(ד) ומגע בית הסתרים טהור אפילו בזב ומיניה ילפינן דכל מגע בית הסתרים אינו מטמא מדאפקיה להיסטו של זב בלשון נגיעה ילפינן לכל נגיעות דמגע בית הסתרים אינן מטמאין דגזירת המלך היא:

(ה) דתהיה יתירה והכי קאמר ואשה כי תראה דם אפילו פעם אחת שבעת ימים תהא בנדתה:

(ו) כמו שפירש רש''י לעיל על והיושב על הכלי אפילו לא נגע וראיותיו פירשתי לעיל שמשכב ומושב מטמא אף על פי שלא נגע בו ודעת רש''י הכי אל תסבור לומר מה דכתיב אחר ואם על המשכב וגו' בנגעו בו יטמא עד הערב משמע אף כשנגעו בו במשכב ומושב ומרכב אין צריך כיבוס בגדים ויהיה פירוש בו בכל אחד מהם זה אינו דלא קאי על ואם על המשכב וגו' דהא אפילו לא נגע טעון כיבוס בגדים. ואין להקשות על מה קאי בנגעו בו יטמא עד הערב לכן פירש רש''י על הכלי לרבות וכו' כלומר למה צריך למיכתב על הכלי לא לכתוב אלא אשר היא יושבת עליו אלא לרבות את המרכב אם כן מה דכתיב בנגעו בו וגומר קאי על המרכב כדפירש רש''י דאין טעון כבוס בגדים:

(ז) פירוש בשבילה להיות נכנס לימי טהרה בשבילה כלומר מיד שנכנסה לימי טהרה אף הוא יהא כן תלמוד לומר כו':

(ח) וכן שנינו בתורת כהנים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמש וכי נאמר ימים ורבים וכו': (ט) פירוש ואחר שבעה ראתה שלשה ימים רצופים אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך עת נדתה אינה אלא נדה ואינה טמאה אלא שבעה ומיד שפסקה אחר שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן ומשום הכי הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד את זה ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי כשראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה. כתב הרא''ם אך קשה אנה מצא רש''י זכרונו לברכה להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הברייתא שבתורת כהנים שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה וכו'. ותמהתי על הרב זכרונו לברכה דאישתמיטתיה ממה שדרשו סוף מסכת נדה דף ע''ג ודברי רש''י זכרונו לברכה הם תלמוד ערוך במסכת נדה עיין שם: (י) כלומר לא כי תזוב סתמא אפילו יום אחד מפני שאותה שתזוב יום אחד אינה זבה גדולה אלא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ולעת ערב טובלת את עצמה ומשמשת עם בעלה והללו דנקט רש''י כלומר הנזכרים לעיל כי היכי דלא תקשה עליו מדוע סתם הכתוב ולא פירש לפי שהם הנזכרים למעלה: (כ) דאין לומר סמוך לנדתה כלומר שלא פסקה מלראות כל שבעת ימי נדתה וביום שמיני לנדתה ראתה גם כן אם כן עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעיין אחר. גם בכאן הביא הרא''ם דדברי רש''י זכרונו לברכה הם ממדרש תורת כהנים והקשה עליו עיין שם. אבל דברי רש''י זכרונו לברכה הם ממדרש אגדה דמסכת נדה (דף ע''ג) ושם דרש מקרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה ומקרא דאו כי תזוב על נדתה מופלג מנדתה: (ל) פירוש שכל דמי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקר הוסת ליום אחר היא סופרת שבעה מתחלת יום הוסת ואחר כן י''א יום ואחריהם שבעה וכן חוזר חלילה ובאותן שבעת ימים כל דם שתראה בהן הן דמי הנדה ויושבת בנדתה שבעת ימים אפילו לא ראתה אלא יום אחד ואפילו שופעת דם כל שבעת ימי נדתה ופסקה בסוף השבעה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא ז' נקיים ולא קרבן וכל דם שהיא רואה בתוך י''א ימים שבין נדה לנדה הן דמי הזיבה וזה משפטה אם תראה יום או יומים באותן י''א יום היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא יום הראיה לבד וביום המחרת אם לא ראתה כל היום לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואם ראתה שלשה ימים רצופים באותן י''א יום צריכה שבעה ימים נקיים וקרבן: