(א־ב) הנדר נחלק לשתי מחלוקות וכו'. פשוט הוא. ומ''ש פירות מדינה זו אסורים עלי וכו'. ומ''ש וכן אם אמר הרי עלי איסר וכו' ומ''ש והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר וכו' עד אין חייב באחריותן. בריש קינים:

ומ''ש מ''ע של תורה שיקיים שבועתו או נדרו וכו'. פשוט הוא:

האוסר על עצמו מין ממיני מאכל וכו' שאין לנדרים שיעור וכו' אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי וכו'. בפ''ג דשבועות (דף י''ט) אהא דתנן דבשבועה שלא אוכל ר''ע מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית אא''כ פירש ואמר שלא אוכל כל שהוא (דף כ''ב) אמר ר''פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד''ה בכ''ש מ''ט קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי:

אסר על עצמו אכילה מהתאנים כו'. שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין וכו' ואי ס''ד חייב בכל שהוא ל''ל לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם א''ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות. ופירש''י שני קונמות שתי ככרות שאסרן עליו בקונם שתי שבועות שתי ככרות שנשבע עליהן, מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים ומייתי לה בת''כ מוהיה כי יחטא לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הילכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למ''ד יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכלהו חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפילו בחדא מינייהו נמי עכ''ל: וכתב הראב''ד הגמרא לא אמרה כן וכו'. ובאמת שהשגה זו חזקה. וי''ל שרבינו סובר דאע''ג דמעיקרא אמרינן זיל הכא ליכא שיעורא וכו' כי אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דקונמות הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות אפילו באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם:

האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. משנה בפ''ק דנדרים (דף י''ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור:

ומה שכתב אבל האומר פירות אלו עלי וכו' כבשר חזיר או כעכו''ם וכו'. משנה בפרק ב' דנדרים (דף י''ג):

החטאת והאשם וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י''ג) אמרינן דלר''י הכתוב גבי כי ידור נדר אתא למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאפשר להביא אותם מחמת נדרו:

ומ''ש אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו וכו'. משנה רפ''ב דנדרים (שם ע''ב): וכתב הראב''ד אבל האומר הרי אלו עלי כחלת אהרן וכו'. א''א אנו רגילים לפרש וכו'. ולשון מתפיס בנדר יותר נוח לפירוש רבינו:

האומר הרי פירות אלו עלי כנותר כו'. משנה פ''ק דנדרים (דף י':):

האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י''ח): ומ''ש הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין. בפ''ק דנדרים (דף י''ב:) הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר ופסק כר' יהודה דהוא מאריה דגמרא טפי מר' יעקב. ומ''ש שאין קדושתו בידי אדם וכו'. שם בגמ'. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסמוך בס''ד: מצאתי כתוב שנשאל ה''ר אברהם בנו של רבינו על זה שכתב רבינו ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו דהא בפ''ק דנדרים אמרינן דטעמא דמאן דשרי באומר הרי הן עלי כבכור משום דאמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור אבל מלא יקדיש ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדישו מדכתיב הזכר תקדיש וכלהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שאין משנים אותו מקדושה לקדושה, ומכאן למדין כל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ובין בכור ובין כל הקדשים מקדישים אותם הקדש עילוי וא''כ ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר. והשיב אתה דמית שענין מה שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא ראיה על ענין זה מלא יקדיש איש אותו שאין ענין הכתוב אלא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ואינו כן כי מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמור בענין אותם הדברים המפורשים בהל' תמורה וכן פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם פירוש כדברי ר' יהודה וכטעמיה שאינו דבר הנידר והרחיב ז''ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יהודה לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע''פ שאין קדושתו בידי אדם יש לנדר בו מעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור כדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו כמ''ש בתמורה והביא הראיה שנאמר לא יקדיש איש אותו ואין התפיסה שנתכוון לה היא אותה תפיסה האמורה בגמרת נדרים בענין דברי ר' יהודה כמו שדמית עכ''ל:

אמר הרי הן כחרמי שמים וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י''ח:): הרי עלי כתרומת הלשכה. שם. ומ''ש כתמידים כדירים וכו'. משנה פ''ק דנדרים (דף י') ובמקום מ''ש במשנה כאימרא כתב רבינו כתמידים וכן פירשו המפרשים דכאימרא היינו ככבש של תמיד:

היה לפניו בשר קדש וכו'. שם (דף י''א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא אע''פ שהר''ן כתב בשם הרמב''ן דבפ''ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא נ''ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח''כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר''ן פ''ג דשבועות בתוך דבריו והוא ז''ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו ואע''ג דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר: ומ''ש אבל אם היה בשר בכור וכו'. שם (דף י''ב:) אבעיא x (דהיה לפניו בשר קדש) לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ''ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ''ט דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשרא דהאיך גביה ואמר זה כזה וכו' לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומ''ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא וכו' מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: וכתב הראב''ד חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורים וכו'. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אדוננו הראב''ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי ובמקום הזה שבקיה לרגזנותיה ודבר בנחת לומר שאין דברים הללו מחוורים אצלו ושטעה בפירוש הגמ' כאילו אין כאן קושיא כי אם חילוק פירוש בגמ' ושלא נתחוור לו הפירוש ההוא והדבר ברור לכל מעיין כי דברי רבינו מרפסן איגרי ואין להם שום קיום והעמדה ע''פ הגמ' בשום פירוש שיפרש בה לשום אחת מהאוקימתות שהרי כשאמרו לא דכ''ע לפני זריקת דמים וכו' ר''ל דלא איירי בדמחית בשר בכור קמיה וכו' אלא במי שאמר חולין שאוכל לך עלי כבכור ואם אמר על לאחר זריקת דמים לכ''ע שרי כי פליגי כשאמר עלי כבכור לפני זריקת דמים ודבריו פה הם כדמחית בשר בכור קמיה דהא אמאי שכתב ברישא היה לפניו בשר קדש קאי ועליה כתב אבל אם היה בשר בכור נמצא שהוא היפך מאוקימתא זו דההיא בדלא מחית קמיה ודברי רבינו הם בדמחית קמיה ועוד דלההיא אוקימתא צריך שיאמר בפיו בפירוש חולין שאוכל כבכור לפני זריקת דמים לשיאסר ולרבינו אע''פ שלא אמר בפירוש לפני זריקת דמים כיון שאמר הרי הוא עלי כזה אסור מאחר שהוא לפני זריקת דמים ועוד שהוא פסק לעיל בסמוך שהאומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין מפני שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר וא''כ אפילו אמר הרי הן עלי כבכור לפני זריקת דמים מותר, ומטעם זה א''א לומר שדברי רבינו באוקימתא דמחית קמיה דבין שתפרש דברי רבינו דמחית קמיה לפני זריקת דמים ואמר הרי הן עלי כבשר זה בין שתפרש דאמר בפירוש בפיו הרי הן עלי כבשר זה לפני זריקת דמים א''א להעמידה שמאחר שנתן טעם למתפיס בבכור דשרי משום דאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר בין שיתפיס בו לפני זריקת דמים בין שיאמר בפירוש לפני זריקה מאי הוי. ומצאתי ספר ישן שכתוב בו כלשון הזה אבל אם היה בשר בכור לפני זריקת דמים ה''ז מותר וזו הנוסחא האמתית: אחר ימים שכתבתי זה בא לידי ספר שכתוב בו שנשאל הרב ר' אברהם בנו על זה וכתוב בה כנוסחת ספרים דידן אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה''ז אסור והקשה השואל על זה מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה מה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפני ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ועכו''ם והשיב שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור בין המתפיס בבשר הבכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין בכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתר לאוכליו אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר ה''ל מתפיס בקרבן שהוא אסור וזה שעלה על לבך דהאי דאוקימנא בגמ' לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומ''ט דמאן דשרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו אינו כן שכך לשון הגמ' לימא כתנאי וכו' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהיתרא גביה וכו' ודחי להאי תירוצא לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומאי טעמא דמאן דשרי דאמר קרא וכו' ולכך להאי תירוצא בגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תירוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר איירי ר' יעקב ור' יהודה אבל במונח לפניו לא איפשיט ולחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא עכ''ל:

יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'. בריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים וכר''י דאמר התם בעלה י' דכינויים לשון כותים הם. ומ''ש האומר הרי עלי קונם קונח וכו'. משנה שם:

ומה שכתב וכשם שאוסר עצמו בכינויים כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש. הכי משמע שם בגמרא. ומה שכתב וכינויי הכינויים מותרים וכו'. שם וכבית הלל:

האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו'. משנה שם לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי (לא) טהור וטמא נותר ופיגול אסור כך היא גירסת רבינו ופי' הר''ן לחולין שאוכל לך כלהו בפתחות הלמ''ד קרינן להו דמש''ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר (כדאמרינן) העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא (שהוא) דכן וקרא נמי כל צפור טהורה כלומר מותרת הילכך כי אמר לא כשר ולא דכי (ולא טהור) אלא אסור קאמר וכ''ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה''ל מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפ''ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקי''ל סתם נדרים להחמיר. טהור טמא פיגול x נותר וכו' כל היכא שהוא מזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פיגול נותר ובהני לא שייך למ''ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ''ד איכא למימר דלהיתרא קא מכוין ובהני נמי אע''ג דלא אמר כ''ף הדמיון מתסרי אפילו לר' יהודה וכו' שכיון ששמו מורה איסור בלא כ''ף נמי מיתסר לכ''ע אע''ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך ביה טומאה וטהרה דתרומה נמי הוה ליה דבר האסור וכי xx מתפיס בה לא איתסר וכו' אפילו הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים מכרו ה''ל סתם נדרים להחמיר: ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז''ל כדעת התוס' (דף צ''ד:) והרא''ש והטור ז''ל בסימן ר''כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול''ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת''ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז''ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת''ח אלא לא חולין דהוא בחול''ם וקשה א''כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא''ש והר''ן ז''ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא''ש ז''ל גופיה סבר דלא חולין בחול''ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול''ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא''ש ז''ל ורבינו ז''ל וסיעתם. וי''ל דכיון דלדיוקא אתא ע''כ למעט לחולין בפת''ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת''ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת''ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז''ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז''ל כתב בטור יו''ד סי' כ''ד דפירוש הרא''ש ז''ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב''ם ז''ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז''ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו:

האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך וכו'. שם אמתני' דלחולין שאוכל לך אסור אמרינן בגמ' (דף י''א) סברוה מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן מני מתני' אי ר''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' אלא ר' יהודה היא אימא סיפא ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום מדסיפא ר''י רישא לאו ר''י היא כולה ר''י וה''ק שר''י אומר וכו' ובתר הכי גרסינן תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר''מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כלומר דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא''ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה''נ ה''ק ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן. ופי' הרא''ש נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואע''ג דאמר לקרבן בפת''ח מפרשינן כאילו אמר בחט''ף ה''נ לימא לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך ואע''ג דלר''מ כי אמר לחולין בפת''ח לא אמרינן מכלל לאו ה''מ כי מסיים שאוכל לך אבל הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו דמוכח אית ליה שפיר לר''מ כי האי רב אשי אמר הא דאמר לחולין בחט''ף הא דאמר לחולין בפת''ח כלומר אי הוה אמר לחולין בפת''ח היה ר''מ אוסר דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ואהא דתניא לחולין שאוכל לך אסור כתב הר''ן קשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למיתי בה ולר''מ לית ליה וכ''ת לא צריכינן בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין ע''כ קרבן הוי ליתא דהא מש''ה אוקימנא מתני' דלא כר''מ אלמא אפי' בכי הא צריכין למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דל''ג ליה הכא כלל עכ''ל. והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי וכו'. וליישב דברי רבינו נ''ל שהוא פוסק כר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפני כך פסק כברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר ואעפ''כ לא נמנע מלפסוק כסתם מתני' דקתני לא חולין שאוכל לך אסור משום דס''ל ז''ל דבההיא לר''מ נמי אסור דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דכך לי אומר לא חולין יהא כאומר קרבן יהא שהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור וכן האומר דבר זה אינו אסור ממילא משמע שהוא מותר ואין אנו צריכים לבא עליו מטעם מכלל לאו אתה שומע הן ואע''ג דמש''ה אוקימנא למתני' דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר''מ וכמו שהקשה הר''ן י''ל דאה''נ דמעיקרא סברו כן בני הישיבה דמתני' נמי מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא דקתני אסור ומש''ה הוה קשיא להו מתני' מני ואיצטריכו לאוקומה כר' יהודה אבל לפום קושטא דמילתא לא צריכינן לאוקומה כר''י דכר''מ נמי אתיא דכי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכדאשכחן בברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר''מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור כלומר שאמר לחולין בפת''ח הלמ''ד והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכינן למיתי עלה משום מכלל לאו אתה שומע הן ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמ' דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכמ''ש הר''ן דליתא אלא האי נמי לא קאי במסקנא ואע''פ שאינו מבואר בגמ' בהדיא סתירת הסברוה כיון דמייתי בתר הכי בסמוך ברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר''מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור ממילא משמע דליתא לסברת הסברוה ויש ידים מוכיחות לפירוש זה מדשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן כלומר דהא דקתני לר''מ לחולין לא אוכל לך מותר ה''מ באומר לחולין בשב''א הלמ''ד דא''א לאסור בו אא''כ תאמר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור''מ לית ליה אבל כשאומר לחולין לא אוכל לך בפת''ח הלמ''ד משמע נמי שאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. הרי בהדיא דאליבא דר''מ נמי כשאומר לחולין בפת''ח הלמ''ד משמע לא חולין יהא אלא קרבן והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכין למיתי בה מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור ומרווח ובזה נסתלקה השגת הראב''ד ועלו דברי רבינו כהוגן: וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'. משנה שם (דף י''ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ומקשה בגמ' קתני קרבן שאוכל לך אע''פ שלא אמרו בכ''ף הדמיון אסור ודלא כר' יהודה דבעי כ''ף הדמיון והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ל''ק הא דאמר הי קרבן והא דאמר הקרבן מ''ט חיי קרבן קאמר כך היא גירסת הר''ן ופי' הא דאמר הקרבן כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר. ובפ''ב (דף ט''ו:) תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהיא גירסת רבינו והר''ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך. ובגמרא מני מתני' ר''מ היא וכו' אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ואמר ר' אבא נעשה כאומר קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר והשתא מה שכתב רבינו וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך אסור בפת''ח הה''א גרסינן ליה וכדאוקימנא לה כדאמר הא קרבן. ומ''ש קרבן שאוכל לך אסור. דלא כר' יהודה דבעי כ''ף הדמיון. ומ''ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך. בציר''י הה''א גרסינן ליה וכדאוקימנא כדאמר הי קרבן. ומ''ש או כקרבן לא אוכל לך. הכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור משמע הא כקרבן לא אוכל לך מותר. ועוד דאפי' למ''ד מכלל לאו אתה שומע הן ליכא איסור דה''ק כקרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא כקרבן אלא יהא מותר. וא''ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך קי''ל דאסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר כלא חולין וי''ל לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע''ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושי דלקולא משתמעי טפי דלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. ומ''ש או לקרבן לא אוכל לך מותר. היינו מאי דרמינן מתניתין בפ''ב דנדרים דאתיא כר''מ וקתני לא קרבן לא אוכל לך מותר אמתני' דפ''ק דקתני לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ושני ל''ק הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר כלומר דכי אסר ר''מ באומר לקרבן היינו באומר בשב''א הלמ''ד דע''כ ה''ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכי קתני דלקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא קרבן בפת''ח הלמ''ד או בחול''ם הלמ''ד דהשתא ליכא למימר לפיכך לא אוכל לך והכא נקט לו רבינו בפת''ח הלמ''ד ולקמן בסמוך נקט ליה בחול''ם הלמ''ד. וא''ת הא איכא למשמע מינה מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ר''מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו. ומ''ש או קרבן לא אוכל לך. היינו מתני' דפ''ב דנדרים לפי גירסתו וגירסת הר''ן. ומ''ש או לא קרבן לא אוכל לך. היינו מאי דאוקימנא מאי דתנן בפ''ב דנדרים לקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא בפת''ח הלמ''ד או בחול''ם הלמ''ד דאי אמר בפת''ח הלמ''ד הוי כאומר שלא יאכל לו קרבן או שהוא נשבע בקרבן שלא יאכל לו ואי אמר בחול''ם הלמ''ד הוי כאומר לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך דלאו כלום הוא לר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ומ''ש רבינו שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן קאי לאומר הי קרבן בציר''י הה''א ולאומר לקרבן בפת''ח הלמ''ד. ומ''ש או שנדר שלא יאכל לו קרבן קאי לאומר קרבן לא אוכל לך וכן קאי לאומר לקרבן לא אוכל לך בפת''ח הלמ''ד. ואומר כקרבן לא אוכל לך ולא קרבן לא אוכל לך כבר כתבתי טעמא ולהיותו מבואר לא חשש רבינו לכתבו:

חולין שאוכל לך וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י''א) תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. ופי' הר''ן בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל נמי נהי דאיכא למימר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקימנא לה כר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:

אבל האומר לא טמא שאוכל וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו ואיני יודע ליישבה. ונ''ל דה''ג לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך לפגול שאוכל לך ובשב''א תחת הלמ''ד היא שנויה דהשתא איכא למימר דמשתמע שפיר דטמא יהיה מה שאוכל לך. אבל יש לדקדק כיון שלא נזכר בגמ' למה ליה לרבינו לשנותה וגם כי סוף הלשון שכתב שמשמעו של דבר שאוכל לך הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך אינו נמשך אחר זה הפירוש לפיכך צריך לדחוק ולומר שכשאומר לא טמא שאוכל לך משמע דה''ק דבר שאוכל משלך יהיה טמא או נותר או פגול לפיכל לא אוכל לך. ומ''מ איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב''א תחת הלמ''ד דאסור דאתמר בגמ' וצ''ע. וראיתי גירסא שכתב בה טמא שאוכל לך וכו' ואע''פ שכתב לעיל שאם אמר כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול ה''ז אסור חזר ושנאה ללמדנו דאומר טמא שאוכל לך משמעו מה שאוכל יהיה טמא:

היכל שאוכל לך בהיכל שאוכל לך להיכל שאוכל לך אסור. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ולא ככתוב בספרים לא היכל דא''כ אמאי בשאוכל לך אסור הרי הוא אומר שלא יהיה כהיכל מה שיאכל לו. ודין זה בסוף פרק קמא דנדרים (דף י''ג) תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור שלא אוכל לך מותר והוה משמע לי דהא דקתני להיכל שאוכל לך אסור בין באומר הלמ''ד בשב''א בין בפת''ח היא דכשאומר בשב''א משמע להיכל יהא דומה מה שאוכל לך וכשאומר בפת''ח להיכל משמע נמי להיכל יהא דומה מה שאוכל לך אלא דבאומר לא אוכל לך אתמר עלה בגמ' רישא ר''מ דלא בעי כ''ף הדמיון אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר וא''ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ל''ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא. וכתב הר''ן כך היא הגירסא בקצת נוסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב''א תחת הלמ''ד הא דאמר לאימרא בפת''ח תחת הלמ''ד דס''ל למאן דגרסי הכי דלמ''ד פתוחה הרי היא כלא עכ''ל. ולפ''ז צ''ל דרישא נמי בשב''א הלמ''ד היא דאילו בפת''ח בשאוכל נמי מותר דמשמע לא יהא כהיכל מה שאוכל לך. ויש לדקדק למה מכל החלוקות שנזכרו בברייתא לא כתב רבינו אלא חלוקת היכל והשמיט החלוקות הראשונות והאחרונות. וי''ל שכבר כתב לעיל שהאומר כתמידים כעצים כאישים וכו' כהיכל כירושלים אסור ולא בא כאן ללמד אלא דאומר בלמ''ד כאומר בכ''ף דמי ואפי' בלא למ''ד ובלא כ''ף כאומר בכ''ף דמי ונקט היכל וממילא נשמע דה''ה לאינך:

האומר לחבירו מודר אני ממך וכו'. בריש נדרים תנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר''ע היה חוכך בזה להחמיר ובגמ' (דף ה') אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור x (באכילה אבל אם לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה) מאי טעמא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי ליה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' לוקמה כרבנן וכו' אמר רבא מתני' קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש''מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא''ש אהא דאמרינן מודר אני ממך (דילמא מודרני ממך) דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הילכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח יותר לזה מלזה והוי לתרוייהו ידים שאינן מוכיחות וקא סבר שמואל דלא הויין ידים ודייק רבא להא דשמואל ממתניתין ואתמר נמי ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים והלכתא כרבא אע''ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הילכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הויא יד דמודרני הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא. וכן פסק הר''ן כשמואל וכרבא דאמרי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק רבינו. וא''ת כיון דלא מיתסר עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אמאי מיקרי יד כבר כתב הר''ן דטעמא משום דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אסור בהדיא עכ''ל: וכתב הר''ן אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה ליתני שאני אוכל ושאני טועם פירוש ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע''ג דכבר אמר (מודרני) ממך דהא ס''ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ''ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה''ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש''ה תנא במתניתין לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. וגבי מנודה אני לך כתב דאומר מודרני מנכסיך הוי שפיר ידים מוכיחות כמי שאומר מודרני ממך שאני אוכל לך. ואהא דתנן שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור כתב דאית דגרסי הכי בלא יו''ד ואית דגרסי שאיני ביו''ד (ומדברי הרמב''ם בפרק א' נראה שהוא גורס שאיני ביו''ד שכתב בכולם שלא אוכל לך) עכ''ל: וכתב הר''ן אהא דאמרינן מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון אי לדיבורא איכוון ולכל חד וחד ה''ל ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למיפרך עליה מברייתא (מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה''ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה''ז אסור) דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא ס''ל דהויין ידים ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידים (דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפי' ידים נמי לא הוי) ואיכא מ''ד דבמודרני ממך אפי' לשמואל אסיר לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בארבע אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מיתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עכ''ל. ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתיא שפיר כוותיה: ומ''ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך. שם (דף י''ז:) אהא דתנן מנודה אני לך ר''ע היה חוכך בזה להחמיר א''ר פפא בנדינא ממך כ''ע ל''פ דאסיר משמתנא מינך לכ''ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר''ע סבר לישנא דנידוייא הוא והרא''ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה ורבנן סברי לישנא דמשמתנא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר''ע קסבר במשמתנא פליגי וכתבו הרא''ש והר''ן דלית הלכתא כר''ע מדאמרינן לית דחש לה ועוד דקי''ל הלכה כר''ע מחבירו ולא מחביריו. אבל רבינו פסק כר''ע ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר''ע נמי מחמיר ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס''ל כוותיה וכתבו הרא''ש והר''ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב''ן. ומ''ש רבינו דכשאמר מודר אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו. לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו דמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך ה''ה במנודה אני לך לר''ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר''ע וסובר ז''ל דכי א''ר פפא בנדינא מינך כ''ע ל''פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא''כ ע''כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ''ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא. אבל הראב''ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א''א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ''ל. ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ''ע ל''פ דשרי. וממ''ש הראב''ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר''ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד''א בין חוץ לד''א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד''א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד''א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ''נ שפירש הראב''ד. ולענין הלכה פסק כר''ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה ואע''ג דא''ר חסדא דאין לחוש לדר''ע ה''מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי אבל לפי האמת קי''ל כרבינא דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר''ע ואע''ג דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי. וכן פסק הרמב''ם אלא שתמהתי מה שלא הביא דין משמתנא מינך דשרי אליבא דכולהו עכ''ל שיטה אחת. אבל הרשב''א כתב יש מפרשים דנדינא בלחוד אסור ואע''ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך ואפילו לשמואל דאמר דמרוחקני ממך אינו אסור עד שאמר שאני אוכל לך הכא מודה התם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד''א דיליה אבל נדינא ממך משמע שיהא נטול ממנו לגמרי וכ''כ בתוס'. ולפי פירוש זה נראה דאפילו במנודה אני לך אם אמר שאני אוכל לך אסור דכשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דכ''ע לישנא דמשמתנא לך הוא אבל אמר שאני אוכל לך י''ל דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב''ם שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב''ד נראה כן עכ''ל:

(כה־כו) האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. משנה שם (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובגמ' ודילמא ה''ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה דילמא הימנו דאכילנא קאמר אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל א''ה מאי למימרא מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ''ל. ופי' הר''ן הך מתני' פירושא דידות היא ומפרשים בגמ' דה''ק אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל והיה ככר מונח לפניו הרי הוא כשבועה שלא יאכלנו ומיחייב בכל הני כי אמר כנדרי רשעים שהרי הרשעים דרכם לידור בכל אלו ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו נדרי רשעים (שהרי רשעים דרכן לידור בכל אלו) שהרי רשעים הם לאותו דבר, כנדרי כשרים אע''ג דאמר הריני עלי הימנו והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו לא אמר כלום שהרי אין הכשרים נודרים שאין רשאין לעשות כן וה''ה אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים נודבים שאם הם נודבים אינם רשעים לאותו דבר והכי איתא בתוספתא. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות הילכך כי אמר הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכי אמר עלי ובהמה מונחת לפניו ה''ל כאילו אומר הרי הוא קרבן נדבה אבל בשבועה לא מיחייב אפי' היה ככר מונח לפניו ואמר הימנו שלא אוכל לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם ואע''ג דאמרינן לעיל דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצוה ההיא שבועה לא מיקריא נדבה שהרי הם מחוייבים לקיים את המצוה. ואיכא למידק הרי נדבה אינה אלא באומר הרי זו ונדר בהרי עלי וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה הרי אינו אלא בענין אחד נראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש''ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה היא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזה היא פירושן של נדר ונדבה אף בנזיר אע''פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה ומי שאינה רצויה כ''כ קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי (ולפיכך קרוי נדר) אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרוי נזירותם נדבה והיינו דאמרי' בגמ' גבי נדבה דנזירות משכחת לה כדשמעון הצדיק. כשהיה הנזיר עובר לפניו ואפ''ה דוקא כי אמר כנדרי הרשעים הריני אבל כי אמר הריני לחודיה לא אמר כלום דלא דמי לאומר אהא דאמרינן בפ''ק דקידושין דה''ל נזיר כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לישנא מעליא ומהני אבל הריני אי לאו דאמר כנדרי רשעים עלי לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא אלא מתני' משום דאתי לאשמועינן דאי אמר כנדרי כשרים הריני אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני נקט רישא כנדרי רשעים אבל אה''נ דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה''ז נזיר. ודילמא הימנו דאכילנא קאמר כלומר וכיון דאיכא למימר דילמא דאכילנא קאמר ה''ל ידים שאין מוכיחות וס''ל לשמואל דלא הויין ידים עכ''ל. והשתא מ''ש רבינו אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו וכו' עד חייב בשבועה מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך. ומ''ש כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן היה ראוי להעמידה כשהבהמה עומדת לפניו דומיא דנזיר וכמו שהעמידה הר''ן ודברי רבינו סתומים. ומ''ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה וכן מ''ש בנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אחר כך. ומ''ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' ה''ז אסור אע''פ שלא פירש:

(כז־כח) הנודר בתורה וכו' עד ה''ז כמי שנדר במ''ש בה. בפ''ב דנדרים (דף י''ב): וכתב הראב''ד דומה ששכח ולבסוף נזכר כו'. ואני אומר זכור היה מתחלה ועד סוף דאיתיה נמי לענין שבועה כדאיתא בתוס' שכתבתי בפי''ב מהל' שבועות:

האומר לחבירו נשכים ונשנה וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ח'):

האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. משנה פרק ב' דנדרים (דף י''ד). ומ''ש אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הנאה או שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי ה''ז אסורה עליו. כמו שיתבאר בפ' (י''ב מהל' אלו):