אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו. כתב ה''ה שרבינו פסק כדברי האומר בריה בפני עצמה כלומר שהוא ספק וכ''כ פ''א מהל' א''ב. וא''ת אם דעתו כך אם כתב שם אנדרוגינוס מותר לישא אשה הא בפ' הערל (פ''ב:) הקשו לר''ל דאמר דהוי ספק ממתניתין דקאמר אנדרוגינוס נושא כלומר דמשמע לכתחלה, ותירץ כר''ל אם נשא אבל לכתחלה אסור לישא משום ספק. וי''ל שרבינו מפרש שם כפי' התוספות שמקשה מדקאמר נושא דמשמע דחייב במצות פריה ורביה אבל לא שיהא אסור לישא לכתחלה לדעת ר''ל וכמבואר שם בתוספות. ובהל' תרומה פ''ז בפירוש כ''מ הביא דברי רשב''א שהקשה כן (בס''פ הערל) ע''ש:

וכן השומע מן המתעסק. בגמ' (דף ל''ג:) הקשו אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתא דרבי זירא לא וכו' וכיון דרבינו פסק כר' זירא לא היה לו לכתוב מן המתעסק אלא שנמשך אחר לשון המשנה: נתכוון שומע וכו'. כתב ה''ה ואולי שהוא סבור וכו' ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבא וכו'. ולכאורה קשה על זה דשם בגמרא (דף כ''ח) אמרו שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא והקשו פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ''ל. וקשה דאם הגמרא סברה דיש לחלק בין דין השופר לדין מצה כדכתב ה''ה ז''ל איך הקשה פשיטא אדרבה הוה ליה לאקשויי ה''ק זאת אומרת. וע''ק למה לא כתב ה''ה החילוק שאמרו בגמ' מהו דתימא התם אכול מצה וכו' ולמה הניח החילוק האמור בגמ' וחילק חילוק אחר ונראה לתרץ דהוא הוא החילוק האמור בגמ' אלא שה''ה ביארו יותר. והשתא א''ש דאע''ג דהגמרא מתחלה היה משוה אותם כשתירץ לו המתרץ מה דתימא תפס לו אותה סברא עיקר ולה''ק אלמא קסבר רבא כלומר רבא הוא דסובר ולא אבוה דשמואל שאמר הדין במצה. זה נראה לדעת ה''ה עם שמ''מ ק''ל קצת איך לא הזכיר ה''ה בדבריו שזהו החילוק האמור בגמרא אלא שאמרו מדעתו כאילו אין רמז לו כלל בגמ'. ולכך היה נ''ל לומר דלא היה בגירסת ה''ה פשיטא כו' אלא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא קסבר רבא מצות אינן צריכות כונה ע''כ וכן מצאתי הגירסא בגמ' כתיבת יד: נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון התוקע להוציאו וכו'. קשה על דברי רבינו דבהלכות ק''ש פ' ב' כתב דאפילו היה מגיה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון א''כ משמע דמצות אינן צריכות כוונה דאע''ג דפסק דבעי כוונה בפסוק ראשון הרי כתב הרב''י ז''ל בשם הרשב''א ז''ל סי' ס''ג דלכ''ע פסוק ראשון צריך כוונה אפילו למ''ד מצות אינן צריכות כוונה דכי קאמר מצות אינן צריכות כוונה היינו כוונה לצאת אבל הך כוונה לא הוי כוונה לצאת אלא כונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים א''כ מ''ש בגמרא שמצות צריכות כוונה הוי דלכל הפרשה בעי כוונה לצאת דלפסוק ראשון כ''ע מודו וא''כ רבינו דפסק שם דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון הוי כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה וכאן פסק בהפך ואפילו תאמר דבמ''ש ה''ה שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעה וכו' יספיק לתרץ זה ונימא דהכא הוי השמיעה עיקר ולכך בעי כוונה אבל התם האמירה היא העיקר דהוי כמעשה ולכך לא בעי כוונה מה שזה אינו לפי האמת דאין כוונת ה''ה לחלק אלא בין מעשה לשמיעה ואמירה וכיון דאינו מעשה ממש הכל שוה ובעי כוונה וכדכתב רבינו יונה בפ''ק דברכות ומגיה יוכיח שהוא אמירה ופסק רבינו דלא בעי כוונה. ואפילו יהבינן ליה כל טעותיה למי שיפרש כן מ''מ תקשי ליה למ''ש ה''ה שהוא חושב שנוסחת רבינו בהלכות חמץ ומצה שהוא לא יצא ולפי זה נסתלק החילוק של ה''ה אם כן תקשי לך ק''ש כדכתיבנא. ונראה דדעת רבינו כמ''ש הרמב''ן בספר המלחמות בפרק ראוהו ב''ד שכתב שם דבהא פליגי מ''ד מצוות צריכות כוונה או אינן צריכות אי בעי כוונה בפסוק ראשון או לא וכל הני תנאי דאית להו דבעי כוונה בק''ש אית להו דמצות צריכות כוונה אבל למ''ד דמצות אינן צריכות כוונה אפילו בפסוק ראשון לא בעי כוונה ואין לחלק בין כוונת הענין לכוונה לצאת דהכל אחד. וראיה לדבריו דאם תחלק בכך מאי הקשה הגמ' ממתניתין ש''מ דמצות צריכות כוונה נימא דמתני' דקאמר אם כיון לבו היינו כוונת הענין בפסוק ראשון א''ו אין לחלק בין כוונה לכוונה ושם האריך ע''ש. ולכך סובר רבינו דדוקא בפסוק ראשון בעי כוונה דפסק כמ''ד מצות צריכות כוונה אבל למ''ד אינן צריכות אפילו בפסוק ראשון לא. וא''ת לפי זה קשיא דרבא ארבא דהוא פסק כר''מ בברכות דבפסוק ראשון בעי כוונה בר''ה בפרק ראוהו ב''ד (דף כ''ח) אמר רבא דמצות לא בעו כוונה דהכי אמר התם רבא אמר לצאת לא בעי כוונה וכו'. וי''ל דרבא לדבריו דרבה קאמר ולתרץ אליביה וליה לא ס''ל וכדכתב שם דרבא לא מכרעה. וכ''ת איך כתב שם דרבא לא מכרעה דמשמע דמסופק לו אם אליבא דנפשיה קאמר או אליבא דרבה הא מוכרח הוא לפמ''ש דלא אמרו אליבא דידיה. וי''ל דאמר כן הרמב''ן לרבא דעליה קא מהדר דלא מכרעה אבל לדידיה ודאי דמוכרח הכי כדכתיבנא. אבל ה''ה כתב ועכ''ז אני מסתפק שלא תהיה נוסחת רבינו לא יצא. וא''ת אם נסתפק רבינו גבי מצה לא יצא איך כתב אח''כ לתת טעם כל מי שאכל בשעת חוליו והיה נכפה ונתרפא מפני שאכל בשעה שהיה פטור מן המצות לימא מפני שאכל בלא כוונה. ויש לומר דכי מצריכינן כוונה למאן דמצי לכוון דעתו אבל השוטה שאינו יכול לכוון ודאי שהיה יוצא בכך לכך הוכרח לתת טעם שבאותה שעה היה פטור מן המצות והוא פשוט. והטור כתב בא''ח סימן תע''ה שנסתפק במ''ש רבינו בהל' חמץ ומצה אי ס''ל דבעי כוונה או לא. ולא ידעתי איך נסתפק בכך דאם גורס בדברי רבינו יצא אם כן ודאי דלא בעי כוונה ואם גורס לא יצא ודאי דבעי כוונה. ועל מה שתמה ה''ה דמאין מצא רבינו חילוק זה. נראה לי טעם נכון בסוגיא דפסחים (דף קי''ד) דמשמע מהתם גבי טבול דלא בעי כוונה והכא משמע דבעי כוונה וכתבו שם התוספות דיש לחלק בין מצה לשופר ולכך לא הביאו שם לראיה דמצות צריכות כוונה מהא דאמר ר' יוסי גבי שופר וכיון דסוגיא דהתם מוכרחת דלא בעי כוונה והכא משמע דבעי כוונה מש''ה הוצרך רבינו לחלק החילוק שחלק ה''ה והוא נכון ע''ש:

יו''ט של ר''ה שחל להיות בשבת ומן הדין היה וכו' יבא עשה וכו' וידחה שבות. קשה דאיך כתב דמן הדין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם הא מצות עשה ול''ת הוא כדכתב הוא ז''ל בריש הלכות שבת והוא ז''ל כתב לעיל בפרק ראשון בשופר של ר''ה אין מחללין עליו את יו''ט וכו' ואפילו בדבר שאיסורו משום שבות משום דיו''ט עשה ול''ת וכיון דיו''ט עשה ולא תעשה לא דחי תקיעה שהיא מ''ע השבות שלה בקום עשה דרבנן העמידו דבריהם נגד של תורה בשב ואל תעשה א''כ היכי קאמר הכא דהיה ראוי שידחה התקיעה השבות של שבת דהוא עשה וכ''ת שאני אותו שבות דהיא גזרה שמא יתלוש וכו' הא ליתא דהך שבות דתקיעה נמי היא גזרה שמא יתקן כלי שיר. וי''ל דשאני הך שבות דתקיעה שהוא קל שהא התורה התירה לגבי יו''ט דהא התקיעה ביו''ט שבות הוא והתורה התירה אותו דאל''כ לא משכח תקיעת שופר וא''כ ראוי היה ג''כ להתירו בשבת. ועי''ל דשאני התם שאין ראוי שידחה מפני שהוא דבר שאפשר לעשותו מבערב שיכול להכין השופר מאתמול אבל הכא דא''א לעשות התקיעה מאתמול דהיום היא נעשית עכ''פ. א''נ הכא שאני דהתקיעה שהיא המצוה דוחה השבות א''כ נמצא שבשעת עשיית המצוה נדחה השבות אבל התם קודם עשיית המצוה נדחה השבות. וא''ת מה תירץ רבינו גזרה שמא יעבירנו הא התקיעה נמי גזרה שמא יתקן כלי שיר והיה ראוי לדחות השבות ומה לי הך גזרה או הך גזרה. וי''ל דמ''מ הך גזרה דיעבירנו קרובה ביותר והוא בשופר עצמו:

התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו'. בפ' יו''ט של ר''ה (דף ל''ב:) אמרו במשנה אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין עמהם עד שילמדו ובגמ' (דף ל''ג) אמר רבי אלעזר אפילו בשבת תניא נמי הכי מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ואצ''ל ביו''ט. הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא לכתחלה אמרינן תקעו והדר תנא אין מעכבין עיכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן תקעו ל''ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ע''כ בגמרא. ויש כאן שני פירושים האחד קטן שהגיע לחינוך מתעסקין בו שילמוד קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין וזהו פירוש רש''י ז''ל ופירוש הראב''ד בהשגות ופי' הרי''ף ז''ל. ויש פירוש אחר בהפך והוא שהוזכר בדברי הרי''ף ואית דאמרי אפכא והוא פירוש התוספות הוזכרה שם בתוספות גרסא אחרת ומצאתיה בגמרא כתיבת יד תנ''ה מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו''ט הא בשבת מעכבין הא אמרת רישא אפילו בשבת אין מעכבין ל''ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. והרב המגיד נראה שסובר כדברי רבינו דהוא מפרש כאית דאמרי בהרי''ף ז''ל דטפי יש להתיר כשלא הגיע לחינוך מהיכא דהגיע ופשוט הוא שכך דעתו של רבינו ז''ל דאי דעתו להחמיר בלא הגיע לחינוך טפי וכוונתו לומר דהיכא דלא הגיעו אין מעכבין בשבת אבל אין מתעסקין אבל היכא דהגיעו לחינוך יש שם קולא יותר דאפילו להתעסק עמהם בשבת מותר ולזה כתב התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אבל הגיעו אפילו מתעסקין בשבת אבל ביו''ט אפילו שלא הגיעו לחינוך מותר להתעסק וז''א ומותר לגדול להתעסק וכו' כלומר דאפילו לא הגיע לחינוך מתעסק עמהם מפני שלא אמרו בברייתא אלא אין מעכבין בשבת כלומר בשבת אין מעכבין אבל ביו''ט אפילו מתעסקין. א''א לפרש כן בדברי רבינו ז''ל דאם כן לא היה לו לומר בין קטן שהגיע לחינוך וכו' דקטן שהגיע לחינוך מאן דכר שמיה פשיטא דאפי' ההתעסקות בשבת מותר בו ובשלמא לפירוש ה''ה הוצרך להזכירו משום דבשבת אין מתעסקין בקטן שהגיע לחינוך ולכך הוצרך לומר דביום טוב מתעסקין אפילו בו אבל למאי דפרישית מאן דכר שמיה בקטן שהגיע לחינוך דעד השתא בקטן שלא הגיע קא עסיק ובקטן שהגיע לא הוצרך לומר דין זה דפשיטא דאפילו בשבת מתעסקין א''ו דמה שפירש ה''ה עיקר. ועוד דבשלמא השתא הזכיר היתר ההתעסקות בשבת כדכתב ה''ה דפסיק לחלוקה בתרתי וקאמר מותר להתעסק בהן כדי שילמדו והיינו אפילו בשבת ואח''כ אמר ביו''ט והוי כאילו אמר וביו''ט והוי חלוקה אחרת דקאמר דביו''ט בכל הקטנים מותרים. אבל אם נפרש בהפך נמצא היתר ההתעסקות בקטן שהגיע לחינוך בא מן הדיוק ואין לו שחר. אלא שקשה למה שפירש ה''ה דלמה כתב דבלא הגיע לחינוך מותר ביו''ט אפילו בשבת מותר נמי להתעסק לזה תירץ הוא ז''ל דלא נקט ביו''ט אלא משום קטן שהגיע לחינוך. וקשה טובא דכמאן גריס רבינו ז''ל בגמרא אי גריס כגירסתנו קשה טובא דלגרסתנו אין מעכבין בשבת בכל הקטנים ורבינו כתב דמעכבין בקטן שהגיע לחינוך שכן כתב התינוקות שלא הגיעו וכו' אין מעכבין משמע הא הגיעו מעכבין וכן כתב ה''ה בדברי רבינו ועוד דמותר להתעסק ביו''ט לא הוזכר לגירסא זאת דלא אמרו אלא אין מעכבין בשבת ואין צ''ל ביו''ט אבל להתעסק ביו''ט לא הוזכר כלל היתר בגמרא. ואי הוא גריס כגירסא שנזכרה בדברי התוספות מ''מ קשה דמאין מצא היתר לקטן שהגיע לחינוך ביו''ט דשם לא אמרו אלא אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו''ט אע''ג שיש לדחות ולומר דמאי דנקט אין מעכבין הוא לומר דבשבת לא מבעיא דאין מתעסקין אלא אפילו עכובא מעכבין מ''מ לא ידענא מנא ליה הא לרבינו דאמאי לא קאמר דברייתא בדיוקא נקט אין מעכבין לומר ביו''ט אבל אין מתעסקין. ונראה לתרץ דודאי דהוא גרס כגירסת התוס' ומ''מ יצא לו לרבינו היתר זה דסובר רבינו דפשטא דמתניתין ביו''ט איירי ובכל גוונא איירי בין בקטן שהגיע ובין בקטן שלא הגיע וכי תירצו בגמרא כאן בקטן וכו' לא תירצו אלא לברייתא משום דכבר שנה ההתעסקות כל שכן חילוקא בתרא אבל מתני' זו אף זו קתני וכיון דמתניתין בסתמא איירי א''כ אפילו בקטן שהגיע מותר ההתעסקות ביו''ט אבל מדברי התוס' דריש ערכין (דף ב') משמע דתירוצא דקאמר כאן בקטן כו' אמתניתין נמי קאי ומ''מ דעת רבינו כך כמ''ש:

כשגזרו שלא לתקוע בשבת וכו'. לפירוש רבינו קשה קצת דמקדש משמע מקדש דוקא ולדידיה הוי אפילו כל ירושלים. אבל לשון המשנה (דף כ''ט:) דועוד זאת היתה ירושלים יתירה לשון היתה הוא מרווח יותר לפירושו דר''ל ירושלים מקודם כשהיתה בבניינה שהיו תוקעין בה היה לה מעלה גדולה ממה שיש ליבנה עתה אחר התקנה וביאר שכל עוד וכו'. ורש''י ז''ל בפירוש המשנה פי' אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולין ע''כ. וזה שלא כדברי רבינו ז''ל. וא''כ פירש ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה עד כאן. וזהו כפירוש רבינו ז''ל דלפירוש שאר המפרשים בעודה בבניינה היתה ירושלים ככל המדינות ולכך לדברי רש''י ז''ל שהם סותרים זה לזה צ''ע: עוד זאת ראיתי ונתון אל לבי על כל הכתוב לעיל על הלכות שופר. .

ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקדשו את החדש וכו'. אע''ג דרש''י ז''ל כתב בגמרא (דף ל') דהיינו כר' אלעזר דאמר במשנה לא התקין ר''י ב''ז אלא ביבנה בלבד רבינו אינו סובר כן דודאי לא פסק כר' אלעזר דאין ראוי לפסוק כמותו במקום ת''ק ובהדיא כתב בפירוש המשנה דאין הלכה כמותו אלא סובר דת''ק אית ליה דבעינן בית דין שקדשו את החדש וסגי בכל בית דין של שלשה דלקדוש החדש בג' סגי ואם כן תימה על רש''י שכתב סנהדרי גדולה המקדשין את החדש ור' אלעזר היא דסבר דבעינן סנהדרי גדולה ובמה שאמרו בגמרא א''ב בי דינא דאקראי סובר ג''כ דלא כפירוש רש''י ז''ל דלרש''י ז''ל לסברת אמרו לו בעי ב''ד קבוע ולת''ק בבי דינא דאקראי סגי. ורבינו סובר דאדרבא מה שאמר אמרו אחד יבנה ואחד כ''מ שיש בו ב''ד משמע לאוסופי כל ב''ד דאקראי וכן פירש הוא ז''ל בפירוש המשנה ולת''ק בעינן ב''ד קבוע והוא פסק כת''ק:

בזמן הזה וכו'. כתב ה''ה ולא כתב יום שני כלומר היה לו לכתוב אחד מימי ר''ה ולמה פרט יום ראשון דוקא: