָּם בְּטוּמְאָה וְאַל יֵאָכֶל הַבָּשָׂר בְּטוּמְאָה. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ. רָאִינוּ פֶּסַח בָּא בְטַהֲרָה וְנִזְרַק בְּטוּמְאָה. מֵעַתָּה לֹא יִיזָרֵק הַדָּם בְּטוּמְאָה.] שָׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִין. רָאִינוּ פֶּסַח שֶׁבָּא בְטַהֲרָה וְנִזְרַק בְּטוּמְאָה. הָא סוֹפָךְ מֵימַר דְּרִבִּי נָתָן הִיא. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן בְּחוֹלֶה וּבְזָקֵן. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן הִיא בַחֲבוּרָה שֶׁנִּיטְמָא עוֹבֵד שֶׁלָּהּ. שֶׁהֵן נִידָּחִין לַפֶּסַח הַשֵּׁינִי. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן בַּחֲבוּרָה שֶׁנִּמְצֵאת יַבֶּלֶת בְּעוֹרָהּ. שֶׁהֵן נִידָּחִין לַפֶּסַח הַשֵּׁינִי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מודה ר' נתן וכו'. וכן מודה הוא שאם נמצא יבלת בעור הפסח של החבורה שהן נדחין לפסח שני דאע''ג דלא בעי אכילת הפסח מיהו פסח כשר וראוי לאכילה הוא דבעי' ואפי' נמצא היבלת אחר השחיטה דבהכי הוא דאיירי מ''מ מכיון דהוה בי' מקודם אין יוצאין י''ח בו ונדחין הן:
מודה ר' נתן. וכו'. וכן נמי מודה הוא בחבורה שנטמא כהן העובד שלה שאותה חבורה נדחית לפסח שני דלא תימא הא דקאמר ר' נתן יוצאין בזריקה בלא אכילה היינו לומר שאם נזרק הדם יוצא י''ח ואין האכילה מעכבת אבל לא דבעי זריקה דוקא הלכך קמ''ל שלדוקא קאמר ואם נטמא הכהן וא''א לזרוק הדם וכגון שאין שם כהן אחר נדחין הן לפסח שני. א''נ דלדוקא קאמר כהן שלה שהכהן הוא אחד מבני החבורה וקמ''ל שאע''פ שיש כהן אחר לזרוק הדם מ''מ הואיל דבחבורה זו אין מי שראוי לזרוק נדחין הן דנהי דאכילתן לא מעכבא ראויין לזריקה מיהת בעינן ועיקר:
מודה ר' נתן בחולה וזקן. שאין יכולין לאכול כזית דמעכב דנהי דקאמר אכילה לא מעכבא גברא דחזי לאכילה מיהת הוא דבעינן:
הא סופך מימר דר' נתן היא. אלא ע''כ האי ברייתא כר' נתן היא דאתא דס''ל יוצאין בזריקה בלא אכילה הלכך יזרק הדם ואפילו נטמא ואל יאכל הבשר בטומאה מכיון דלא מעכבא:
שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה וכו'. שהרי בשעת שחיטה טהורין היו. ופריך מעתה לא יזרק הדם בטומאה מפני גזירה זו שלא יאמרו הפסח שבא בטהרה ונזרק הוא בטומאה ומוטב שלא יזרק הדם כלל שהרי אין הפסח נאכל:
מפני מראית עין שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה ונאכל בטומאה. כצ''ל ותיבת ונזרק הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ואגב שיטפא דלקמיה הוא:
יזרוק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה. כדמפרש ר' יוחנן לטעמא:
שחטו בטהרה ונטמא דם הצבור. כלומר הדם שהוא בצבור ולא נזרק ותוספתא היא ריש פ''ו וכתוב שם ג''כ ונטמא דם הצבור ועל דם הצבור בכלי קאמר וצ''ל הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה משום דה''א הואיל ונטמא הדם א''צ עוד לשמרו בטהרה קמ''ל:
ר' נתן היא. אליבא דר' נתן נשנית דס''ל אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה כדתני בתוספתא שהבאתי לעיל:
יזרק הדם בטהרה. אם יש שם כהנים טהורים יזרקו הן וכן אל יאכל הבשר בטומאה אלא אם יש טהורין מבני החבורה יאכל בטהרה:
אמר ר' אלעזר. מתני' דקתני הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה שהיו רוב הצבור טמאין מקודם שנשחט אבל אם בא מתחלה בטהרה וכו' כדמפרש ואזיל כדתנינן בהך ברייתא שחטו בטהרה ונטמא הצבור אח''כ וכגון שמת הנשיא ונטמאו רוב הצבור:
בָּא בְטוּמְאַת עוֹבְדִין. הֵיךְ עֲבִידָה. שָֽׁחֲטוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין וְזָֽרְקוּ אוֹתוֹ טְהוֹרִין. אָמַר רִבִּי הִילָא. וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר יִגַּ֤ע בְּכָל טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל. הֲרֵי לֹא נָגַע בוֹ טָמֵא. (וְהַטָּהוֹר) {וְהַ֨בָּשָׂ֔ר} כָּל טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ הֲרֵי יֵשׁ כָּאן טְהוֹרִים שֶׁיֹּאכְלוּהוּ. רִבִּי זְעוּרָה. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ הַפֶּסַח הַבָּא בְטוּמְאָה וְנֶאֱכַל בְטוּמְאָה [וְהָכָא כְמִי שֶׁבָּא בְטוּמְאָה]. וֵייְדָא אָמַר. רִבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. בָּא בְטוּמְאַת הַדָּם הֵיךְ עֲבִידָא. מֵאַחַר שֶׁאֵין מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק כְּמִי שֶׁבָּא בְטוּמְאָה. אוֹ מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ עָבַר וְזָרַק הוּרְצָה כְּמִי שֶׁלֹּא בָא בְטוּמְאָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. וְנָשָׂ֨א אַֽהֲרֹ֜ן אֶת עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים. 49a עֲוֹן הַקְּרֵיבִים. לֹא עֲוֹן הַמַּקְרִיבִים. הִפְרִישׁ בֵּין קְרֵיבִין לְיָחִיד לַקְּרֵיבִין לַצִּיבּוּר. הַקְּרֵיבִין לְיָחִיד אִם יֵשׁ לוֹ אוֹמְרִין לוֹ. הֲבֵא. [וְאִם לָאו. אֵין מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק אֶת דָּמוֹ.] עָבַר וְזָרַק הוּרְצָה. הַמַּקְרִיבִין לְיָחִיד בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵין שֶׁאֵין לוֹ [לֹא הוּרְצָה. הַקְּרֵיבִין לַצִּבּוּר אִם יֵשׁ אוֹמְרִין לוֹ. הֲבֵא. וְאִם לָאו מַתִּיריִן לוֹ לִזְרק בַּתְּחִילָּה. הַמַּקְרִיבִין לַצִּיבּוּר בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵין שֶׁאֵין לוֹ עָבַר] וְזָרַק הוּרְצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הקריבין לצבור. שנטמאו אם יש קרבן אחר אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק הדם בתחלה לפי שקרבן צבור בא בטומאה והמקריבין לצבור שנטמאו בין שיש לו אחר שיקריבנו בטהרה בין שאין לו אם עבר וזרק זה הורצה דס''ל כהן המרצה בקרבנות הצבור אם הקריב בטומאה הורצה בדיעבד שמעי' השתא דקרבן פסח דתנינן בי' במתני' דלקמן שאם נזרק דמו ואח''כ נודע שהבשר טמא הציץ מרצה וה''ז כהקריבין ליחיד בהאי דר' הושעיא שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק את דמו אלא שאם עבר וזרק הורצה והיינו בטומאת בשר שמכיון שאין הפסח בא אלא לאכילה אם נטמא הבשר לא יזרק לכתחלה את דמו אבל בטומאת הדם דהפסח ראוי לאכילה נהי דנמי דלכתחלה אין מתירין לו לזרוק מ''מ כיון דבדיעבד הורצה. כדתנן לקמן הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וה''ז כשאר פסח הבא בטהרה ונאכל הוא בטהרה ונפשטה הבעיא דר' זעירא:
הפריש בין קריבין ליחיד וכו'. כלומר אבל יש הפרש בין קרבנות יחיד לבין קרבנות צבור ובין קריבין למקריבין בשניהן שהקריבין ליחיד אם יש לו קרבן אחר אומרים לו הבא האחר ואם לאו אין מתירין לו לכתחלה לזרוק את דמו ואם עבר וזרק הורצה ובהמקריבין ליחיד שנטמאו לעולם לא הורצה שאין הציץ מרצה על עון המקריבין:
נישמעינה. לזה מן הדא דאמר ר' הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים גבי ציץ כתיב ומדכתב עון הקדשים דריש שהציץ מרצה עון הקרבים שנקרבו בטומאה אבל לא עון המקריבים בטומאה ומדלקמן נפשטה הבעיא דרבי זירא:
והיידא אמר. ובאיזה ענין מיירי עד דאמר ר' שמואל בשמיה שכך הוא מה דרבי זעירא בעי אם בא בטומאת הדם היך עבידא אם נטמא הדם מהו מי נימא מאחר שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק הדם שנטמא דין הפסח הזה כמי שבא בטומאה הוא שדמו נטמא ולא נזרק והרי זה כשאר הפסח שבא בטומאה שנאכל בטומאה ואינו צריך לשומרו בטהרה או דנימא מאחר שאלו עבר וזרק הורצה כדתנן במתני' דלקמן נטמא טומאת הדם הציץ מרצה הרי זה כמי שלא בא בטומאה שהרי הורצה הוא ואינו נאכל אלא בטהרה והיינו דקאמר רבי זירא לעיל מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה ונאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה ולא הוה ידעי' אהיכא קאי עד שבא ר' שמואל ופירש בשמיה דאם בא בטומאת הדם הוא דקא מיבעיא לי' וכדאמרן:
ר' זעירא וכו'. דברי רבי הילא הן כלומר שמענו לרבי זעירא דאיהו בעי לגוונא דצריכא למיבעי ואמר מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה והכא כמי שבא בטומאה כך שמענו ממנו אבל לא הוה ידעי' היכא קאי וכדמסיק ואזיל:
אמר רבי הילא. מאי תיבעי לך דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והרי כאן לא נגע בו טמא וכן נמי כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והרי יש כאן טהורים שיאכלוהו:
עובדין היך עבידא. בעיא הוא אם אירע כעין דבר זה בכהנים העובדין מהו וכדמפרש ואזיל שאם שחטו אותו בעלי מומין שפסולין לעבודה וזרקו טהורין את הדם ובפסח מיירי ואם הבשר מותר באכילה שאע''פ ששחטו אותו בעלי מומין מכל מקום השחיטה עצמה כשירה היא כדתנן ריש פ''ג דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source