(ב) מהרש''ל פירש כי גם בלא ו' הוא הוצא, והוי הוי''ו פועל נח, לכך אמר שיקרא אותו ביו''ד כי ו' וי' מתחלפים והוה היוצא, (קצ''מ), כי פירש היצא שיצאו מעצמן, אבל הוצא פירש הוציאם בעצמו:

(ג) (הרא''ם), דבלא זה מנא ידע שצריך להקריב קרבן, והלא לא מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח על זה, ועל זה פירש שהסברא מוכחת על זה שלא ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס וכו', אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות, ונראה לי לפרש דודאי ידע נח שיקריב קרבן לה', כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך, מכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות (ברכות נ''ד:), אך קשה לרש''י מה שכתוב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו, למה הביא מכל המינים, ועל זה תירץ אמר לא ציוה וכו' וק''ל:

(ד) דאין לומר דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית ג' טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי, דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והוה ליה למימר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל חי, אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי, ודלא כהרא''ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה, וגם משמע להכות כל חי, אלא כופלו לשבועה: (ה) כתב הרא''ם ואם תאמר ולמה לא הביא לראיה על כפל לשבועה מקרא (לקמן ט' י''א) דוהקמותי את בריתי, דהכא משמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו, אבל הוכרחו להביא מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון, ושמא יש לומר דמלשון הברית לא משתמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא, משום הכי הוכרחו להביא ראיה מקרא דאשר נשבעתי, וק''ל נ''ל:

(ו) צריך לומר חורף, (הרא''ם): (ז) הכי גרסינן חצי סיון תמוז וחצי אב, והוא כו', כך צריך להיות: (ח) ולפי שכל הקיץ הבריות עדיין קרים הם מחמת קור החורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו, ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך, דהא בפרק המקבל (ב''מ ק''ו: ברש''י ד''ה קציר) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה, ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף, אלא שמפרש גם כן על זה הדרך, וכן משמע מדברי הרא''ם: (ט) ואף דקאי על כל הו' עתים, משום דמלתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלויין בארץ דגם הקור והחום סיבת מציאותם מתהפכות מהנצוץ ההוא בזמן הקיץ יותר מבחורף, ובהיות הארץ מכוסה במים אין שם הפוך הנצוץ, והרי המים היו על כל פני הארץ, אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלויין בארץ, (וראיה מיום א' וב' מו' ימי בראשית ששמשו המאורות הראשונים אף שהיה הארץ מכוסה במים), לא הוי לפי שלא שמשו וכו': (י) כתב הרא''ם ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י''ב חודש, ועוד מהיכן ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ מ' יום וגו', ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח, ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו', והניח הדבר בקושיא, ולי נראה דמה שכתוב שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועת הגלגלים, אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י''ב חדש, ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י''ב שעות יום וי''ב שעות לילה, אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י''ב חדש, כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלים, ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב (לעיל ז' י''ג) בעצם היום הזה וגו', וכן דייק לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות, אלא ודאי המאורות האירו, אך יום ולילה לא היו כשאר ימים, וזה שנקט רש''י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך, ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש, אף שהיה בתוך י''ב חדש, ובזה יתורצו כל קושיות הרא''ם, אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ''ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג'.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן (ברכות ס':) הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, או על ידי סגולת אבן טוב, (כן משמע בבראשית רבה ע''ש ג''א), או דבר אחר וכמו שאמר גבי משה רבינו עליו השלום מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו', ודוק, וה' יראני נפלאות מתורתו: (כ) שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה, משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר, בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו, אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו, אלא פירושו לשון הפסקה:

(ל) (קצ''מ), ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם, נלענ''ד לפי שמקודם היו האדם והבהמה שוין כולם מעשה ה' יצרם מן האדמה, ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו, אבל בזמן המבול שחטאו כולם והיה ראוי שיאבדו כולם אלא שנתקיימו בזכות נח, ובזה היה לו יתרון על הבעלי חיים וכו':

(מ) כתב הרא''ם הנוסחא הנכונה שמצאתי בנפשו, בעוד נפשו בו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי, וב' מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלו, ומיתורא דדמו דרשו (סנהדרין נ''ט.), שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו בנפשו דמו, ופירש הבשר בעודו עם נפשו, וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו, ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא, מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכל הנפש עם הבשר יחד, לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו':

(נ) (קצ''מ), דאי משופך דם אחר הא כבר נאמר ומיד האדם: (ס) דאם לא כן לנפשותיכם למה לי:

(ע) שסובר דפסוק דפרשת בראשית (א' כ''ח) ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, וכן נמי קרא דלעיל פסוק א' ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אלא מכאן דלא כתיב ביה ברכה: