העושה אוב או ידעוני וכו' היה שוגג מביא חטאת קבועה. דברי רבינו מתמיהים שבגמרא פרק ארבע מיתות (דף ס''ה) אמרו דידעוני אין בו מעשה ומשום הכי לא תני לה גבי שלשים ושש כריתות לריש לקיש ולר' יוחנן משום הכי ודאי דהוה ליה למתני משום דמתניתין ר''ע היא דלא בעי מעשה אלא טעמא דלא מני לה משום דהואיל ושניהן בלאו אחד וכו' וריש לקיש ס''ל דאע''ג דר''ע לא בעי מעשה היינו מעשה רבה אבל מעשה זוטא בעי א''כ משמע מהכא דלריש לקיש ודאי לכולי עלמא ידעוני פטור מקרבן ואפילו לר' עקיבא דלא בעי מעשה משום דלכולי עלמא מעשה זוטא בעינן ור' יוחנן מודה ודאי דאינו חייב קרבן לרבנן דפטרי מגדף משום דלית ביה מעשה אלא דוקא לר''ע דלא בעי מעשה חייב וא''כ קשה על רבינו דהוא ז''ל פסק כאן הידעוני חייב בקרבן היינו ודאי כר''ע ואליבא דר' יוחנן דאמר דר''ע לא בעי מעשה כלל ובפרק א' מהלכות שגגות בתחילתו פסק רבינו כרבנן וכתב שם וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וביטול מילה וקרבן פסח וא''כ כיון דפסק דמגדף פטור הוא הדין ידעוני דהא ר' יוחנן מודה דלרבנן ודאי פטור וא''כ קשיא מדידיה אדידיה ועוד קשה על מה שכתב שם מלבד מה שכתב כאן דלמה לא כתב שם חוץ ממגדף וידעוני כיון דהוא פסק כרבנן וכמו שהקשו בגמרא לר''ל יצא אוב ומגדף מבעי ליה הכי נמי קשיא על דברי רבינו יצא מגדף וידעוני מבעי ליה והוה ליה למימר חוץ ממגדף וידעוני. ובאמת קושיא זאת היא חזקה. ולתרץ זה דקדקתי הלשון שכתב רבינו שם כשמנה העבירות דכריתות שבשאר העבירות וכתב שם בעל ידעוני במעשה ומדכתב במעשה נראה לי מדבריו דאית ליה תרי גווני דידעוני חד דאיכא ביה מעשה וחד דליכא ביה מעשה דהיינו המדבר העתידות בניחוש מבלי שימת עצם בפיו ונקרא ידעוני מפני שרוב המדברים צופים העתידות משימים עצם ולכך נקראים גם הצופים העתידות מבלי שימת עצם כלל בשם ידעוני שהוא שם הכולל. ויצא לו זה לרבינו מפני שהוקשה לו בדברי הגמרא קושיא חזקה דהיכי אמר דלא מנה ידעוני משום דלית ביה מעשה דהא ודאי ידעוני מעשה אית ביה שהוא שימת העצם וכמו שהוקשה לרש''י ז''ל והוא תירץ דאינו מדבר בשעת שימת העצם, ורבינו לא נראה לו לחלק בכך ולכך הוא מפרש דמה שאמר בגמרא ידעוני שאין בו מעשה ה''ק הא דלא תני ידעוני גבי ל''ו כריתות משום דלא הוי מילתא פסיקתא דאיכא ידעוני דלית ביה מעשה כגון שהוא צופה עתידות מבלי שימת עצם ואותו ידעוני ודאי שהוא פטור מקרבן ולכך לא תני ליה גבי שלשים ושש כריתות דלא הוה מילתא פסיקתא אבל ודאי דידעוני המשים עצם בפיו הוא בר מעשה וחייב לכ''ע ואפילו לרבנן ולכך כתב כאן דידעוני חייב וכגון שמשים עצם בפיו וכן שם כתב בעל ידעוני במעשה כלומר לאפוקי ידעוני דלית ביה מעשה ומה שלא מנה שם חוץ ממגדף וידעוני היינו טעמא משום דלא הוי מילתא פסיקתא משום דאיכא ידעוני דחייב כגון דעבד מעשה וכמו שכתב לקמן כך נראה לי ליישב דברי רבינו ז''ל. עוד כתב רבינו שם דטעם המגדף הוא משום דלית ביה מעשה וטעם ביטול קרבן פסח ומילה משום דהוי מצות עשה וקשה דבפסח ומילה נמי לימא טעמא דאיכא במגדף דהיינו משום דלית בהו מעשה דבביטול פסח ומילה הוי ביטול מצוה והוי שב ואל תעשה. ואולי רצה לתת בפסח ומילה טעם אחר יותר פשוט ומ''מ צ''ע: כיצד הוא מעשה האוב וכו'. שם במשנה (דף ס''ה) אמרו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו. ועוד שם בגמרא ת''ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו מתיבי והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי ת''ש ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כאורחיה לא דיתיב בין הפרקים ומשתעי. עוד שם ת''ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת וכו' נשאל בגלגלת עולה כדרכו ועולה בשבת והקשו שם עולה להיכא סליק הא קמיה מנח אלא אימא עונה כדרכו וכו'. ומדברי רש''י ז''ל נראה שהוא מפרש מדבר משחיו שמעלה את המת והמכשף משים למת תחת שחיו של מכשף, ופירוש בין הפרקים ג''כ הוא בכי האי גוונא שר''ל שהמת עולה והוא יושב בין הפרקים של מכשף, ורבינו נראה לכאורה מדבריו שאינו מפרש כן שמשים את המת תחת שחיו אלא נראה שהקול יוצא מתחת שחיו שכן כתב כאילו קול יוצא מתחת שחיו וכן בין הפרקים צ''ל כי האי גוונא שהקול נראה כיוצא מבין הפרקים של מכשף אבל לעולם הוא אינו עולה ויושב בין הפרקים וקשה על זה מאי פריך בגמ' מאי לאו כי אורחיה דהא ודאי כי אורחיה הוא שהרי כתב רבינו שאינו עולה מן הקבר אלא נראה כאלו הקול יוצא מתחת לארץ ועל זה אמר הכתוב כאוב מארץ קולך. ועוד קשה מה מקום לתירוץ דסליק ויתיב הא לדעתו אין המת עולה ויושב בין הפרקים אלא הקול נראה כיוצא מן הפרקים וליכא למימר דסליק ויתיב, ועוד דע''כ פירוש הברייתא בגולגלת דומיא דמתניתין ובגולגלת לא שייך למימר סליק ויתיב כדאמרו לקמן בגמ' עולה להיכא סליק הא קמיה מנח, ונראה ודאי דרבינו מפרש כפי' רש''י ז''ל שמכשף מעלה את המת ויושב בין שחיו של מת או בין פרקיו וכפירש''י ז''ל. אבל רבינו כתב בפירוש המשנה וכל מה שאתה רואה ממאמרם שומע ומדבר בענין זה היא שמיעה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי רוצה לומר בשעת התיחדות ע''כ. ולכך נראה ודאי שהוא סובר שכל זה שאמר מעלה את המת והמת עולה ויושב בין הפרקים וכן הוא יושב בין שחיו ומדבר משחיו הכל הוא דמיון והוא דבר כזב אבל לעולם המת לא יעלה מן הארץ וכמ''ש הרלב''ג בבעלת אוב דשאול אלא לענין אמיתות הדבר הוא שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו מתחת לארץ וכמו שאמר הכתוב והיה כאוב מארץ קולך שהוא קול נמוך ולכך נראה שמעלה מת ויושב בין הפרקים כו' וכן מה שאמר יושב בין שחיו הוא מהקול נמוך שנראה שיוצא משחיו והכל הוא דבר כזב, ולכך רבינו ז''ל לא הזכיר כאן דברי הגמרא שהכל הוא דמיון וענין כוזב לפי מה שנראה לבני אדם אלא הזכיר אמיתות הדבר ואמר שענין האמת הוא כך ושהכל הוא טעות, ולכך רבינו לא הזכיר ענין עלות המת כלל לפי שכפי האמת אינו כן אלא אמר שכפי האמת הוא נראה כאילו קול יוצא מתחת לארץ וכן בגלגלת הוא מקטיר כו' ומה שאמר יוצא מתחת שחיו הזכיר שהוא ענין דמיון שנראה כאילו הקול יוצא מתחת שחיו. והשתא בזה יתורץ הכל שדברי הגמרא הם כפי הדמיון ודברי רבינו כפי האמת וכמו שהוא עצמו גלה בפירוש המשנה. וא''ת איך כתב רבינו מקטיר קטרת גבי אוב הא לא נאמר בגמרא הקטרת קטרת גבי אוב אלא לר''ל דס''ל דבכפיפת קומה לא הויא מעשה וכ''ש הקשת זרועות אבל לר' יוחנן דאית ליה דכפיפת קומה הויא מעשה דאנן קי''ל כותיה וכמו שנראה לעיל מדברי רבינו בפ''ג דהשתחויה היא כאחת משאר עבודות וחייב חטאת ודאי דלא בעינן תירוצא דהקטורת וא''כ לא הזכירו רבינו ז''ל דמשמע דבעינן ליה. וי''ל דס''ל דלפי התירוץ הקטורת לכ''ע הוי הכי דודאי דליכא פלוגתא בין ר' יוחנן ור''ל בענין המעשה היאך היה דהוא דוחק לומר כן והראב''ד ז''ל מפרש מדבר משחיו ר''ל משחיו של מת אבל לא שיושב בין הפרקים ובין שחיו של מכשף ולדידיה ס''ל דמ''ש בגמרא דסליק ויתיב וכו' ר''ל כשהמת יושב בין פרקיו של מת כלומר על פרקיו היה יושב או על ברכיו ובין שחיו ר''ל שיושב על שחיו של מת ואיני צריך להאריך בדבר שאינו מצוי עתה כלל ומה שכתבתי משום יגדיל תורה ויאדיר:

הנותן מזרעו למולך כו'. משנה שם (דף ס''ד) ואיכא פלוגתא בגמרא אי מולך עבודת כוכבים ואחד העובד עבודת מולך למולך או לשאר עבודת כוכבים חייב ור''א בר''ש סבר דמולך לאו עבודת כוכבים הוא ולמולך חייב שלא למולך פטור ופסק רבינו כהא דר''א בר ר''ש משום דסתם מתני' אתיא כוותיה דהכי אמר שם תנן כמ''ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא וזהו שכתב לקמן העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת חוץ ממולך פטור: כיצד היו עושים וכו'. מימרא דרב אחא שם המעביר כל זרעו פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך: ומוסרו לכהניהם וכו'. שם מימרא דרבי ינאי כו': ואבי הבן הוא שמעביר וכו'. ודאי דכן הוא דקרא כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וכו' משמע דהוא בעצמו מעבירו: ומעבירו ברגליו וכו'. שם בגמ' אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה וכו' (עיין בכ''מ) והשתא קשה על רבינו דהיכי קאמר דיעבירנו ברגליו הא אמרינן בברייתא דפטור ועוד דרבא נמי אמר הכי והלכתא כוותיה לגבי אביי כל שכן דהברייתא מסייע ליה. ועוד דאפילו כאביי לא פסק שלא הזכיר שרגא דליבני כלל. נראה דודאי הוא פסק כרבא דמעבירו ברגל פטור אלא על ידי קפיצה כדאמר בגמרא כדרך שעושין הבחורים בפורים וכדפירש''י ז''ל. ורבינו בא להודיענו כאן העברה זאת דאינו שהבן עובר והאב מסייעו כלומר הוא קופץ והאב נותן לו יד להחזיק בידו אלא שהאב עצמו הוא שקופץ ולוקח הבן בזרועו או בכנפיו וזה אמרו ומעבירו ברגליו כלומר ברגליו של אב לאפוקי דלא תאמר שהבן עצמו עובר אבל לעולם שהאב ע''י קפיצה הוא. א''נ מצי למימר איפכא דהעברה ברגליו של בן בעינן ובא רבינו להודיענו שהוא לאפוקי דלא יהיה ברגליו של אב שהאב קופץ. וסומא וישן מהאי טעמא הוא דפטור שהבן עצמו אינו עובר כלל אלא האב הוא שקופץ ולכך פסקינן לקולא דפטור. ועיין במהר''י קולון שרש ע''ו שעמד ליישב זה: לפיכך העושה עבודה זו כו'. זה נ''ל דלשון לפיכך כך הוא אם היינו אומרים שהעבודה זו שהיו עושים למולך היתה שרפה כדרך שאר עבודת כוכבים שהוא אלהי ספרוים היינו יכולים לומר דאם עשה עבודה זו לספרוים דיהא חייב אע''פ שזאת העבודה של שרפה לא יהיה ממש כמו אותה עבודה מ''מ כיון שהיו דומים שהכל היא שרפה ודאי שהיה חייב אבל השתא דאמרינן דעבודה זו אינה שריפה ואין שום עבודת כוכבים דומה לה בהך עבודה לפיכך העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור:

ואינו חייב עד שימסור וכו'. מימרא דרב אחא כמו שהבאתי ואע''ג דרב אחא מפיק לה מומזרעך לא תתן וכו' והאי כי מזרעו מפיק ליה בגמרא לבן בנו ולבן בתו מ''מ הביא רבינו הפסוק שמפורש שם העונש לומר שאינו חייב כשיהיה כל זרעו ואין חשש:

או שהעביר עצמו פטור וכו'. שם מחלוקת רבי אלעזר בר''ש ורבנן ופסק בהא כרבא משום דהם רבים אבל באידך דמולך לאו עבודת כוכבים הוא פסק כר''ש משום דמתניתין מסייע ליה כדפרישית:

מצבה שאסרה תורה היא בנין כו'. כלומר מושב שהיו עושים באמצע שהיו הכל מתקבצין ויושבין אצלו: וכן אבן משכית האמורה בתורה אע''פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה וכו'. פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ''ב) אמרו שם מאי טעמא רב לא נפל על אפיה רצפה של אבנים היתה ותניא אבן משכית לא תתנו בארצכם וכו' אי הכי מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמיה דרב הואי כלומר הרצפה היתה אצלו לבד וליזיל לגבי צבורא ולינפול על אנפיה לא בעי למטרח צבורא וכתבו התוס' דלהא לישנא הוה ס''ד דבלא פשוט ידים ורגלים מדרבנן מיהא דאסור אע''ג דלא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ואי בעית אימא רב פשוט ידים ורגלים הוה עביד וכו' ולהאי לישנא בלא פשוט ידים ורגלים מותר ע''כ ואב''א אדם חשוב שאני וכו'. עוד שם ת''ר קידה על אפים וכו' אמר רב חייא בר אבין חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי ויש כאן שני פירושים. האחד פירוש רש''י ז''ל דקאי למעלה דקאמר דמפני דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו משום הכי לא היו נופלים על פניהם ממש וכן פי' הרי''ף ז''ל. אבל הרא''ש ז''ל ורבינו האי פירשו בענין אחר דקאי אברייתא דקאמר השתחויה זו פשוט ידים ורגלים וקידה על אפים וקאמר דאביי ורבא כשהיו מתפללים על הרצפה היו מטים על צדם משום דמדרבנן אסור אפילו בלא פשוט ידים ורגלים. ורבינו לכאורה נראה שתפס כאן כפירוש רבינו האי והרא''ש מדכתב דמדרבנן מיהא אסור. וכ''ת דזה יש לדחות דלא כתב כן אלא משום שהוא פוסק כתירוצא קמא דגמ' דס''ל דבלא פשוט ידים ורגלים נמי אסור מדרבנן וכדכתבו התוס' ואע''ג דאיכא ואב''א מ''מ פסק כהאי משום דהא איכא להוסיף אידך אי בעית אימא אדם חשוב שאני דמשמע דרצה לחזור ממה שאמר האיבעית אימא קמא אלא דהדין הוא שבלא פשוט ידים ורגלים מדרבנן אסור מ''מ נראה מדבריו ודאי שהוא מפרש כפירוש רבינו האי שכתב או שוחה מעט על צדו וזה לא נזכר בגמרא אלא דאביי ורבא דמצלי אצלויי ועל זה קשה דבהלכות תפלה פרק חמישי משמע דהוא מפרש כפירוש רש''י ז''ל שכתב ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא''כ יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותם בקרקע משמע דהוא מפרש כן מאי דאמר אביי מצלי אצלויי. ונראה לתרץ דהוא ראה פירוש רבינו האי ופירוש הרי''ף ז''ל ופסק כשניהם משום דדין רבינו האי הוא אמת לפי תירוצא קמא כדפרישית ודין הרי''ף ז''ל ודאי שהוא אמת שלא אמרו אלא אין אדם חשוב רשאי ליפול אל פניו משום דבוק פנים בקרקע אבל מטה על צדו שפיר דמי: