ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור. שבת פרק שואל (דף קמ''ט) ת''ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן, ואם תאמר הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר' חנן אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים. ונ''ל דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים:

ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו'. חגיגה (דף י''א) פ' אין דורשין כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ויתר דבריו הם מבוארים: כך אמרו חכמים אחרי לבבכם וכו'. בסוף פ''ק דברכות (דף י''ג). ומ''ש שאין בו מלקות, על הכלל שבידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:

מצות עבודת כוכבים כנגד כל המצות וכו'. בפרק שני דהוריות (דף ח') ובספרי פרשת שלח:

ישראל שעבד עבודת כוכבים וכו'. פ''ק דחולין (דף ד') אסיקנא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה. וישוב לשון רבינו כך הוא ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. והוצרך לכתוב זה אע''פ שמתחלת דבריו למדנו כן כדי לתפוס לשון האמור בגמרא מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: כתב הראב''ד ישראל כו' א''א אף על פי כן וכו' או ליטלו מעצמו, עכ''ל. ורבינו לא נזקק לכתוב חילוק זה מפני שאינו כתוב בגמרא: וכן האפיקורסים מישראל. כלומר אע''פ שאינן עובדים כוכבים אינן כישראל לכל דבר. ומ''ש ואין מקבלין אותם בתשובה. נלמד מדאמר אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שיודע רבו ומתכוין למרוד בו. ואמרינן נמי בפ''ק דחולין דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: ומ''ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו': כתב הרמ''ך תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא והכי פירושא דקרא אע''פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נקבל לכל בעלי תשובה וצ''ע עכ''ל. וזה שכתב הרמ''ך הוא בפ''ק דע''ז (דף י''ז) ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא: ומ''ש אסור לספר עמהם וכו'. הכי אמרינן (סנהדרין ל''ח:) דהא דכתיב אל תען כסיל כאולתו היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי:

כל המודה וכו'. כריתות (דף ג'): לפיכך תולין וכו' ושניהם נסקלין. כך פשוט במשנה פרק נגמר הדין (דף מ''ה):

אין המגדף חייב וכו'. בסנהדרין פ' ארבע מיתות (דף נ''ה נ''ו) תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובברייתא בגמרא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת''ל איש כי יקלל אלהיו מ''מ דברי ר''מ וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל הכנויין באזהרה וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש ויברך אותו בשם מן השמות וכו'. שם תנא עד שיברך שם בשם מה''מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת ופירש''י להכי הדריה בהאי קרא לומר עד שיקוב שם בשם. אך ק''ל דתנן בההוא פרקא גבי מקלל אביו ואמו קללם בכינוי ר''מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא דטעמא דרבנן משום דכתיב בנקבו שם יומת מה ת''ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם ופירש''י אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו והא ודאי חכמים לית להו לשמואל דאל''כ היכי מצו ילפי מהאי קרא למקלל אביו ואמו הא לגופיה איצטריך וכ''כ רש''י דחכמים לא ס''ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפי' לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק רבנו כאן כההיא דשמואל היאך פסק בפ''ה מהל' ממרים כחכמים שאם קלל אביו ואמו בכנוי פטור. ואפשר לומר שרבינו פוסק גבי מקלל אביו ואמו כחכמים וגבי מגדף כסתם ברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם דנהי דחכמים לא סבירא להו טעמא דשמואל מ''מ כיון דחזינן דההיא ברייתא סתמא אתנייא וליכא מאן דפליג עלה כוותה נקטינן דאפשר דמקרא אחרינא מפיק לה ולא מקרא דאמר שמואל כנ''ל. ומ''מ צ''ע מנ''ל שרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד. והרמ''ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש''מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההוי''ה דההוא שם העצם. וכתב עוד דמה שכתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו:

אזהרה של מגדף מנין. בפ' ארבע מיתות (דף ס''ו) גבי המקלל אביו ואמו ראב''י אומר אזהרה למברך את השם מנין ת''ל אלהים לא תקלל ואמרינן התם דאפילו למ''ד דהאי אלהים חול הוא ולאזהרת דיין אתא אפילו הכי יליף אזהרה לברכת השם מהכא דגמר קדש מחול: בכל יום ויום וכו' עד אף אני כמותו שמעתי. משנה שם סנהדרין (דף נ''ו) כלשון רבינו, ובסוף אמרו והשלישי אומר אף אני כמוהו וזהו שאמר רבינו ואם היו עדים רבים וכו'. ופירוש המשנה כך בכל יום כל זמן שהיו נושאים ונותנין בבדיקות העדים דנין עמהם ובודקין אותו בכנוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי ולהכי נקט יוסי את יוסי דארבע אותיות איכא בשם המיוחד ואינו חייב עד שיברך שם המיוחד כמו שנתבאר ולהכי נקט יכה יוסי דאינו חייב עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה:

מגדף שחזר בו בתוך וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף פ''ו). ובמה שכתב רבינו אלא כיון שגדף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ''ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה ובפ''ק דסנהדרין (דף ח') גבי הא דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם. וממ''ש רבינו בהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. וא''ת כיון דאמרינן דמגדף אינו יכול לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה. וי''ל דשייך להתרות בו כשאמר שרוצה לברך ואם אחר אותה התראה ברך אפילו שחזר בו בתוך כדי דיבור נסקל אבל אם לא התרו בו ובירך בפני עדים אע''פ שלא חזר בו אי הוה אמרינן דבעי התראה אינו נסקל: מי שגדף כו'. משנה פ' הנשרפין (דף פ''א) המקלל בקוסם קנאים פוגעים בו ומפרש רבינו דהיינו מגדף את השם בשם עבודת כוכבים ומשמע שאם לא פגעו בו קנאים שאינו נסקל כדאיתא התם גבי בועל ארמית קנאים פוגעים בו ובעי לא פגעו בו קנאים מאי יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' אלמא כל היכא דאמרינן קנאים פוגעין בו אם לא פגעו בו אין ב''ד ממיתין אותו: ומ''ש רבינו עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים. עניינו השמות שאינן נמחקים. ומיוחדים דנקט היינו המיוחדים שלא להמחק:

כל השומע ברכת השם וכו'. שם (דף ס') אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא''ת רבשקה ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד לאפוקי כנוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא''ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן יתמלא כל הבגדים קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש''מ בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב ש''מ. ופוסק רבינו בשומע מן העובד כוכבים כשמואל ובברכת כנוי כר' חייא. וצ''ע למה, וכבר נשאל מהר''י קולון על זה והשיב דהיכא דלא היה לרבינו ראיה לפסוק כשמואל פוסק כר' חייא דהא קי''ל דעד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד וכ''ש הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוא גדול משמואל וא''כ מן הראוי שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא. ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר''ש בן לוי הוה מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותאי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרת שקורעים על הכנויין ושקורעין בזמן הזה. ומה שפסק כשמואל בענין העובד כוכבים המברך משום דס''ל לרבינו דסוגיא דגמרא ע''כ כשמואל אזלא דאמר התם העדים אין חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס''ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיהו וכו' ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו והקשו בתוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכנוי ולא תירצו דבר. אבל בשיטה אחת שמצאתי תירץ דרבשקה ישראל מומר היה ובאותה אמירה גמרו דינו לכשימצאוהו למדנו מתוך תירוץ זה דתלמודא סבר דרבשקה ישראל מומר הוה וא''כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאמר אין קורעים על ברכת העובד כוכבים דסברא הוא דאפילו רבי חייא לא דחק לומר שקורעין על ברכת העובד כוכבים אלא משום דיליף לה מההוא דרבשקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם מהו לקרוע על קללת עובד כוכבים מ''ד רבשקה עובד כוכבים היה קורעין ומ''ד רבשקה ישראל מומר היה אין קורעים הרי בהדיא דבההיא דרבשקה תליא מילתא וא''כ מדחזינן דסבר תלמודא דידן דישראל מומר היה ממילא שמעינן דאידחיא ההיא דרבי חייא ואין קורעין ע''כ תשובתו: ול''נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה''ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ''ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא: ומ''ש רבינו אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. ברייתא שם כלשון הזה בעצמו וא''ת הא תניא בגמ' והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ולמה לא כתבה רבינו. וי''ל שסמך על מה שכתב לשון המשנה דקתני והדיינים קורעין ומדלא מדכר עדים משמע דאין חייבים לקרוע. ואמרינן בירושלמי דדוקא שמעו מפי שומע אבל שומע ששמע מאדם אחר ששמע מהשומע כיון שהוא יוצא לשלישי אינו חייב לקרוע. ואמר עוד ואומר זה השם הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי וכבר כתבתי זה למעלה: כל העדים וכו'. בספרא פ' אמור וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם יד כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ''ל: ומשמע שכל היחידים הנמצאין בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו. וי''ל משום דמשמע לרבינו דאין סברא לומר כן דהא רחמנא לא אמר אלא כל השומעים דהיינו עדים ודיינים בלבד ומאי דקאמר יד כל יחיד ויחיד היינו כדי שלא תאמר דביד אחד שיסמוך בעד כל אחד מהשומעים סגי כדאשכחן בתנופה שאחד מניף בעד כל החברים אלא צריך שכל אחד מהשומעים יסמוך שתי ידיו ודייק לה מדקאמר את ידיהם ולא קאמר את ידם: ומ''ש ואין בכל הרוגי ב''ד וכו'. פשוט כיון דלא אשכחן הכי לא בקרא ולא בגמ'. ומ''ש שנאמר קאי אריש מילתיה כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם: