Chap. 6
1
א אֵי זֶהוּ טָמֵא שֶׁנִּדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי ט''ו בְּנִיסָן מִפְּנֵי טֻמְאָתוֹ כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבֹּל. וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח:
Kessef Michneh (non traduit)
אי זהו טמא שנדחה לפסח שני וכו' כגון זבין וזבות וכו'. בריש פרק מי שהיה (דף צ''ג) ת''ר אלו שעושים את השני הזבין והזבות המצורעין והמצורעות ובועלי נדות והיולדות ופירש''י שכל אלו טומאה ארוכה. ומ''ש אבל הנוגע בנבלה ובשרץ וכו', כלומר שאינם אלא טומאת ערב, הרי זה טובל וכו'. הוא מדאיתא בפרק האשה (דף צ') אמר רב יהודה אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ ופסק כרב יהודה אמר רב משום דרב רבן של כל בני גולה הוא ועוד דסוגיא כוותיה אזלא ובפרק כיצד צולין (דף פ''א) אמרו דרבי יוסי סובר כן וגם בריש פרק מי שהיה (דף צ''ג) אמרו דר''ע סובר כן וכן כתבו בתוספות דכמה תנאי סברי כרב ופירש''י אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואע''פ שבידו לטבול היום ובגמ' לרב ומ''ש טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא מחוסר טבילה טבול יום נמי מחוסר הערב שמש שמשא ממילא ערבא מחוסר כפורים נמי הא מחוסר כפרה הוא שקינו בידו טמא שרץ נמי הרי מקוה לפניו דילמא פשע א''ה מחוסר כפורים נמי דילמא פשע כגון דמסרינהו לב''ד וכו' חזקה אין ב''ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופרות:
2
ב * טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְהֻזָּה עָלָיו וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכֹל קָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט־ו) 'וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וְהֵם יֹאכְלוּ לָעֶרֶב וּפֵרֵשׁ לָהֶן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת * שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁיִּטְבֹּל וְיַזֶּה עָלָיו וּכְשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל פִּסְחוֹ:
Kessef Michneh (non traduit)
טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי''ד וכו' אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני וכו'. שם אליבא דרב יהודה אמרינן הכי: כתב הראב''ד אין דרך ההלכה הולכת כן וכו'. ואני אומר שמ''ש שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין מכאן למד, כלומר דאמרינן בגמרא לרב דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מדאורייתא לא חזי מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב פסח דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נדחי. וי''ל לדעת רבינו דאע''ג דאמרינן דטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דהיינו טמא שרץ לאו לגמרי מדמי להו אלא לומר דכשם שטמא מת אע''פ שיכול לעלות בו ביום אמר רחמנא נדחי ה''נ טמא שרץ מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא בטמא שרץ אחר שטבל שוחטין וזורקין עליו משא''כ בטמא מת שאפי' הזה וטבל אין שוחטין וזורקין עליו. ומ''ש דקרא בשלא הזה ולא טבל ומעשה הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו, דברי תימה הם למה לא שאלו קודם מעשה ושאלו אחר מעשה וכי בתר דעבדין מתמלכין ועוד קשה למה נדחו הל''ל להם שיזו עליהם ויטבלו ואח''כ ישחטו להם פסח אחר ויזרקו עליהם את הדם ועוד שהרי בסיפרי מפורש כדברי רבינו והביאו רש''י בפירושיו בפרשת בהעלותך למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו א''כ יזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה. ומ''ש עוד הראב''ד והכתוב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזייה מאי טומאה הויא בהו. תמהני איך פה קדוש יאמר דבר זה דכל זמן שלא העריב שמשן אכתי לאו טהורים נינהו ועוד לפי דבריו דברי בורות דברו לומר שהם טמאים והיו יכולים ליטהר בהזייה וטבילה ועוד היכי קאמר ביום ההוא לא היו יכולים הא למחר היו יכולים והלא כך היו יכולים ביום כמו למחר שאם יטבלו בו ביום היו יכולין לעשות ואם לא יטבלו גם למחר לא יכולים לעשות. ועוד קשה על הראב''ד שהכתוב מכחישו שכתוב אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ואם כדבריו כבר הקריבו קרבן לה' ולא היתה השאלה אלא אם יעלה להם הקרבן שהקריבו כבר קודם הזייה וטבילה. ודוחק גדול לפרש דלבלתי הקריב את קרבן ה' היינו שיעלה להם הקרבן שכבר הקריבו דאין זה במשמע וכמדומה לי שזו ראיה שאין עליה תשובה. ומ''ש בד''א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם וכו': כתב הראב''ד שהנזיר מגלח עליהם א''א לא מצאתי לזה שורש וכו'. ביאור דבריו שלא מצא שורש לחילוק זה כלומר שהראב''ד סובר שאף בטומאות שהנזיר מגלח עליהם אם טבל והזה שוחטים עליו כמבואר בדבריו בהשגה שקודם זו ואפי' לפי סברת רבינו שסובר שאע''פ שטבל והזה אין שוחטין עליו דין הוא לומר דה''מ בטומאות שהנזיר מגלח עליהם אבל בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם כיון שאם אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה לא כרת ולא קרבן דין הוא שלא ידחה מפסחו. ויש נוסחא בהשגה זו שבמקום אף אם סברת עצמו הוא כתוב אבל סברת עצמו היא והיא הנוסחא הנכונה:
Raavade (non traduit)
טמא מת שחל שביעי עד אלא נדחה לפסח שני. א''א אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס''ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא''כ זה טבול יום ורחמנא דחייה אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה סברו שיעלה להן ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו והכתוב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזייה מאי טומאה הויא בהו: שהנזיר מגלח עליהם. א''א לא מצאתי לזה שורש אף אם סברת עצמו הוא כיון שאילו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו:
3
ג זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וְסָפַר שִׁבְעָה יָמִים וְטָבַל בַּשְּׁבִיעִי שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב. וְאִם רָאָה זוֹב אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם טוֹבֶלֶת בְּיוֹם הַשִּׁמּוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְשׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ וְהִיא אוֹכֶלֶת לָעֶרֶב. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁנִּזְרַק דַּם הַפֶּסַח פְּטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הַנִּדָּה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ טוֹבֶלֶת עַד לֵיל שְׁמִינִי וְאֵינָהּ רְאוּיָה לֶאֱכֹל קָדָשִׁים עַד לֵיל תְּשִׁיעִי:
Kessef Michneh (non traduit)
זב שראה שתי ראיות וספר שבעה ימים וכו'. בפ' האשה (דף צ') תנן זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי. ומ''ש וטבל בשביעי. בגמ' אמרינן הכי אליבא דרב יהודה דאמר שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכבר נתבאר בסמוך שרבינו פסק הלכה כמותו. ומ''ש ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם הרי זה פטור מלעשות פסח שני. בפרק כיצד צולין (דף פ''א) ר' יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו ואחר כך ראה וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח''כ ראתה הרי אלו מטמאים משכב ומושב למפרע ופטורים מלעשות פסח שני: וכן שומרת יום כנגד יום וכו'. משנה פרק האשה שם (דף צ'). ומ''ש טובלת קודם שישחטו עליה. הוא אליבא דרב יהודה שפסק רבינו כמותו כמו שנתבאר בסמוך. ומ''ש אם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח פטורה מלעשות פסח שני. נתבאר בסמוך. ומ''ש ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה וכו'. שם (דף צ':):
4
ד מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים שֶׁחָל יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן וּמַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בֵּין אַחַר שְׁחִיטָתוֹ. וְאוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּמְסְרוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּיַד בֵּית דִּין שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ וְלֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָם:
Kessef Michneh (non traduit)
מחוסרי כפורים ושחל יום הבאת קרבנותיהם בארבעה עשר וכו' עד ולא יקריבו אותן. שם וכתבתיו בריש פרק זה:
5
ה מְצֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְנִכְנָס לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁטְּבוּל יוֹם אָסוּר לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת נָשִׁים. הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ לְהִכָּנֵס שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְּדָשׁ. וְיוֹם זֶה הוּא יוֹם הַקְרָבַת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְיִדְחֶה אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם:
Kessef Michneh (non traduit)
מצורע שחל שמיני שלו להיות בארבעה עשר וראה קרי בו ביום וכו'. בסוף פרק האשה (דף צ''ב):
6
ו טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא לְמָחָר. וַאֲפִלּוּ חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְהוּא שַׁבָּת * יִדָּחֶה לְיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּמַזִּין עָלָיו וְאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶלָּא יִדָּחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. * וַהֲלֹא אִסּוּר הַזָּיָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת וְהַפֶּסַח בְּכָרֵת וְהֵיאַךְ יַעֲמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת. מִפְּנֵי שֶׁבְּיוֹם שֶׁהוּא אָסוּר בְּהַזָּיָה מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינוֹ זְמַן הַקָּרְבָּן שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר גּוֹרֵם לֶעָתִיד לָבוֹא לַעֲמֹד בִּמְקוֹם כָּרֵת:
Kessef Michneh (non traduit)
טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו. בר''פ אלו דברים (דף ס''ה ס''ו) פלוגתא דתנאי ופסק כר''ע ובס''פ האשה (דף צ''ב) פסק רבא הכי. ומה שכתב ואפי' חל שביעי שלו להיות בי''ג בניסן והוא שבת ידחה ליום י''ד. פשוט הוא: וכתב הראב''ד כל זה שיבוש שאם בא שביעי שלו בשבת וכו'. ורבינו חולק על הראב''ד וסובר שאין צריך שיהא השביעי חמישי לשלישי אלא אפילו היה ט' או י' אין בכך כלום כמ''ש בפי''א מהל' פרה. ומ''ש רבינו ומזין עליו ואין שוחטים עליו כמו שביארנו אלא ידחה לפסח שני. הוא מ''ש בפרק זה שטמא מת שחל שביעי שלו להיות בי''ד אע''פ שטבל והוזה עליו אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני. ומ''ש רבינו והלא איסור הזייה בשבת משום שבות והפסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת וכו': כתב הראב''ד א''א זה המפרש שפירש טעם להזאה וערל וכו'. ואיני מבין דבריו שמ''ש רבינו מפני שהיום שהוא אסור בהזייה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת אינו טעם אלא לכשחל שביעי שלו בי''ג שחל להיות בשבת למה אין מזין עליו בו ביום אבל לכשחל שביעי שלו בי''ד שחל בשבת א''צ טעם זה שהרי אפילו יזו עליו בו ביום אין שוחטין עליו לדעת רבינו כמו שנתבאר בפ' זה. ומ''ש והערל אם יטבול ביומו מה בכך ולמה נמנע אותו מלאכול עכ''ל. גם זה איני מבין שמה יש בזה למה שנתן טעם רבינו שהעמידו דבריהם במקום כרת מפני שעדיין אינו חייב במצוה ומוטב שלא נניחנו לטבול בו ביום ותתקיים גזירת חכמים. ומזה תשובה ג''כ למ''ש ועוד דב''ה אפילו ערל שמל ל' יום קודם הפסח קאמרי שלא יטבול ויאכל וכו' שמוטב שלא יטבול להתחייב במצות משיטבול ותתקיים גזירת חכמים ואפשר שאפילו עבר וטבל אין שוחטין עליו דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים. ומ''ש ועוד לדבריו מצורע למה לא העמידו דבריהם והרי הוא בהזייה עכ''ל. איני יודע מי הגיד לו שמצורע מותר להזות עליו בשבת שלא סבר כן לא בגמ' ולא בדברי רבינו ולא עוד אלא שודאי א''א לו ליטהר אם חל שביעי שלו להיות בשבת אם מפני שלא בהזייה בלבד שהיא משום שבות הוא נטהר שהרי צריך שחיטת הצפור שהיא מן התורה ועוד שאע''פ שהזו עליו בשביעי אין שוחטין עליו את הפסח עד שיביא קרבנותיו ואם חל י''ד להיות בשבת א''א לו להביא קרבנותיו שהרי אינם דוחים את השבת וא''כ לא ה''ל מקום להראב''ד להזכיר הזיית מצורע כאן ומה שאמרו בסוף פרק האשה שבמצורע לא העמידו דבריהם במקום כרת היינו שהתירו לו ליכנס לעזרת נשים אע''פ שהוא טבול יום. ומ''ש אבל הטעם לכולם שהשבות שיכול לבא לידי איסור כרת וכו' יש מקום לבעל דין לחלוק שלא היה לחכמים לדחות עכשיו איסור כרת ודאי בערל משום גזירת ספק שמא יבא שנה אחרת לידי ספק כרת. ומה שכתב וכן איזמל אבל אונן ובית הפרס שנידש ומצורע לבהונות וכו'. מבואר בס''פ האשה (דף צ''ב):
Raavade (non traduit)
ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו. א''א כל זה שיבוש שאם בא שביעי שלו בשבת הכל הפסיד שאין מזין לעולם אלא שלישי ושביעי שיהא השביעי חמישי לשלישי אלא שאין קפידא שיהיה שלישי ושביעי לפרישתו מן המת. ומה שאמר שאין שוחטין עליו אפילו לאחר טבילה והזייה כבר כתבנו מה שנראה לנו: והלא איסור הזייה וכו' עד אינו זמן הקרבן. א''א זה המפרש שפירש טעם להזאה וערל למה העמידו דבריהם במקום כרת לא עמד טעמו בו כי יום ארבעה עשר הוא זמן שחיטת הפסח וזריקתו והם לעונש הכרת עצמו והערל אם יטבול ביומו מה בכך ולמה נמנע אותו מלאכול ועוד דב''ה אמרי אפילו ערל שמל ששה ימים קודם הפסח קאמרינן שלא יטבול ומצריכין אותו הזייה ג' וז' והרי נרפא מן המכה אם לא הזה ושנה וטבל והזה לא יאכל. ועוד לדבריו מצורע למה לא העמידו דבריהם והרי הוא בהזייה אבל הטעם לכולן שהשבות שיכול לבא לידי איסור כרת בו העמידו דבריהם במקום כרת דהאי כרת והאי כרת והיינו ערל עכו''ם כמו שאמרו גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה וכו' והזאה נמי שמא יטלנה בידו וכו' וכן איזמל אבל אונן ובית הפרס שנידש ומצורע לבהונות אין כאן גזירה לפיכך לא העמידו:
7
ז יִשְׂרָאֵל עָרֵל שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח שׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁמָּל. אֲבָל גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וּמָל וְטָבַל אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לָעֶרֶב וַהֲרֵי הוּא כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר שֶׁצָּרִיךְ שִׁבְעָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ יִטְהַר. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמֵא גֵּר זֶה לְמֵת לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְיִטְבֹּל וְיֹאכַל לָעֶרֶב וְיֹאמַר אֶשְׁתָּקַד כָּךְ עָשׂוּ לִי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁמַּלְתִּי טָבַלְתִּי וְאָכַלְתִּי לָעֶרֶב. וַהֲלֹא גְּזֵרָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם וּפֶסַח בְּכָרֵת וְהֵיאַךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת * בְּיוֹם הַקָּרְבָּן שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַגֵּר מִתְחַיֵּב בְּמִצְוֹת עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבֹּל. וְאֵינוֹ טוֹבֵל עַד שֶׁיֵּרָפֵא מִן הַמִּילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַגֵּרוּת. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בְּמָקוֹם זֶה. שֶׁהֲרֵי זֶה הַמָּל יֵשׁ לוֹ שֶׁלֹּא לִטְבֹּל עַד שֶׁיַּבְרִיא וְלֹא יָבוֹא לִידֵי חִיּוּב כְּלָל:
Kessef Michneh (non traduit)
ישראל ערל שמל בע''פ שוחטין עליו אחר שמל. פשוט בס''פ האשה שם. ומה שכתב אבל גר שנתגייר ביום י''ד ומל וטבל אין שוחטין עליו וכו'. שם פלוגתא דב''ש וב''ה ופסק כב''ה. ומ''ש והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת ואיך העמידו דבריהם במקום כרת וכו': כתב הראב''ד ביום הקרבן שהוא יום י''ד. א''א כאן סותר מה שאמר למעלה וכו'. זה נמשך אחר מ''ש בהשגה שקודם זו לא עמד טעמו בו כי יום י''ד הוא זמן שחיטת הפסח וזריקתו והם לעונש הכרת בעצמו וכבר כתבתי שם כי מ''ש רבינו מפני שהיום שהוא אסור בהזייה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבים עליו כרת אינו טעם אלא לכשחל שביעי שלו בי''ג שחל להיות בשבת למה אין מזין עליו בו ביום ואינו טעם לכשחל שביעי שלו בי''ד שחל להיות בשבת כי גם רבינו סובר שם כי יום י''ד הוא זמן הקרבן והם דבריו כאן ואין בהם סתירה:
Raavade (non traduit)
ביום הקרבן שהוא יום י''ד. א''א כאן סותר מ''ש למעלה שהוא עושה בכאן יום י''ד זמן הקרבן ולפי דבריו היה לו לומר כאן ליל ט''ו שהוא זמן אכילתו:
8
ח מִי שֶׁבָּא בְּבֵית הַפְּרָס הֲרֵי זֶה מְנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ וְאִם לֹא מָצָא עֶצֶם וְלֹא נִטְמָא שׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס. שֶׁטֻּמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת טְמֵא מֵת וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדּוֹשׁ טָהוֹר לָעוֹשֶׂה פֶּסַח:
Kessef Michneh (non traduit)
מי שבא בבית הפרס הרי זה מנפח והולך ואם לא מצא עצם ולא נטמא שוחט ואוכל פסחו וכו'. בפסחים סוף פרק האשה שם. ומ''ש וכן בית הפרס שנדוש טהור לעושה פסח. מימרא שם:
9
ט הָאוֹנֵן רָאוּי לֶאֱכֹל הַפֶּסַח לָעֶרֶב. מִפְּנֵי שֶׁאֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵיהֶם לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּדָבָר זֶה אֶלָּא שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל כְּדֵי שֶׁיִּפְרשׁ מֵאֲנִינוּתוֹ וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּת לוֹ הַמֵּת אַחַר חֲצוֹת שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן פֶּסַח. אֲבָל אִם מֵת לוֹ הַמֵּת קֹדֶם חֲצוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא יִדָּחֶה לַשֵּׁנִי. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו וְזָרְקוּ הַדָּם טוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. מֵת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי הוּא בְּיוֹם קְבוּרָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם וְאֵינוֹ תּוֹפֵס לֵילוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב אַף בִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים. וְיוֹם שְׁמוּעָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁלִּקֵּט עַצְמוֹת מֵתוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב:
Kessef Michneh (non traduit)
האונן ראוי לאכול הפסח לערב וכו'. משנה וגמרא שם (דף ע''א:). ומ''ש טובל ואח''כ אוכל. שם במשנה ובפרק בתרא דחגיגה. ומה שכתב במה דברים אמורים שמת לו מת אחר חצות וכו'. היינו כאוקימתא דאביי בזבחים פרק טבול יום (דף ק'). ומה שכתב ואם שחטו וזרקו עליו טובל ואוכל לערב. גם זה נלמד מאוקימתא דרבא שם אידי ואידי אחר חצות ול''ק כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו. ומשמע לרבינו דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא דבמת אחר חצות שוחטין עליו ואוכל ובמת קודם חצות אין שוחטין עליו ואם שחטו וזרקו עליו אוכל וליכא בינייהו אלא לענין תרוצי מתנייתא דמר מתרץ להו הכי ומר מתרץ להו הכי: מת לו מת בי''ג וקברו בי''ד וכו'. גם זה שם אוקימתא דרב אשי וביאור הדברים דאנינות דיום מיתה והוא ג''כ יום קבורה הוי דאורייתא ואנינות לילה שאחריו הוי מדבריהם אבל אנינות יום קבורה שאינו יום מיתה אינו אלא מדבריהם ובלילה של אחריו אין אנינות כלל אפילו מדבריהם כך מבואר בגמרא וגם בדברי רבינו פרק שני מהלכות ביאת מקדש: ויום שמועה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום קבורה וכו' עד וטובל ואוכל בקדשים לערב. משנה בסוף פרק האשה. ובגמרא (דף צ''ב) מלקט עצמות הא בעי הזאה שלישי ושביעי אימא שליקטו לו עצמות ורבינו קיצר במובן:
10
י מִי שֶׁחוֹפֵר בְּגַל לְבַקֵּשׁ עַל הַמֵּת אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁמָּא יִמָּצֵא שָׁם הַמֵּת בַּגַּל וַהֲרֵי הוּא טָמֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. שָׁחֲטוּ עָלָיו וְלֹא נִמְצָא שָׁם מֵת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל לָעֶרֶב. נִמְצָא שָׁם מֵת אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם. אִם נוֹדַע לוֹ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת הַדָּם כְּגוֹן שֶׁהָיָה גַּל עָגֹל הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. וְאִם סָפֵק הַדָּבָר וְשֶׁמָּא לֹא הָיָה עוֹמֵד עַל הַטֻּמְאָה בְּעֵת זְרִיקָה וְלֹא נִטְמָא אֶלָּא אַחַר זְרִיקָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפֶּסַח שֵׁנִי:
Kessef Michneh (non traduit)
מי שחופר בגל לבקש על המת אין שוחטין עליו וכו'. משנה שם (דף צ''א). ומה שכתב שחטו עליו ולא נמצא שם מת הרי זה אוכל לערב. כן משמע שם. ומ''ש נמצא שם מת אחר שנזרק הדם וכו'. משנה וגמ' שם:
11
יא מִי שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ וּמָצָא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ. אִם הָיָה הַמֵּת טֻמְאַת הַתְּהוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא לִתְרוּמָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפֶסַח וְשׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנָּגַע. הוֹאִיל וְהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם טָהוֹר לְפֶסַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֵּת שָׁלֵם וְהוּא מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמָא בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב אוֹ טָעוּן מַשָּׂא הֲרֵי זֶה טָמֵא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יַסִּיט וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בְּהִלְכוֹת נְזִירוּת:
Kessef Michneh (non traduit)
מי שעבר בדרך ומצאו מת מושכב לרוחבה של דרך וכו' עד לפי שאי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל. בפרק כיצד צולין (דף פ''א:) ובפרק ט' דנזיר (דף ס''ג) ומפרש רבינו דהא דקתני במה דברים אמורים במהלך ברגליו קאי ארישא דקתני מושכב לרחבו של דרך ולא כדפי' רש''י דקאי אמצאו משובר ומפורק ומפרש רבינו שאף על פי שהוא מושכב לרוחב הדרך אם הוא מהלך ברגליו ואפשר שנטה מהדרך מעט בענין שלא נגע ולא הסיט ולא האהיל מה שאין כן ברוכב או טעון. ומ''ש רבינו ושוחט ואוכל פסחו. כלישנא בתרא דרב אשי דאפילו נודע לו לפני זריקה הציץ מרצה ומשמע לרבינו דאפילו לכתחלה שוחט קרבן פסח שהוא קרבן חובה והיא מצוה עוברת משא''כ בשאר הקרבנות שאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לכתחלה לא יזרוק כדמשמע מדברי רבינו פ''ד מהל' ביאת המקדש:
12
יב מִי שֶׁעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי:
Kessef Michneh (non traduit)
מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור וכו'. משנה בפ' כיצד צולין (דף פ':) נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. ומ''ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה. שם בגמ' טומאת התהום הלכתא גמירי לה וקרא אסמכתא בעלמא. ומ''ש אבל אם נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני. פשוט הוא:
13
יג מִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהֻזָּה עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּבַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ נִטְמָא בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם וְלֹא יָדַע וְעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁכֵּיוָן שֶׁטָּבַל בַּשְּׁבִיעִי פָּסְקָה טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה. * אֲבָל אִם נִטְמָא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם בַּשִּׁשִּׁי לְטֻמְאָתוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁעָשָׂה הַפֶּסַח. הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי שֶׁחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וַדַּאי שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:
Kessef Michneh (non traduit)
מי שנטמא במת וכו'. מימרא דרב המנונא בפירקא בתרא דנזיר (דף ס''ד:) אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם טהורים מ''ט לא אלימא טומאת התהום למיסתר מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא וכו' א''ל מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת א''ל רבא אף אנא מודינא בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום אמר ליה אביי והא מחוסר הערב שמש א''ל שמשא ממילא ערבא: וכתב הראב''ד אבל אם נטמא בטומאת התהום א''א לא נראה מן הגמרא דנזיר וכו'. ואני אומר שגם מדברי רבינו יש ללמוד כן שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה ראשונה וטבילה זו בשביעי היא אחר שהוזה עליו בו ביום וכמו ששנינו הזה ושנה וטבל ועוד דמדכתב פסקה טומאה ראשונה משמע בהדיא שאחר שהוזה בו ביום מיירי דאל''כ עדיין לא פסקה טומאה ראשונה. ומה שכתב אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו. מילתא פסיקתא נקט וה''ה לנטמא בשביעי קודם שטבל:
Raavade (non traduit)
אבל אם נטמא בטומאת התהום. א''א לא נראה מן הגמרא דנזיר אלא אפילו בשביעי עד שלא טבל והזה סותר אבל משטבל והזה שמשא ממילא ערבא ונזיר עד שלא גילח נמי סותר הואיל ומחוסר מעשה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source