מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח. יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור ובן נח מוזהר בדבר ותימה מ''ט לא חשיב ליה בהדי ז' מצות שנצטוו ויתחייבו עליו מיתה ואין לומר משום דאזהרתיה לא כתיבא בהדיא הא מכלל הן אתה שומע לאו כדדרשינן מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל ודבק באשתו ולא באשת חברו אלא י''ל דהאי קום עשה הוא דמאיש איש מרבינן שהעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא קחשיב והא דאמרינן פ''ק דקדושין (דף כד:) דמצרכינן מן העוף ולא כל העוף למעוטי יבשה גפה נקטע רגלה ל''ל פשיטא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וי''ל דס''ד כיון ששאר מומין הפוסלין בבהמה הותרו בעוף כדאמרינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ובבהמה אין חילוק בין במומין בין במחוסר אבר בעוף נמי נימא כיון שהותרו המומין מחוסר אבר נמי נשתרי קמ''ל מן העוף ועוד י''ל דאי לא כתיב מן העוף לאסור מחוסר אבר לישראל הוה אמינא דבני נח משתרו והכתוב בא לאסור לישראל אע''ג דכתיב גבי בני נח כדאמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח נשנית בסיני לזה ולזה נאמרה [וע''ע תוס' זבחים סח:
ד''ה ושניסמית]:

מנין למחוסר אבר וכו'. פירוש להקריב לגבוה בבמה שלהן דאילו בבית המקדש אפי' בדוקין שבעין נמי אסור דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו ומייתי ליה ומכל החי דהזהיר הקב''ה לנח להביא מחוסר אבר בתיבה מפני שעתיד להביא מהם קרבן וא''ת הא לקמן בסמוך (עבודה זרה דף ו.) אמר דהזהירו נמי מלהביא אל התיבה זקן וסריס ולא נאסרו לבני נח ועוד קשיא דקרא גבי בהמה טמאה כתיב שהם שנים שנים דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא וגו' והנהו לאו בני קרבן נינהו אף לבני נח כדמשמע פרק בתרא דזבחים (דף קטז.) וי''ל דאין לאסור אלו זקן וסריס לקרבן במה שמעטם מהבאת התיבה כיון דאיכא טעמא אחרינא דאיכא למימר דהא דמעטן הכתוב היינו לפי שאינם ראוין לקיום העולם אבל מחוסר אבר אי לאו לאסרן לקרבן למה נמעטו מלהביאם לתיבה הרי הם ראוין לקיום העולם ולבהמה טמאה ע''כ נמי לא מצי קאי דכיון דשלמים נמי לא חזו להקרבה:

והתנן שואלין בהלכות הפסח. ואע''פ שגם עתה שאין קרבן שואלין בהלכות הפסח קודם ל' יום מ''מ עיקר התקנה על הקרבן נתקנה כדאמר טעמא בפ''ק דפסחים (דף ו:) שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני:

וכדברי ר' יוסי אף עיוה''כ בגליל. תימה בפ''ק דכתובות (ה. ושם ד''ה אלא) דפריך תלמודא יוה''כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזרה שמא ישחוט בן עוף ואמאי שביק כל הני פרקים דד''ה ופריך לדברי רבי יוסי הגלילי וי''ל דשפיר פריך אליבא דרבנן דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא דבהמה איכא טירחא יתירה להפילה ומידכר ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות וביוה''כ רגילים בעופות ודגים ודברים קלים כדאמרינן בב''ר (פ' יא) עובדא בההוא חייטא דזבן חד נונא תריסר דינרין:

ערב יו''ט האחרון של חג. הא דלא נקט (יום) הראשון של חג לפי שהם טרודים במצות לולב וסוכה ואין להם פנאי להרבות בסעודות וי''מ דבהנך ארבעה פרקים טעמא רבה אית בהו יו''ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפ''ע וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה משא''כ בשביעי של פסח וגם הקרבנות שבשמיני היו בשביל ישראל וכל החג היו מקריבין נגד העובדי כוכבים וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים דף סח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם ור''ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה עניני' עושים בו לסימן יפה כדאמר במסכת הוריות (דף יב.) וכריתות (דף ה:):

ומי בעינן כולי האי. פירש רש''י וכי אדם רגיל כ''כ להעלות על לבו שמחתו וחגו דאסרת ג' ימים קודם לפי שהוא יום איד של עבודת כוכבים ונזכר שם עבודת כוכבים תדיר בפיו ואזיל ומודי והתנן בד' פרקים וכו' ומסיק התם דלאכילה שאינו טרוד לפני החג אלא על עסקי אכילה סגי בחד יומא הכא דלהקרבה שצריך לחזר אחר עסקי הקרבה בעי תלתא יומי והלכך אסור לשאת ולתת בכל עניני מקח וממכר משום דשם עבודת כוכבים שגור בפיו ואזיל ומודי:

יצרם מסור בידם. דריש ליה ממשלחי רגל דיצה''ר נקרא אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר:

עד ארבעין שנין לא קאי איניש. פירש''י שאף משה לא נזכר וא''ת אמאי כעס משה על ישראל הלא גם הוא לא נזכר וי''ל שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד מ' שנה דקם אדעתיה דרביה אבל ישראל שהיו צריכין לתפלה זו היה להם להתבונן מאותה שעה שהרי כבר חטאו בעגל ובמרגלים ור''י פי' שמשה לא הקפיד עליהם על דבר זה עד מ' שנה כי היה סבור דלסוף מ' שנה יעמדו על דעת קונם ויאמרו אתה תן ולא היה בדעתו שהיו מניחים לומר אותו משום כפיית טובה אבל כשעברו ארבעים שנה שראה שהיה להם לדעת הבין עליהם שהיו מניחין בשביל כפיית טובה ואז הוכיחם: