Chap. 5
1
א כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב־ג) 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם'. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב־יג) 'אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת'. וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח־ח) 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם'. אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג־כה) 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ':
2
ב כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְלֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמְּלֵאִים קִיא צוֹאָה. וְלֹא יַרְבֶּה סְעֻדּוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים. וְלֹא יֹאכַל בִּסְעֻדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִבּוּץ הַרְבֵּה. וְאֵין רָאוּי לוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא בִּסְעֻדָּה שֶׁל מִצְוָה בִּלְבַד כְּגוֹן סְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא אָכְלוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן:
Kessef Michneh (non traduit)
ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'. בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ''ט): ואין ראוי לו לאכול וכו'. נראה שזהו דרך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת''ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א''ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת''ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: והצדיקים והחסידים וכו'. בפ''ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו:
Le'hem Michneh (non traduit)
ואין ראוי לו לאכול וכו'. בגמרא פסחים (דף מ''ט) מפליג בין סעודה ראשונה לשניה בפ' אלו עוברין. ורבינו לא מפליג משום דמחלוקת ר' יהודה ורבי יוסי הוי בשניה כדאמר שם רב חסדא בפ' אלו עוברין וקי''ל דהלכתא כר' יוסי לגבי ר' יהודה בכל דוכתא וכיון שכן קי''ל כר' יוסי דאמר אפילו בשניה מצוה ולכך סתם רבינו. וכן בהלכות חמץ ומצה פרק ג' וזה לשונו מי שיצא וכו' או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין, לא חילק מהאי טעמא אלא ששם היה לו לבאר דסעודת אירוסין ונשואין מבת כהן לעם הארץ לא הוי של מצוה לאותו הדין כדמשמע בגמרא בפרק אלו עוברין דקרי לה סעודה שאינה של מצוה, ואין לחוש שכבר ביאר רבינו בפכ''א הל' איסורי ביאה שאין ראוי לעשות זווג זה וממילא משמע שאינה סעודה של מצוה:
3
ג כְּשֶׁהֶחָכָם שׁוֹתֶה יַיִן אֵינוֹ שׁוֹתֶה אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמִּשְׁתַּכֵּר הֲרֵי זֶה חוֹטֵא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ. וְאִם נִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּצָּהֳרַיִם וַאֲפִלּוּ מְעַט אֶלָּא אִם הָיָה בִּכְלַל הָאֲכִילָה. שֶׁהַשְּׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל הָאֲכִילָה אֵינָהּ מְשַׁכֶּרֶת. וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:
Kessef Michneh (non traduit)
כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'. בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה:
4
ד אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ לֹא יְסַפֵּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מָלֵא. וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא רָעֵב. [א] אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה [ב] כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְלֹא יָקֵל בְּרֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּקַבָּלָה מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָם. [ג] יְסַפֵּר וְיִשְׂחַק מְעַט עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁהּ וְיִבְעֹל בְּבוּשָׁה וְלֹא בְּעַזּוּת וְיִפְרֹשׁ מִיָּד:
Kessef Michneh (non traduit)
אע''פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. בפ' מי שמתו (דף כ''ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע''פ (כתובות ס''ב): וכשהוא מספר עמה וכו'. בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'. בפ''ק דחגיגה (דף ה'): ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'. בסוף פ''ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס''ב) ובפ''ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב''ד על הא דאיתא בסוף פ''ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד:
Le'hem Michneh (non traduit)
אע''פ שאשתו של אדם מותרת וכו'. בגמרא ברכות (דף כ''ב) אמרינן שלא יהא ת''ח מצוי אצל אשתו כתרנגול ולאו דוקא ת''ח ובפכ''א מהל' איסורי ביאה כתב רבינו אין דעת חכמים נוחה למי שמרבה בתשמיש וכו'. ולכך יש לתמוה קצת על רבינו בדין זה וקצת דינים אחרים אשר בפרק זה הם נוהגים בכל כגון לא יהיו שניהם שכורים ולא עצלנים וכו' כל זה כתב ג''כ בפכ''א מהלכות איסורי ביאה ולא היה ראוי לכתוב כאן אלא הדברים המיוחדים לת''ח כמו שהתחיל בתחלת הפרק כשם שהחכם וכו' דמשמע דכל אלו הם דברים מיוחדים לת''ח. ואולי י''ל דאפילו הדברים הנוהגים בכל שאר העם הנזכרים כאן כתבם גבי ת''ח מפני שהוא צריך להזהר בהם ביותר: ולא יקל בראשו ביותר וכו'. בנדרים פ' ואלו מותרים (דף כ') א''ר יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת וכו' חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש והקשו ורמינהי שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפים ביותר אמרה להם (לפי) שאינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכו' ותירצו לא קשיא הא במילי דתשמיש הא במילי אחרנייתא, ופירש הר''ן במילי דתשמיש שרי כדי לרצותה, והרא''ש פי' כדי להרבות תאותו. ובפ''ק דחגיגה (דף ה') אמרו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה והקשו והא רב כהנא הוי גני תותי פוריא דרב ושמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו וכו' לא קשיא כאן דצריך לרצויי כאן שלא צריך לרצויי ומשמע דתרוייהו איתנהו. והא דלא תריץ בגמרא בפרק אלו מותרים מאי דתריץ בפ''ק דחגיגה משום דקאמר אינו מספר עמי משמע דכן היה דרכו לעולם וא''כ דוחק הוא דלעולם היה צריך לרצות והיה לו כעס עמה ובפ''ק דחגיגה לא תריץ גמרא כדתריץ בנדרים משום דמשמע ליה שח ושחק וכו' משמע במילי דעלמא אע''פ שאינן מילי תשמיש. א''נ כיון דהוה עובדא קים ליה לגמרא דהכי הוה מעשה אבל לענין הדין הא והא איכא דבמילי דתשמיש אפילו שאין לו כעס עמה ואינו צריך לרצותה מותר כדאמרינן בנדרים ואם צריך לרצותה אפילו במילי דעלמא מותר. וכן הטור בא''ח סימן ר''מ כתב שני תירוצים. אבל איכא לאתמוהי בדברי הטור שכתב ז''ל אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפ' הרואה רב כהנא על תותי פוריא דרב שמעיה דשח ושחק ואם היה לו כעס עמה שצריך לרצותה אסור לשמש עד שיפייסנה וכו' דהיכי קאמר כדאיתא בפרק הרואה דמשמע דהא דר''כ איירי בעניני תשמיש ואינו כן דהא בגמ' בפ''ק דחגיגה מוקי לה בכל מילי אלא שצריך לרצויי והוא כתב ואם היה לו כעס עמה וכו' דמשמע דהא דרב כהנא איירי בלא רצוי אלא בעניני תשמיש ולא מוכח הכי בגמ' כדכתיבנא. ואולי י''ל דס''ל לטור דגמרא דמשני בפ''ק דחגיגה הא דרב דצריך לרצויי הוא הדין דמצי לשנויי בעניני תשמיש ולא צריך לרצויי והא דשני בנדרים בעניני תשמיש ה''ה דמצי לשנויי דצריך לרצויי ולא כדכתיבנא לעיל דאע''פ ששני התירוצים אמת לא מצי לשנויי בחדא סוגיא מאי דמשני בחברתה אלא מצי לשנויי בהא מאי דשני בהא ומשום הכי מוקי הא דרב כהנא בעניני תשמיש דהוי כאילו שני הגמרא הכי כיון דתירץ כן בנדרים ומ''מ עדיין אין דעתי נוחה דהיכי שביק הטור תירוצא דשני גמרא ואמר תירוץ אחר ומ''מ למדנו מדבריו דשני התירוצים אמת ויש לתמוה על רבינו איך לא כתב תירוצא דעניני תשמיש. וי''ל דהוא סובר דלא אתמר הך תירוצא אלא לחלק בין ההיא דיוחנן בן דהבאי לההיא דר' אלעזר אבל כיון דאמר בגמרא בתר הכי דליתא דר' יוחנן בן דהבאי וסובר רבינו דאכל מאי דקאמר רבי יוחנן בן דהבאי קאמר דאין הלכה ולא כדכתב הטור שם דמאי דקאמר דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי אלא אהפיכת שולחן דוקא אבל כל השאר הלכה כמותו אלא רבינו סובר דאין הלכה כמותו בכלהו דהא בפכ''ה מאיסורי ביאה כתב בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה הרי משמע דאנושקין באותו מקום נמי קאי וה''ה לאינך וא''כ כיון דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי לפי המסקנא דקאמר דאין הלכה הך חילוק דעניני תשמיש אלא כל מילי שוין ולא קאי לפי האמת אלא חילוק דאמרינן בפ''ק דחגיגה דצריך לרצויי וכבר כתבו רבינו יספר וישחק עמה מעט כדי שתתישב נפשה וכו':
5
ה כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה לֹא דַּי לוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְטִהֵר עַצְמוֹ וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים יִהְיוּ נָאִים וּבַיְשָׁנִים רְאוּיִין לְחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהֲגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ יִהְיוּ לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם:
6
ו צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן. לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יִתְגַּלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין. וְיִתְרַחֵק מִכָּל אָדָם. וְיִכָּנֵס חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר מְעָרָה לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה וְנִפְנֶה. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר יִתְרַחֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתְעַטֵּשׁ. וְאִם נִפְנֶה בְּבִקְעָה יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ. וְלֹא יְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וּכְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג צְנִיעוּת בַּיּוֹם בְּבֵית הַכִּסֵּא כָּךְ נוֹהֵג בַּלַּיְלָה. [ד] וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק:
Kessef Michneh (non traduit)
צניעות גדולה נוהגים ת''ח וכו'. סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש''י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע''פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי''ף והרא''ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע''ג דרב אשי משני מילתיה וא''כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. ומ''ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית, שם (ברכות ס''ב) ובסוף הוריות (דף י''ג) ובריש תמיד (דף כ''ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מבני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו:
7
ז תַּלְמִיד חָכָם לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּיוֹתֵר אֶלָּא דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּכְשֶׁיְּדַבֵּר בְּנַחַת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ. וּמַקְדִּים שָׁלוֹם לְכָל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחָן נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. מְסַפֵּר בְּשֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא בִּגְנוּתוֹ כְּלָל. אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. אִם רוֹאֶה שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִים וְנִשְׁמָעִים אוֹמֵר וְאִם לָאו שׁוֹתֵק [ה]. כֵּיצַד. לֹא יְרַצֶּה חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ. וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ. וְלֹא יְנַחֲמֵנוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקְבְּרֵהוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְלֹא יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ אֶלָּא יַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ:
Kessef Michneh (non traduit)
ת''ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות. בסוף יומא (דף פ''ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ''ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ''ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ''ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (דף ס''ה): כיצד לא ירצה את חבירו וכו'. במסכת אבות פרק ד': ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'. בס''פ הבע''י שם: ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'. פ' כיצד מברכין (דף מ''ג):
8
ח לֹא יֵלֵךְ תַּלְמִיד חָכָם בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג־טז) 'וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם'. וְלֹא יְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת כְּמוֹ הַנָּשִׁים וְגַסֵּי הָרוּחַ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג־טז) 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה'. וְלֹא יָרוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמִנְהַג מְשֻׁגָּעִים. וְלֹא יִכְפֹּף קוֹמָתוֹ כְּבַעֲלֵי חֲטוֹטֶרֶת. אֶלָּא מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק כְּאָדָם שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו. גַּם מִמַּהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם חָכָם וּבַעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת י־ג) 'וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא'. הוּא מוֹדִיעַ לַכֹּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל:
Le'hem Michneh (non traduit)
ולא ירוץ ברשות הרבים וכו'. בפ' כיצד מברכין (דף מ''ג) אמרו ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה וכו'. ואולי זהו שכתב ולא ירוץ ברשות הרבים אלא שבגמרא לא נתנו טעמו של רבינו אלא מפני שנוטל מאור עיניו של אדם וכו':
9
ט מַלְבּוּשׁ תַּלְמִיד חָכָם מַלְבּוּשׁ נָאֶה וְנָקִי. וְאָסוּר לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא בְּבִגְדוֹ כֶּתֶם אוֹ שַׁמְנוּנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יִלְבַּשׁ לֹא מַלְבּוּשׁ מְלָכִים כְּגוֹן בִּגְדֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן שֶׁהַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן. וְלֹא מַלְבּוּשׁ עֲנִיִּים שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת לוֹבְשָׁיו אֶלָּא בְּגָדִים בֵּינוֹנִים נָאִים [ו]. וְלֹא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחַת מַדָּיו כְּמוֹ בִּגְדֵי הַפִּשְׁתָּן הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁעוֹשִׂים בְּמִצְרַיִם. וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ בִּגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ אֶלָּא עַד עֲקֵבוֹ וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַסּוּת הָרוּחַ אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד אִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף. וְלֹא יִנְעַל מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר אִם הָיָה עָנִי. לֹא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק וְלֹא בִּבְגָדִים מְבֻשָּׂמִים וְלֹא יָשִׂים בֹּשֶׂם בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם מָשַׁח בְּשָׂרוֹ בְּבֹשֶׂם כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא מֻתָּר. וְכֵן לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ זְמַן קָבוּעַ לָצֵאת בּוֹ לְתַלְמוּדוֹ. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:
Kessef Michneh (non traduit)
ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'. שבת פרק אלו קשרים (קי''ד.). ומ''ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'. פרק חזקת הבתים (דף צ''ז) ודלא כפירוש רשב''ם: ולא ישלשל טליתו. פ' אלו קשרים (שם): ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'. שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ''ג): ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו. פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד. ומ''ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים. אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו:
Le'hem Michneh (non traduit)
ואסור לו שימצא בבגדו כתם כו'. שבת בפ' ואלו קשרים (דף קי''ד) אמר ר' יוחנן כל ת''ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה וכו' רבינא אמר רבד איתמר ולא פליגי הא בלבושיה הא בגלימא. וכתבו בהלכות פירוש רבב כגון קירא וזפתא וכיוצא בו, ופירוש רבד דם יבש וטעמו של דבר כדי שלא יראה לדם נדה ויבא לידי חשד ע''כ. ורבינו לא הזכיר אלא גלימא ולא הזכיר לבושא ולא ידעתי למה: ולא ינעל מנעלים המטולאים וכו'. בפרק כיצד מברכין (דף מ''ג) אמרו לא אמרן אלא בפנתא פי' שעל גבי הרגל אבל בגילדאה פי' עקב לית לן בה. ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה ולא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה. ובהלכות פרק כיצד מברכין הזכירו הא דפנתא ורבינו לא הזכיר מכל זה כלל וגם בזה לא ידעתי למה. ובהלכות פרק ואלו קשרים כתוב בנוסחא דידן והני מילי בעילאי אבל בגילדאי לית לן בה. ובגילדאי נמי לא אמרן אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה לא. ונוסחא זו אין לה מובן דהוא הפך מדברי הגמ' דבגמ' קאמר דאפילו בעילאי בימות הגשמים שפיר והוא קאמר דבגילדאי אינו אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה גילדאי לא, וגם הוא הפך ממה שכתב הוא עצמו בפ' כיצד מברכין שהוא מסכים עם הגמרא. ובודאי שטעות סופר הוא בפרק ואלו קשרים צריך לגרוס ובעילאי נמי לא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה והוא מסכים עם הגמ' ועם מה שכתב בפ' כיצד מברכין: לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר. קשה אי איירי בגופו הרי מותר הוא כדכתב לקמיה וכן בגמרא אמרן זיעא מעברא ליה ואי בבגדים הרי כתב אחר כך ולא בבגדים. והרב כסף משנה תירץ שני תירוצים. ונראה לי לתרץ דבפרק כיצד מברכין (דף מ''ג) אמרו לעיל מיניה מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש ואם השמש ת''ח וכו' ומה שמצריך לטוחו בראש השמש כתב רש''י ז''ל שלא יצא בידיו מבושמות מפני שגנאי הוא לת''ח. והוקשה לו לרבינו דהא בגופו שרי משום דמעברא זיעה לזה הוצרך לחלק דדוקא כשהוא בגופו הוא לעבורי זיעא אבל ידו לא מוכחא מילתא דהוי משום זיעא והוי חשדא וזה שכתב כאן ולא יצא מבושם כלומר בידיו מבושמות. ובגמ' אמר ובמקום שחשודים על משכב זכור ורבינו לא חילק:
10
י תַּלְמִיד חָכָם מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְזָן אֶת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ כְּפִי מָמוֹנוֹ וְהַצְלָחָתוֹ. וְלֹא יַטְרִיחַ עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. צִוּוּ חֲכָמִים בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב־כ) 'כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר'. דַּיּוֹ לַבָּרִיא לֶאֱכֹל בָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאִם הָיָה עָשִׁיר כְּדֵי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם אוֹכֵל. צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ וְיִלְבַּשׁ כָּרָאוּי לוֹ וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ:
Kessef Michneh (non traduit)
צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו. פרק כסוי הדם (חולין דף פ''ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה:
Le'hem Michneh (non traduit)
דיו לבריא לאכול בשר וכו'. בפרק כסוי הדם (דף פ''ד) אמרינן ואינך אימת מערב שבת לערב שבת ואמרו שם אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים וכו' אבל אנו וכו' כגון אנו לוין וכו' ומפני כן כתב רבינו לבריא אע''פ שבזמן הזה אין אנו בריאים כדאמרינן בגמרא מ''מ אם יש אדם בריא שיכול לעמוד הרי טוב:
11
יא דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי דֵּעָה שֶׁיִּקְבַּע לוֹ אָדָם מְלָאכָה הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה בֵּית דִּירָה. וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ־ו) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ'. (דברים כ־ה) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ'. (דברים כ־ז) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ'. אֲבָל הַטִּפְּשִׁין מַתְחִילִין לִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ אִם תִּמְצָא יָדוֹ יִקְנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּסוֹף יָמָיו יְחַזֵּר לְבַקֵּשׁ אֻמָּנוּת אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקְּלָלוֹת (דברים כח־ל) 'אִשָּׁה תְאָרֵשׂ' (דברים כח־ל) 'בַּיִת תִּבְנֶה' (דברים כח־ל) 'כֶּרֶם תִּטַּע'. כְּלוֹמַר יִהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ הֲפוּכִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ. וּבַבְּרָכָה הוּא אוֹמֵר (שמואל א יח־יד) 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דָּרְכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ':
Kessef Michneh (non traduit)
דרך בעלי דעה וכו'. יש לתמוה על מ''ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג''כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה ע''ד.) ת''ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח''כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך:
Le'hem Michneh (non traduit)
דרך בעלי דעה וכו'. ומה שקשה על דברי רבינו שהפסוקים הם הפוכים כבר תירץ הרב בית יוסף זלה''ה. והחכם מהר''י אדרב''י ז''ל בספר דברי ריבות סימן ר''ל תירץ דבר מתיישב עיין שם:
12
יב וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהַפְקִיר אוֹ לְהַקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה וְיִקְנֶה בַּיִת וְלֹא בַּיִת וְיִקְנֶה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַעֲשֶׂה סְחוֹרָה בִּדְמֵי בֵּיתוֹ. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִטַּלְטְלִין וְקוֹנֶה שָׂדֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יָשִׂים מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ נְכָסָיו וּלְהַחֲלִיף הַכָּלֶה בְּקַיָּם. וְלֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לֵהָנוֹת מְעַט לְפִי שָׁעָה אוֹ לֵהָנוֹת מְעַט וְיַפְסִיד הַרְבֵּה:
Kessef Michneh (non traduit)
ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'. בפרק ח' דערכין (דף כ''ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב''ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. ומ''ש ולא ימכור שדה ויקנה בית וכו':
13
יג מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה. אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן וְלֹא יָבוֹא בְּהַרְשָׁאָה. (אֵינוֹ) מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין מַאֲרִיךְ וּמוֹחֵל לָהֶן וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. וְלֹא יָצֵר לְאָדָם לְעוֹלָם בְּחַיָּיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִים. וְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:
Kessef Michneh (non traduit)
משא ומתן של ת''ח באמונה. בסוף יומא (דף פ''ו): מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר. סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה. דאמרינן פ' שבועת העדות (דף ל''א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ''ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'. מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: ולא ירד לתוך אומנות חבירו. דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ''א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'. [בסוף החובל (בבא קמא צ''ג): מן הנעלבים וכו']. ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל''ו):
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source