שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי וכו'. מימרא פרק המביא תניין (דף י''ט) אמר אמימר האי שטרא פרסאה וכו' והיא בהלכות: אבל כל השטרות שחותמיהן עכו''ם הרי אלו פסולין וכו'. דע שבדינין אלו רבו הסברות והנני כותב קצת מן הגמרא וסברות המפרשים ז''ל בקוצר. שנינו במשנה (גיטין דף י' ע''ב) כל השטרות העולים בערכאות של עכו''ם אע''פ שחותמיהן עכו''ם כשרין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ובגמרא קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא אלא מתנה במאי קני ליה בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא איבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים עוד שם (דף י''א) רבינא סבר לאכשורה בכנופיאתה דארמאי א''ל רפרם ערכאות תנן ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא ובפרק המביא תניין (דף י''ט ע''ב) רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של עכו''ם מקרי ליה לשני עכו''ם זה שלא בפני זה והוה ליה כמסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי ויש גורסין מבני חרי. והנה דעת רוב הגאונים ז''ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם ז''ל דאע''ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ''ה מהלכות גזילה ואבידה הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין והכי קאמר האיבעית אימא לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא והני חוץ מכגיטי נשים ואין ראיה גמורה היפך מזה ונחלקו רבינו ז''ל ורבותיו שטרי הלואה מה יהא דינן לפי שלא נזכרו בסוגיא זו ודעת רבותיו להשוותן לשטרי מתנה והטעם שלהם הוא מפני שאע''פ שהוא מקבל מעות וברי לנו שקבלן דלא מרעי נפשייהו מ''מ אם לא מחמת השטר היתה מלוה זו מלוה ע''פ שהיה נאמן לומר עליה פרעתי וכיון שכן האי שטרא חספא בעלמא הוא ואינו דומה למכר לפי שהמוכר שדהו בעדים הרי הוא כמוכרו בשטר לכל דבר ואנן סהדי דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו ונ''ל לפי שיטה זו דהא דר''פ בשטר מכר שנטרף המקח מן הלוקח ובא לגבות מחמת האחריות שבו והם גורסין ומגבי ביה ממשעבדי וכדקי''ל דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כמבואר פי''א ורבינו ז''ל סובר שכיון שעיקר השיעבוד חל מחמת קבלת המעות לענין טענת פרעתי יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי והוא ז''ל גורס ומגבי ביה מבני חרי ובשטרי הלואה הוא לפי גירסא זו בהכרח דאי בשטרי מכר לא גרע ממוכר שדהו בעדים שגובה ממשועבדים והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א יפה הורו רבותיו וכו' ביאור דבריו שאפילו בחייב מודה או בתוך זמנו אינו גובה ממשועבדים הילכך אם חייב טוען לאחר זמן פרעתי נאמן כדין הוציא עליו כתב ידו כמבואר פי''א ויש לחלק שאינו דומה שטר גמור לכתב יד. ומ''ש רבינו והוא שיתן המעות בפניהם. הוא לשון הגמרא דאמר דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו והטעם לפי שבכסף הוא קונה ואין הודאתו בפניהם הודאה. ומ''ש וכן צריכין עדי ישראל וכו'. הוא ממה שאמרו ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא פי' שידועות שאינן מקבלות שוחד. זו היא שיטת רבינו ומחלוקתו עם רבותיו ז''ל אבל שיטה אחרת יש לבעל העיטור והרמב''ן והרשב''א ז''ל שכל השטרות כשרין אפילו שטרי מתנה וגובין בשטרי הלואה מן המשועבדים משום דקי''ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אפי' בדברים שאינן תועלת המלך והאי איבעית אימא הכי קאמר מתני' אפי' בדליכא הרמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים דתרתי לישני לא פליגי דודאי כל היכא דאיכא הרמנא דמלכא כל השטרות שבעולם כשרין כגון בנוטירין של מלכות שלנו ובדליכא הרמנא דמלכא תני חוץ מכגיטי נשים למעט שטר מתנה וכיוצא בו אבל שטרי מכר והלואה קיימין וגובין בהן מן המשועבדים כיון שעולים בערכאות והן גורסין בדרב פפא ומגבי ביה ממשעבדי ומפרשים בשטרי הלואה משום דערכאות אית להו קלא זו היא שיטתם ז''ל ועליהם סומכין בארצותינו וכתב הרמב''ן ז''ל בין בערכאות בשטרי מכר והלואה בין בנוטירין של מלכות בכל השטרות אין הכשרן אלא להיות השטר כאילו נכתב ונחתם בעדים ישראלים אבל אם חסרו דבר מדרכי ההקנאות כגון מטלטלי אגב מקרקעי וכגון דאקנה וכיוצא בהן ודאי אין דנין בהם לענין אותו דבר שחסר מהם ואם דבר הפוסלן הוא כגון שנתן לו מעות בלא אגב ושטרות בלא מסירה ובקני הוא וכל שיעבודא דאית ביה פסולין לגמרי ואין דנין בהן בדיני עכו''ם שאין דינן של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהם ולעשות סופר שלהן כמאה עדים אבל לענין דרכי הקנאות לא עדיפי משטרות שלנו שאף העכו''ם במקומות הרבה בדינין חלוקין דנין אותן כפי מחלוקת חכמיהן ומנהגי המקומות ואין מלכים מקפידין אלא בהכשר השטרות בלבד עד כאן דבריו ז''ל:

השטר שעדיו עכו''ם וכו'. מימרא שם פ''ק (דף י''א) ודע שהשטר העשוי בערכאות ג''כ צריך שיהיה כתיקון שטרי ישראל ושלא יוכל להזדייף אע''פ שאין נראה כן מדברי רבינו שלא הזכיר כן בערכאות וגם דעת בעל העיטור הוא כדברי רבינו אבל יש מצריכין כן אפילו בערכאות וזהו דעת הרמב''ן והרשב''א ובארצותינו אע''פ שמרחיקין אותם הערכי מן הכתב יותר משיטה אחת כבר הוא ניכר סיום השטר שלהם ודי בכך ואין חוששין שמא יגוז השטר ויחזור ויכתוב שטר אחר שהרי יש להם זכר שעומד אצל הערכי וכל המזייף מירתת לזיופי שמא יגלה זיופו ע''י מה שהוא ביד הערכי:

תקון שטרי ישראל כך הוא וכו'. מימרא פרק גט פשוט (דף קס''א) ומ''מ אם לא החזיר אין השטר נפסל בכך אלא שאין למדין ממ''ש באותה שיטה. וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודברי רבינו מורין כן:

עדים שהיו מרוחקין מן הכתב שתי שיטין וכו'. ג''ז שם והטעם בזה שאפילו כתוב בשטר שריר וקיים בסופו שניכר שהוא סיום השטר עדיין יש לחוש שמא יגוז הכל ויכתוב בשתי השיטין שטר אחר וכתבו המפרשים שאפילו באו עדים והעידו על מה שנכתב למעלה ולא נוסף בו כלום אפ''ה פסול לפי שכל שלא נעשה כתיקון חכמים אינו שטר: שתי שיטין שאמרו בכתב ידי עדים וכו'. מבואר שם הדין והטעם ופי' בכתב ידי עדים לא שחתמו העדים גס ביותר בכוונה אלא לומר לך שאם חתמו בקולמוסו של סופר ומפני שלא הורגלו בכתיבה חתמו יותר גס מן הסופר משערין בהן עכ''ל הרמב''ן ז''ל. ואני אומר בדרך כלל דלאו אחר כתב אלו העדים ולא אחר כתב זה הסופר נלך אלא אחר כתב ידי עדים דעלמא שאינן רגילין לאמן ידיהם כמו הסופרים ועושין כתיבה גסה מן הסופר וכן עיקר: ושתי שיטין אלו הם ואוירן כגון למ''ד על גב כ''ף. פירוש שתי שיטין ושלשה אוירין מחלוקת אמוראים הוא שם ופסק רבינו ז''ל כן שלא לחלוק על ר''נ בר יצחק שאמר הן ואוירן ורבינו האיי ז''ל פסק כמאן דאמר שיעור דשיטה אחת ושני אוירין כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת פסול וזה דעת הרמב''ן ז''ל וכן נראה מדברי בעל העיטור ודברי הראב''ד מטין לדברי רבינו וכן פסק הרב רבינו יונה ז''ל ועיקר: היו העדים מרוחקין מן הכתב וכו'. מימרא שם מלאהו בקרובים כשר ומפורשת כן בהלכות ובחדושי הרשב''א ז''ל כתב מורי הר''ר יונה ז''ל דוקא כשבא כך מיד הלוה או המוכר ליד המלוה או ליד הלוקח הא מלאהו המלוה או הלוקח לאחר שבא לידם פסול דשטר שנמסר להם פסול היה וכמי שאינו דמי וכן אם לאחר שבא לידם נטלו הלוה או המוכר ומלאהו בקרובים כשר דעכשיו הוא שנעשה שטר אבל הראב''ד ז''ל כתב אם היה פקח ממלא אותו קודם שיבוא לבית דין עכ''ל ונראין דברי רבינו יונה ז''ל עיקר והוסיף הרב ואמר ודוקא בשמלאהו בקרובים ביום שנכתב ונחתם אבל למחר וליומא אוחרי אע''פ שהוא במצות הלוה הוה ליה מוקדם ופסול דהשתא הוא דמשוי ליה שטרא ע''כ דבריו ופירוש בשטרי דלאו אקנייתא וכמו שנתבאר פרק כ''ג: ואם מלאהו בשריטות וכו'. מבואר בסוגיא שם הדין והטעם: היה השטר כולו וכו'. גם זה מבואר בסוגיא ובחידושי הרשב''א ז''ל כתבו בתוספות דמכאן יש ללמוד לעדים שצריכין לחתום בראש המגילה שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר דהוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר אותו שטר וכיון שיש לחוש לזיוף זה אפילו השטר נפסל בכך ואם אירע כך שלא חתם האחד בראש הקלף יחתום השני תחתיו דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה אחת דהשתא ליכא למיחש לזיוף דהוא ועד בשיטה אחת ועד שני בשיטה אחרת פסול עד שיהא הוא ושני עדיו בשיטה אחת עכ''ל ופירוש אם העדים סמוכין לכתב בלא הפסק אף על פי שהשטר כלה באמצע שיטה כשר וכמו שיתבאר לפנינו ופשוט הוא:

היה השטר וכו'. ג''ז בגמרא שם והטעם שכתב רבינו ג''כ נלמד משם: וכן אם היה השטר וכו'. גם זה שם מבואר:

קיום ב''ד וכו'. מבואר בגמרא שם. ומ''ש ואם היה בין הקיום והשטר שיטה אחת ריוח פסול. הוא כר' יוחנן ודלא כרב דהוה מכשר ליה משום דסבר דשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת פסול ובהא הוא דפליגי רב ורבי יוחנן וכמו שאכתוב לפי דעת רבינו ז''ל וקי''ל כר' יוחנן ופירוש פסול הקיום אבל השטר כיון שנכתב כתיקון חכמים למה יפסל וכ''כ ז''ל. ומ''ש רבינו או מאחוריו כנגד הכתב לא מצאתי זה מבואר בקיום שיעשהו מאחורי השטר אבל מצינו בגט הקרוע מחמת פרעון כתובה שכותבין על גבו גיטא דנן דקרענוהו וכו' וכן גבי מקושר העדים חותמים מאחוריו וכיון שכן גבי קיום פשוט הוא שמועיל ויאמרו בקיום שהשטר כתוב מאחורי הקיום וכנגדו ואז אין לחוש לכלום ותיקון נאה הוא ועושין כן במקום שאין הנייר מספיק ובעיטור לגאון והיכא דליכא בנייר כדי לכתוב בו קיום מלפף ביה ניירא אחרינא וכתיב ביה קיום וקיומיה מלפף בגויה וכתיב ביה סימן מובהק ע''כ ואיני יודע איזה סימן מובהק יועיל אלא א''כ יכתבו הדיינין מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ואם יזייף נדמה כתיבה לכתיבה ולא תדמה אבל כל שאר סימנין הרי הן יכולין להזדייף ודברי רבינו עיקר:

הרחיק את הקיום וכו'. זה נאמר בסוגיא לדעת רב וסובר רבינו שהוא אמת אפילו לרבי יוחנן דלכ''ע אין לחוש שיחתמו הדיינין על השריטות ומחלוקתן הוא בהרחיק הקיום שיטה אחת בלבד דרב מכשר ליה בלא שריטות משום דסבר דשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת פסול ור''י מכשיר שטר שהוא ועדיו בשיטה אחת ופסל הרחקת קיום אפילו שיטה אחת ובלא שריטות אבל בהרחיק הקיום שתי שיטין דכ''ע אי משרט ליה כשר ואי לא פסול ולא נחלקו בזה זה דעתו ז''ל ויש לפרש הסוגיא כן וכשכתב רבינו יתר על שתי שיטין אפילו קאמר וכל שכן בשיטה אחת כשמלא אותה שריטות וזה פשוט לפי שיטתו ושריטות אלו הוא פירוש לטיוטא הנזכר בגמרא ויפה כיון שאין לפרש שממלא כל החלק דיו שא''כ יש לחוש שמא שטר אחר היה שם וקיימוהו והוא כתב על גבו שטר זה ומלא זה בדיו וכן פירשו ז''ל זו היא שיטת רבינו ז''ל ומ''מ הנראה מן ההלכות הוא שאין טיוט מועיל לדעת רבי יוחנן ויש לחוש דילמא אטיוטא הוא דחתמי שלא הביאו כלל סוגיא זו וגם הרשב''א ז''ל כתב בדברי רבי יוחנן פסול ואע''ג דמטייט ליה עכ''ל ודברי רבינו נראין בטעמן:

כל המחקין כולן צריך לכתוב קיומיהן וכו'. מימרא שם כל המחקין כולן וכו' וכתב הרשב''א ז''ל כתבו מקצת מרבותי דמשום הכי לא אמרינן כל המחקין וכל התלויות לפי שהתלויה שאינה מקויימת אינה פוסלת את השטר אלא שאין למדין ממנה אבל המחק שאינו מקויים פוסל כל השטר שאני אומר תנאי היה בו ומחקו וכאן ה''ק צריך שיכתוב קיומיהן דאי לא כל השטר פסול ואינו נראה בעיני שאין המחקין פוסלין אלא שאין למדין מהם ועוד דבהדיא שנינו בתוספתא דמכילתין פרק בתרא שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר והא דלא קאמר הכא כל התלויות חדא מינייהו נקט והוא הדין לאינך ע''כ ועוד האריך וכדבריו נראה מלשון רבינו ז''ל שאמר כל המחקין וכל התלויות עמהם נראה שדין אחד להם: ואם היה המחק במקום שריר וקיים וכו'. מימרא שם ופירוש במקום שריר וקיים שיטה אחת סמוך לאחרונה ומתוך דברי רבינו ז''ל נראה שאין צריך לכתוב בכל השטרות והכל שריר וקיים אלא לקיים המחקין והתלויות אם יש מהן בשטר וכדי ללמוד מהן וג''כ נראה מדבריו שאין לכתוב קיומן בשיטה אחרונה לפי שאין למדין ממנה וזהו הנראה מדברי הגמרא בבירור ומנהג ארצותינו הוא לכתוב קיומים בשיטה אחרונה והרבה האריכו בזה המפרשים ז''ל להעמיד המנהג ודחקו עצמן בלשונות הגמרא לומר שכל שטר שאין בו שריר וקיים פסול וכשאמרו אין למדין משיטה אחרונה דוקא בשנכתב אחר שריר וקיים והם עצמן ראו שאין לדברים אלו קיום ואמרו להנהיג לכוין סיום השטר בחצי שיטה ולחתום שני העדים בחצי האחר דודאי אם לא היה כל השטר שם לא היו חותמין וכמו שכתבתי למעלה בשם התוספות גזירה שמא יזייף ויעשה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ואין חוששין לעדים טועים ע''כ דבריהם ז''ל:

שטר הבא הוא ועדיו על המחק. כל זאת הבבא בטעמה מבוארת:

שטר הבא הוא ועדיו על וכו'. מפורש בסוגיא ואליבא דרב כמו שהזכרתי למעלה בדעת רבינו ז''ל שמכשיר הרחקת האשרתא במילוי הריוח שריטות של דיו ואין מסוגיא זו רמז בהלכות:

שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק וכו'. מפורש בסוגיא שם: ואם כתבו העדים וכו' וכותבין כן בין עד לעד כדי שלא יזייף. מפורש שם ומכאן למד הרשב''א ז''ל בתשובה לשטר שטעה הסופר שהי' לו לכתוב מאתי' וכתב מנה וחתם העד האחד ולא הספיק לחתום השני עד שהרגישו בטעות ותקנוהו וכתבו בין עד לעד אנחנו העדים חתמנו על שטר זה שכתוב בו מאתים על המחק כשר ע''כ דבריו והאריך להוכיח כן מן הסוגיא שם:

שטר הבא על המחק ועדיו על כו'. ג''ז שם מבואר הדין והטעם: ומתקון השטרות להתבונן בשטר בואוי''ן וזייני''ן שלו וכו'. בגמרא יש שני מעשים שאירע זיוף ברחוק אות אחת או בהרוחה בין תיבה לתיבה יותר מדאי ומתוך כך כתב רבינו ז''ל דין זה ודבר נכון הוא שאם לא נכתב דין הוא שיכתב:

משלש ועד עשר אין כותבין וכו'. מימרא דאביי שם:

שטר שכתבו מלמעלה וכו'. משנה שם: ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם וכו' שאם היה כתוב בו ק' שהם מאתים או מאתים שהן ק' וכו'. דין זה משנה שם זוזין מאה דאינון סלעים עשרין אין לו אלא עשרין זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה ופירשו המפרשים ז''ל שהטעם שאין הולכין אחר התחתון הוא מפני שאומר דאינון בודאי טעות חשבון הוא באחד מן הלשונות והילכך המוציא מחבירו עליו הראיה וכדברי רבינו ז''ל: היו בו מלמעלה שם וכו'. כל בבא זו מפורשת בין המשנה והברייתא ובירושלמי (דף י''ז) ר' יצחק שאיל מלמעלה כתב חנן ולמטה כתב נני מהו נלמד התחתון מן העליון חנן והעליון מן התחתון נני ע''כ ולא איפשיטא:

כתוב בו מלמעלה וכו'. בגמרא שם (דף קס''ו ע''ב) ופירשו ר''ח והרב אלפסי והרב אבן מיג''ש ז''ל לשון נוטריקון ספל סאה ופלגא קפל קב ופלגא וכן עיקר ובעיא דלא איפשיטא הוא שם והמוציא מחבירו עליו הראיה: מעשה בשטר שהיה כתוב בו. שם בגמרא ורבינו ז''ל מפרשה כפר''ח שהאסתירא פלגא דזוזי בשווי ובחשיבות ורבינו שמשון והרב אבן מיגש פירשו שהאסתירא תרי זוזי ופירשו שהוא נוטל שש מאות זוז וזוז וכולם ז''ל שוים שאינו נוטל אלא הפחות:

שטר שכתוב בו אסתירא מאה מעי או שכתוב בו מאה מעי אסתירא הלך אחר הפחות שבלשונות ואינו נוטל אלא מאה אסתירות וכו'. זה נמצא בספרי רבינו ז''ל והוא טעות יצא מידי הסופר הראשון והראוי להיות ואינו נוטל אלא אסתירא ופירוש הדבר ששווי האסתירא צ''ו פרוטות ופירוש מעי בכאן פרוטות של נחושת וכן פירשו בכמה מקומות בגמרא ואין בין שווי האסתירא למאה מעי אלא ארבע פרוטות וכן פירשו כל המפרשים ז''ל וכן הוא מוכרח וכן כתוב בהשגות א''א זה שבוש ואינו נוטל אלא אסתירא עד כאן ופשוט הוא והדין פרק בית כור כחכמים וכן נפסק פכ''ה מהלכות מכירה: לפיכך כל שטר שיש בו וכו'. זה פשוט ובכמה מקומות דין זה מבואר. אבל מ''ש ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו י''ל דדוקא בתפס שלא בעדים אבל מתוך מה שאמרו אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואי תפס לא מפקינן מיניה ופירשו אפילו בדתפס בעדים משמע דה''ה לכל ספק שטר ומ''מ שטר שכתוב בו דינרין סתם שאין גובה בו אלא שנים אם תפס יותר בעדים ודאי מוציאין מידו כך נ''ל:

הכותב בו מטבע וכו'. כל זאת הבבא מפורשת שם (דף קס''ו) ובגמרא יש חילוק בין אומר דינרין לאומר דינרי לפי שדינרי בלא נו''ן הכוונה של זהב ובנו''ן ר''ל של כסף והביאו בגמרא משנה מכרחת כן ואין מכל זה בהלכות ולא בדברי רבינו ז''ל כלום והטעם לפי שאין לנו עכשיו מדקדקין בלשון כל כך: תמו הלכות מלוה ולוה