וחצי חצייה לפסול את הגוייה. האוכל אוכלין טמאין כחצי פרס גזרו רבנן שתהא נפסל גוייתו מלאכול בתרומה ולר' יוחנן בן ברוקה החצי פרס הוא ביצה ומחצה ולרבי שמעון שתי ביצים:

חצייה לבית המנוגע. סתם מתני' קאמר לה וכלומר דככר העירוב בין למר ובין למר משערין בחציה של זה הככר לדין הנכנס לבית המנוגע כדתנן בפ' י''ג דנגעים מי שנכנס לבית המנוגע והיה לבוש בכליו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס והוא חצי ככר של עירוב וא''כ לר' יוחנן בן ברוקה הככר הוא רובע הקב שהוא ששה ביצים הפרס המוזכר בכ''מ הוא שלשה ביצים ולרבי שמעון דאמר הככר הוא שלישית הקב שהוא שמונה ביצים הפרס שהוזכר בכ''מ הוא ד' ביצים ואף על גב דלר' שמעון לענין עירוב דקאמר שתי ידות לככר א''כ יש בככר שלם שלש סעודות התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו להקל אבל שיעור הסעודה קים ליה דהכי הוא ובעינן שישהא בכדי אכילת פרס שהוא חצי ככר הזה:

רבי שמעון אומר משתי ידות לככר. ר''ש ממעט בהשיעור וס''ל שדי לעירוב שיהא שתי ידות מככר משלש ככרות לקב והככר השלם הוא שלישית הקב שהוא שמנה ביצים ושני חלקים מככר כזה הוא השיעור לעירוב שהן חמשה ביצים ויותר וזהו מזון שתי סעודות לר''ש:

מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. בשיעור הככר הלקות בפונדיון כשהחטין נמכרין ד' סאין בסלע וד' סאין הן כ''ד קבין שהסאה ששה קבין והסלע הוא ד' דינרין והדינר ששה מעין א''כ הסלע כ''ד מעין הרי קב לכל מעה ומעה והמעה שני פונדיון וא''כ ככר הנמכר מהחנווני בפונדיון היה שיעורו חצי קב אלא דהתם מסיק בגמרא צא מהן מחצה לחנווני בשביל שכר הטחינה והאפיה לוקח הוא החצי לשכרו ונמצא ככר הלקוח בפונדיון מהחנווני הוא רובע הקב שהוא ששה ביצים שהקב הוא ד' לוגין וכל לוג ששה ביצים וככר כזה הוא שיעור עירוב והוא מזון ב' סעודות לדברי רבי יוחנן בן ברוקה והלכה כמותו:

אלו ואלו מתכונין להקל. כדמפרש בגמרא דר''מ סבר בשבת אכיל אינש פת טפי מכיון שיש לו הרבה מאכלים ורווחא לבסומא שכיח לפיכך משער במזונו לחול ורבי יהודה סבר בחול הוא אוכל פת הרבה מכיון שאין לו הרבה משאר מאכלים ובשבת שיש לו שאר מאכלים מעדנים ממעט הוא מאכילת פת ולפיכך משער בשל שבת:

מתני' כמה הוא שיעורו מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד. אם היה גוף העירוב דבר מאכל ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות לכל א' וא' ומשום שב' סעודות הוא כדי אכילה בכל יום ויום אחת ביום ואחת בלילה והקונה שביתה צריך מיהת כדי אכילה ליומו:

גמ' ר''מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל וכו'. כלומר בחול שאין לו כל כך מאכלים הרבה לאכול הפת עמהן אוכל הוא מן הפת מעט ובשבת שיש לו מאכלים הרבה ועם כל אחד אוכל הוא הפת נמצא אוכל פת הרבה בשבת ורבי יהודה סבר איפכא דמכיון שבחול אין לו שאר מאכלים הרבה אוכל הוא עת הרבה כדי שביעה ובשבת שיש לו מה לאכול משאר מאכלים כדי שביעה אוכל הוא מן הפת דבר מועט:

אמר ר' יוסי בר' בון וכו'. סיומא דמילתא הוא להכריח דרב כר' יוחנן דהכא וכלומר ואמר ר' יוסי בר' בון לעיל אליבא דר' יוחנן דעיקר השיתוף הוא כדי לעשות כל הרשויות כאחת ואם לר' יוחנן ס''ל הכא דצריך לזכות בעירובי תחומין כמו בעירובי חצירות ומבואות א''כ פשיטא היא דלרב דס''ל לעיל דאפי' במבוי גופיה אסורין לטלטל בלא שיתוף ואפ''ה צריך לזכות דק''ו הוא שבעירובי תחומין ג''כ צריך לזכות כדאמרן והיינו דקאמר אתיא דרב כר' יוחנן בהא:

אתיא דרב כר''י. הא דרב דלעיל בפרק הדר בהלכה ז' דפליג התם עם ר' יוחנן בדין כלים ששבתו במבוי דר' יוחנן ס''ל מטלטלין אותן במבוי אע''פ שלא נשתתפו במבוי משום דקורה מתרת בלא שיתוף לאותן כלים ששבתו במבוי. ורב ס''ל דאין מטלטלין אותן אלא בד' אמות משום דלדעתיה דרב אין קורה מתרת בלא שיתוף. ופרכינן התם על דעתיה דר' יוחנן לאיזה דבר משתתף בכל המבוי וקאמר ר' יוסי בר' בון כדי לעשות כל הרשויות כאחת שיהו מותרין לטלטל אף מן החצרות להמבוי והשתא קאמר הש''ס הכא דאף על גב דפליגי התם בדין כלים ששבתו במבוי מ''מ שמעינן מיהת דשיטתיה דרב אתיא כר' יוחנן דהכא בענין שצריך לזכות בעירובי תחומין שהרי מן הסברא הוא שבכ''מ דאסרי עליה בני המבוי לא יהא צריך לזכות להן דכמו דאינהו אסירי אסור הוא ג''כ ובודאי גמר ומקני להו השיתוף ואפ''ה אמרי' גבי שיתוף שצריך לזכות להן ע''י אחר א''כ מכ''ש בעירובי תחומין דלא אסרי עליה מידי ולא גמר ומקני שצריך הוא לזכות להן ע''י אחר:

ר' יוחנן אמר. דלאו מילתא היא אלא קל וחומר איכא בדבר והתנא סמך עצמו על הק''ו דמה עירובי חצרות ומבואות שהן מדבריהן ואת אומר מזכן עירובי תחומין שהן מדברי תורה דמיהת יש סמך מן התורה על עירובי תחומין כדכתיב אל יצא איש ממקומו לכ''ש שצריך לזכות להן ובלאו הכי לא מהני:

גמ' ולא תניתה מזכין. ולא תנינן בתחומין שצריך לזכות להן העירוב אם עירב להן משלו ולמה באמת לא תנינן הכא מזכן וקאמר שמואל דהואיל וכן אשמעינן תנא דמתני' דבדוקא קתני דתמן גבי משתתפין במבוי בפרק דלעיל תנינן מזכה אותן וקמ''ל דצריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכן א''כ קמ''ל שאינו צריך לזכות בתחומין:

גמ' ר''מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל וכו'. כלומר בחול שאין לו כל כך מאכלים הרבה לאכול הפת עמהן אוכל הוא מן הפת מעט ובשבת שיש לו מאכלים הרבה ועם כל אחד אוכל הוא הפת נמצא אוכל פת הרבה בשבת ורבי יהודה סבר איפכא דמכיון שבחול אין לו שאר מאכלים הרבה אוכל הוא עת הרבה כדי שביעה ובשבת שיש לו מה לאכול משאר מאכלים כדי שביעה אוכל הוא מן הפת דבר מועט:

אמר ר' יוסי בר' בון וכו'. סיומא דמילתא הוא להכריח דרב כר' יוחנן דהכא וכלומר ואמר ר' יוסי בר' בון לעיל אליבא דר' יוחנן דעיקר השיתוף הוא כדי לעשות כל הרשויות כאחת ואם לר' יוחנן ס''ל הכא דצריך לזכות בעירובי תחומין כמו בעירובי חצירות ומבואות א''כ פשיטא היא דלרב דס''ל לעיל דאפי' במבוי גופיה אסורין לטלטל בלא שיתוף ואפ''ה צריך לזכות דק''ו הוא שבעירובי תחומין ג''כ צריך לזכות כדאמרן והיינו דקאמר אתיא דרב כר' יוחנן בהא:

אתיא דרב כר''י. הא דרב דלעיל בפרק הדר בהלכה ז' דפליג התם עם ר' יוחנן בדין כלים ששבתו במבוי דר' יוחנן ס''ל מטלטלין אותן במבוי אע''פ שלא נשתתפו במבוי משום דקורה מתרת בלא שיתוף לאותן כלים ששבתו במבוי. ורב ס''ל דאין מטלטלין אותן אלא בד' אמות משום דלדעתיה דרב אין קורה מתרת בלא שיתוף. ופרכינן התם על דעתיה דר' יוחנן לאיזה דבר משתתף בכל המבוי וקאמר ר' יוסי בר' בון כדי לעשות כל הרשויות כאחת שיהו מותרין לטלטל אף מן החצרות להמבוי והשתא קאמר הש''ס הכא דאף על גב דפליגי התם בדין כלים ששבתו במבוי מ''מ שמעינן מיהת דשיטתיה דרב אתיא כר' יוחנן דהכא בענין שצריך לזכות בעירובי תחומין שהרי מן הסברא הוא שבכ''מ דאסרי עליה בני המבוי לא יהא צריך לזכות להן דכמו דאינהו אסירי אסור הוא ג''כ ובודאי גמר ומקני להו השיתוף ואפ''ה אמרי' גבי שיתוף שצריך לזכות להן ע''י אחר א''כ מכ''ש בעירובי תחומין דלא אסרי עליה מידי ולא גמר ומקני שצריך הוא לזכות להן ע''י אחר:

ר' יוחנן אמר. דלאו מילתא היא אלא קל וחומר איכא בדבר והתנא סמך עצמו על הק''ו דמה עירובי חצרות ומבואות שהן מדבריהן ואת אומר מזכן עירובי תחומין שהן מדברי תורה דמיהת יש סמך מן התורה על עירובי תחומין כדכתיב אל יצא איש ממקומו לכ''ש שצריך לזכות להן ובלאו הכי לא מהני:

גמ' ולא תניתה מזכין. ולא תנינן בתחומין שצריך לזכות להן העירוב אם עירב להן משלו ולמה באמת לא תנינן הכא מזכן וקאמר שמואל דהואיל וכן אשמעינן תנא דמתני' דבדוקא קתני דתמן גבי משתתפין במבוי בפרק דלעיל תנינן מזכה אותן וקמ''ל דצריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכן א''כ קמ''ל שאינו צריך לזכות בתחומין:

א''ר יודן זאת אומרת וכו'. כלומר ש''מ ממתני' שאם לאחד תשמישו בנחת היא יותר מלחבירו אף על פי שהדבר הוא של חבירו וכגון חורבה שהיא של ראובן ועומדת בתוך חצר שמעון ושמעון משתמש בה כלו' שתשמישו של שמעון בה יותר בנחת הוא לו משל ראובן מכיון שעומדת בתוך חצירו וסמוכה לו ולראובן הוא רחוקה הרי היא כמי [שהיא] שלו לשמעון לענין שתהא רשותו שולטת בה בשבת והיינו נמי טעמא דמתני' דכל שגבוה עשרה למרפסת לפי שתשמישן בו יותר בנחת היא משל בני החצר:

גמ' ולא של תחתונים הוא. בתמיה. ואמאי כל שגבוה עשרה למרפסת הא מ''מ בחצר הוא ולבני החצר הוא דשייכא:

אבל במופלגת. ד' טפחים מהן וא''כ לא ניחא תשמישייהו אלא בזריקה וזה יכולין ג''כ בני החצר להשתמש כך לפיכך שניהן אסורין להוציא כליהן מן הבתים לשם עד שיערבו:

בד''א. שכל שהוא גבוה עשרה רשות מרפסת שולטת בו בסמוכה להן:

חולית הבור והסלע. שפת הבור וכן הסלע שבחצר וגבוהין עשרה נחשבין למרפסת שרשותן שולטות בו דניחא תשמושייהו פחות מכאן אף לחצר וכדלעיל ודין הבור בעצמו נמי כך הוא שאם היה מלא בדבר שאינו ניטל בשבת כגון פירות של טבל וכיוצא בהן הרי הוא כחולייתו ואם הוא גבוה עשרה נחשב למרפסת ולא לחצר אבל אם הוא מלא מים או שאר דברים הניטלין בשבת ואיכא למיחש דלמא חסרו מעשרה כשיטלו מהן ה''ז נחשב למרפסת ולחצר ושניהן אסורין בו עד שיערבו:

לחצר. כלומר אף לחצר לפי שכשאינו גבוה עשרה הרי תשמישן שוה ושתיהן שולטות בו ומכיון שלא עירבו אלו עם אלו שתיהן אסורין להוציא שם כלים שבבתי':

פחות מכאן. שאינו גבוה עשרה:

כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת. כלומר כל מקום גבוה עשרה שיש בחצר כגון תל או עמוד גבוה עשרה נותנין אותו למרפס' ונחשב להן מכיון דהמרפס' גבוה וניחא תשמישייהו ומותרין הן להוציא כליהן מן הבתים שלהן לאותו מקום גבוה אבל לא לבני החצר:

ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו אבל עירבו אנשי חצר לעצמן ואנשי מרפסת לעצמן:

מתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת. מרפסת הוא הבנין שעושין סביבות הבתים בחצר והיא גבוה וארוכה והעליו' פתוחות לתוכה ויוצאין בסולם אחד דרך המרפסת להחצר ומהחצר לר''ה ונקראו הדרים בעלייה אנשי מרפסת לפי שהולכים ויוצאים דרך עלייה:

נפיק לי' לאילין נחתומייא. המוכרים ככרות חישב להן שיעור ההוצאה דנפקי כהדא דרב הונא בשליש ובלבד שיזהרו בזה השיעור ולא ירויחו יותר:

צא מהן שליש. ליציאה להוצאת הטחינה ושכר האפיה לחנווני אליבא דר''י בן ברוקה ונשאר שמנה ביצים:

אהן עביד עיגולא תרי עשר ביעין. לרבי יוחנן עושה הככר י''ב ביצים שהוא חצי קב ואהן רבי שמעון עושה הככר שמנה ביצים ותימר הכין שקרובין דבריהם להיות שוים:

איתא חמי. בתמיה בא וראה מאי קאמר:

ותני כן. על דברי ר' יוחנן בן ברוקה ודברי ר''ש דמתני' קאי ותני בברייתא כן וקרובים דבריהם להיות שוין: